עיניי נתקלו בסלוגן של הוצאת ידיעות לשבוע הספר העברי תשע"א : בשבוע הספר הקרוב כולנו עושים מאמץ מיוחד לקרב את ילדינו לעולם המופלא של הקריאה". כמובן שהדגש הוא על תמונת המציאות בה ילדינו גולשים בעיקר במחשב, מכורים לטלוויזיה ושוכחים מהו ריחו של ספר חדש... האסוציאציה שעלתה במוחי היתה השיחה שקיימתי עם בני בן ה-6 לפני מספר ימים, במהלכה שיתפתי אותו בדרישות המורה מההורים לקראת כיתה א' - "מחברת קשר" שתהווה את הקשר היומיומי בין המורה להורים ובני (הילד הדיגיטלי) בתמימותו שאל : "מדוע לא באי-מייל?" מי קורא במחברת? מיותר לומר כי נותרתי פעורת פה, ורק ציינתי בפניו כי מחברת זו דרך נגישה ביותר עבור המורה להיות בקשר, ואילו אי-מייל לא לכולם יש, ולעיתים מסרבל את עבודת המורים וכו'. לא הרגשתי כי נתתי תשובה עימה אני שלימה ובוודאי שלא שכנעתי את בני. הוא עדיין מאמין בנפלאות הטכנולוגיה ובהיותה הקשר האולטימטבי בין שני צדדים שאמורים לתקשר ביניהם על בסיס יומיומי.
לרגל שבוע הספר המתרגש עלינו לטובה וספרים זו אחת מאהבותיי מאז זוכרת אני את עצמי, קראתי בעיתונות היומית מאמרי פובליציסטיקה אודות מקומם של הספרים כיום, ושמתי לב כי הדגשים וההבלטות שקבעו עורכי העיתונים התייחסו למהפכה הטכנולוגית והשלכותיה. בשבוע שעבר סקר העיתונאי דן מרגלית את הספרים והסופרים שעיצבו את חייו, דוגמת ש"י עגנון ועמוס עוז. את נתייחס להוצאת "המוץ מן התבן", המוץ בטור האישי התייחס למעמדו של הספר בדמות הציטוט הבא : "כמה זמן יוסיף הספר להיות אוסף של דפי נייר הכלוא למחצה בשני לוחות של קרטון צבעוני? כמה שנים נוזמן לשוטט בין דוכני הספרים תחת כיפת השמיים ולא ללחוץ על כפתור ולהזמין ספר על צג מחשב ביתי עם כל מיני שמות לועזיים? אפשר שאין בכך כל רע. אפשר שהצעיר היושב מול הצג יכול לשאוב מקריאת הספר האלקטרוני את ההתרגשות והמתח והצחוק והדמע, כפי שדורות רבים וארוכים חשו נוכח ספר מודפס, שלעיתים הגיע מהדוכן בשבוע הספר היישר הביתה עם ריח מיוחד של האותיות".
לטעמי הפובליציסט חטא מהעיקר שלשמו נכתב הטור - מה עושה ספר לספר טוב?
אני לבושתי או שדווקא לגאוותי, מתרגשת עדיין מהטיול בין הדוכנים, מהמגע הפיסי בספר ושמחה להעיד כי בחודש האחרון גם ילדיי ספרו את הימים לפתיחת שבוע הספר, ולא הסתפקו ביציר דמותו האלקטרוני. יתכן והסיבה לכך היא המנטליות הישראלית. לעומת בריטניה וארה"ב, שם עלו הכותרים הדיגיטליים / אלקטרוניים על המודפסים, בישראל הספר האלקטרוני עדיין לא תפס תאוצה. בכל זאת "עם הספר".
בכל מקרה, הבנתי כי בסטימצקי כבר ערוכים לשינויים העתידיים בצריכת ספרים אלקטרוניים ואף החלו בשתוף פעולה עם אורנג', במסגרתו הם מתכוונים להוציא לאור ספרים ללא עריכה ספרותית, ובכך יאפשרו לכל אדם הרוצה להוציא ספר, להגשים את חלומו. ומנגד, קראתי על רעיון חדש של פתיחת מגמה ללימודי עריכה ומו"לות באוניברסיטת בן גוריון, שהעומד בראשה הוא פרופ' יגאל שוורץ, מורי ורבי בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים. עברו מאז 20 שנה ומשהו השתנה...
