מה זו סינרגיה? זהו מצב שבו סכום של שני חלקים גדול מתוצאותיהם. במילים אחרות 1+1 גדול מ-2.זהו עיקרון משל אווזי הבר. בכנפיו - כל אווז יוצר כוח עילוי לאווזים שעפים בעקבותיו. כאשר האווזים טסים במבנה, הם מגדילים את טווח טיסתם בכ-70%. כאשר אחד מאווזי הבר ניתק מהמבנה הוא חש בבת אחת בכוחות הגרר וההתנגדות, ואז הוא נסוג לאחור, כדי לנצל את כוח העילוי שיוצרים האווזים שעפים לפניו.
מסקנה - אנשים החולקים תחושה של שותפות יכולים לעזור זה לזה, להגיע ליעדם ביתר קלות. הם נישאים על כנפי האמון ההדדי.
כשהתיישבתי מול המחשב לכתב את הפוסט, עברה בתי הבכורה, והציצה על צג המחשב. עיניה הביעו פליאה שמיד תורגמה לשני הגיגים: אמא, את כותבת בולג? כנראה שיש לך זמן פנוי, אם זה מה שאת עושה... ומיד - "בלוג לא כותבים, אנשי עסקים ופוליטיקאים?" אמיתי לגמרי. אז ילדתי שלי, דברים משתנים, וגם אמך שלא זוכה לזמן פנוי כלל, כותבת ואפילו מתחילה להינות מעצם הכתיבה, אחת מאהבות חייה, שאינם באים לידי ביטוי בקצב החיים המטורף בו היא חיה, בעל כורחה.
ולאן הפעם אני חותרת, בסיוע אווזי הבר? למקומו של הטוויטר כמשנה אורח חיים, דפוסי התנהגות וחשיבה באורח-חיינו המתהווה מחדש לאור ההתפתחויות הטכנולוגיות. החשיבה על הטוויטר ככלי לעיצוב חיינו "תפסה" אותי במספר אפיזודות בשבוע האחרון ועם כל אפיזודה, המעגל התרחב להבנה עמוקה יותר של הכלי הזה.
לפני שבוע התפרסמו באינטרנט ידיעות על שחקן הכדורגל ראיין גיגס מקבוצת מנצ'סטר יונייטד שקבוצתו שיחקה בגמר ליגת האלופות, שבוגד באשתו. כשאני קוראת ידיעות כאלו, אני תמיד שואלת את עצמי מיהי הצלע השלישית ש"דאגה" לפרסום, ומדוע בעיתוי נבחר זה? האם זה ספין תקשורתי? הפעם התווספה שאלה מרכזית נוספת, המשנה את כל מערך התנהלות הדברים. האם ניתן בעידן הגלובליזיציה והרשתות החברתיות להגביל פרסום מידע כלשהו? ראשית מקור השמועות שקדמו לידיעות היו ביוזמת המאהבת של שחקן הכדורגל.
לאור השמועות שנפוצו לכל עבר, ביקש השחקן להטיל איסור פרסום על הפרשה, אך - וכאן מגיע ה"אך" הגדול, שכח "לבושתו" את עשרות האלפים בעלי החשבונות בטוויטר אשר הפיצו את הסיפור העסיסי ברשת החברתית. ומכאן לאפיזודה השנייה בהקשר לטוויטר. במסגרת עבודתי ראיינתי לפני מספר ימים עשרות תלמידים המבקשים להתקבל למגמה באחריותי. כל תלמיד בתורו שיתף אותי לבקשתי, בתחומי העניין שלו ובהעדפות להתמקצעות במסגרת המגמה. אחת התלמידות הפליאה לעשות, כאשר העידה על עצמה כי היא "מכורה לטוויטר" ועוקבת אחרי "כמעט מלאכים", ואף הראתה לי דוגמאות באייפון שלה. ואז, בתוך תוכי הודיתי לגילה קורץ שחשפה את הכלי בפנינו במהלך הקורס, ואני כמו גיליתי עולם חדש. אז תודה לך גילה, שהרי איזו צורה יש למורה שלא יודעת על מה תלמידתה לעתיד מדברת? וזוהי נקודה נוספת למחשבה על הפער הדיגיטלי במערכת החינוך.חשבתי לעצמי איזה עולם מושגים מניע היום את הנוער.
במקביל התוודעתי לחוק החדש האוסר על מורים להיות חברים של תלמידים בפייסבוק. חוק שעורר אמביוולנטיות בחדר המורים שלנו, ורק הזמן יעיד על טיבו והשלכותיו.