הקמת מסלול הלימודים לווה מן הסתם בסימני שאלה, עד כמה רלוונטי מסלול כזה בעידן הדיגיטלי ועל כך משיב פרופ' יגאל שוורץ כי הוא אינו מתרפק על העבר, אלא דווקא דן בעתיד הספרות בעידן הדיגיטלי, שכן גם בקינדל (גילה, התמונה על שפת הים...) יקבלו או ידחו את כתב היד, יבצעו היררכיה ויסווגו לקטגוריות, היינו עבודת עריכת הספר "by the book", רק שהשינוי הוא באופן שבו ייעשו ההחלטות באמצעים דיגיטליים לעומת הלימודים במסלול האקדמי בו הדברים נעשים באמצעים אנלוגיים.
לרגל שבוע הספר המתרגש עלינו לטובה וספרים זו אחת מאהבותיי מאז זוכרת אני את עצמי, קראתי בעיתונות היומית מאמרי פובליציסטיקה אודות מקומם של הספרים כיום, ושמתי לב כי הדגשים וההבלטות שקבעו עורכי העיתונים התייחסו למהפכה הטכנולוגית והשלכותיה. בשבוע שעבר סקר העיתונאי דן מרגלית את הספרים והסופרים שעיצבו את חייו, דוגמת ש"י עגנון ועמוס עוז. את נתייחס להוצאת "המוץ מן התבן", המוץ בטור האישי התייחס למעמדו של הספר בדמות הציטוט הבא : "כמה זמן יוסיף הספר להיות אוסף של דפי נייר הכלוא למחצה בשני לוחות של קרטון צבעוני? כמה שנים נוזמן לשוטט בין דוכני הספרים תחת כיפת השמיים ולא ללחוץ על כפתור ולהזמין ספר על צג מחשב ביתי עם כל מיני שמות לועזיים? אפשר שאין בכך כל רע. אפשר שהצעיר היושב מול הצג יכול לשאוב מקריאת הספר האלקטרוני את ההתרגשות והמתח והצחוק והדמע, כפי שדורות רבים וארוכים חשו נוכח ספר מודפס, שלעיתים הגיע מהדוכן בשבוע הספר היישר הביתה עם ריח מיוחד של האותיות".
לטעמי הפובליציסט חטא מהעיקר שלשמו נכתב הטור - מה עושה ספר לספר טוב?
אני לבושתי או שדווקא לגאוותי, מתרגשת עדיין מהטיול בין הדוכנים, מהמגע הפיסי בספר ושמחה להעיד כי בחודש האחרון גם ילדיי ספרו את הימים לפתיחת שבוע הספר, ולא הסתפקו ביציר דמותו האלקטרוני. יתכן והסיבה לכך היא המנטליות הישראלית. לעומת בריטניה וארה"ב, שם עלו הכותרים הדיגיטליים / אלקטרוניים על המודפסים, בישראל הספר האלקטרוני עדיין לא תפס תאוצה. בכל זאת "עם הספר".
בכל מקרה, הבנתי כי בסטימצקי כבר ערוכים לשינויים העתידיים בצריכת ספרים אלקטרוניים ואף החלו בשתוף פעולה עם אורנג', במסגרתו הם מתכוונים להוציא לאור ספרים ללא עריכה ספרותית, ובכך יאפשרו לכל אדם הרוצה להוציא ספר, להגשים את חלומו. ומנגד, קראתי על רעיון חדש של פתיחת מגמה ללימודי עריכה ומו"לות באוניברסיטת בן גוריון, שהעומד בראשה הוא פרופ' יגאל שוורץ, מורי ורבי בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים. עברו מאז 20 שנה ומשהו השתנה...
הקמת מסלול הלימודים לווה מן הסתם בסימני שאלה, עד כמה רלוונטי מסלול כזה בעידן הדיגיטלי ועל כך משיב פרופ' יגאל שוורץ כי הוא אינו מתרפק על העבר, אלא דווקא דן בעתיד הספרות בעידן הדיגיטלי, שכן גם בקינדל (גילה, התמונה על שפת הים...) יקבלו או ידחו את כתב היד, יבצעו היררכיה ויסווגו לקטגוריות, היינו עבודת עריכת הספר "by the book", רק שהשינוי הוא באופן שבו ייעשו ההחלטות באמצעים דיגיטליים לעומת הלימודים במסלול האקדמי בו הדברים נעשים באמצעים אנלוגיים.