האפיזודה השלישית תפסה אותי לגמרי מופתעת בערב יום שישי, במהלך הצפייה ב"יומן שישי" בערוץ 2, המסכם את חדשות השבוע. בחלומותיי הפרועים לא חשבתי שצפייה בחדשות תהווה עבורי טריגר ל"פוסט". באותו הרגע נפלה ההחלטה וההבנה בחובה - ה"פוסט" זה שיקוף של חיי. לא חשיבה מאולצת או חיפוש נושאים מוכוון ומייגע לצורך הפוסט, אלא החיים כהוויתם והתהליכים המטא-קוגניטיביים המשתמעים מהם.
הכתבה עליה אני מדברת העלתה לסדר היום את השימוש בטוויטר, ו"כוכבת" הכתבה ג'ודי ניר מוזס הוצגה כפריקית שלו, המדווחת על כל צעד למען עדת מצייציה. המסקנה של הכתבה בסופו של יום היתה, כי זהו כלי שנועד לסלבס כדי להעביר מסרים ולמעשה לא לכל אדם מתאים לדווח ולהיות אינטראקטיבי למען מעריציו כל שעות היממה. מעבר לכל התיאורים לי באופן אישי נראה הכלי הזה משולל כל תוכן מהותי, ומטרתו בעיקר לשמור על היות האדם במיצוב של מותג, בפרפרזה ל"כתבו עליי בעיתון, משמע אני קיים..." אז היום הכתיבה בעיתון נדדה ל"צייצתי בטוויטר...".
הנתון האחרון שאליו אתייחס ומחזק את דעתי על המשמעות האמיתית של הטוויטר מתייחס לאלילה אופרה ווינפרי ששידרה ב-25 במאי את התוכנית האחרונה שלה ברשת מסחרית, תוכנית שסיימה 25 שנה ופנתה ממנה לערוץ הכבלים החדש שלה. ביום שבו צייצה אופרב בשידור חי, זינק הנתח של טוויטר בתעבורת האינטרנט בארה"ב ב-24%! ביום אחד! נתון זה מעיד על היכולת של הרשתות החברתיות לתפקד ככלי פרסומי לכל דבר, ככלי תקשורתי.
השאלה הקשה העולה לאור כל האפיזודות שהצגתי היא היכן הגבול? האם קיים בכלל גבול? שהרי עשרות אלפי מהמצייצים בטוויטר יכולים להפיץ שמועות שקריות ופיקטיביות, הסתה גזענית, וכל מידע הרסני, הן לפרטיותו של האדם והם לביטחונה של מדינה. אין חוקים החלים על הרשת החברתית, וזהו הנושא ל"פוסט" הבא שלי. וזה מחזיר אותי למשל אווזי הבר. הרשתות החברתיות מבוססות על שותפות, עזרה הדדית, הגעה אל היעד ביתר קלות, ואילו כנפי האמון ההדדי הולכות ומתרחקות ונעלמות אי-שם באופק. תהיה זו עזות מצח ותמימות לחשוב באופטימיות ובתמימות שכן.
מסקנה - אנשים החולקים תחושה של שותפות יכולים לעזור זה לזה, להגיע ליעדם ביתר קלות. הם נישאים על כנפי האמון ההדדי.
כשהתיישבתי מול המחשב לכתב את הפוסט, עברה בתי הבכורה, והציצה על צג המחשב. עיניה הביעו פליאה שמיד תורגמה לשני הגיגים: אמא, את כותבת בולג? כנראה שיש לך זמן פנוי, אם זה מה שאת עושה... ומיד - "בלוג לא כותבים, אנשי עסקים ופוליטיקאים?" אמיתי לגמרי. אז ילדתי שלי, דברים משתנים, וגם אמך שלא זוכה לזמן פנוי כלל, כותבת ואפילו מתחילה להינות מעצם הכתיבה, אחת מאהבות חייה, שאינם באים לידי ביטוי בקצב החיים המטורף בו היא חיה, בעל כורחה.
ולאן הפעם אני חותרת, בסיוע אווזי הבר? למקומו של הטוויטר כמשנה אורח חיים, דפוסי התנהגות וחשיבה באורח-חיינו המתהווה מחדש לאור ההתפתחויות הטכנולוגיות. החשיבה על הטוויטר ככלי לעיצוב חיינו "תפסה" אותי במספר אפיזודות בשבוע האחרון ועם כל אפיזודה, המעגל התרחב להבנה עמוקה יותר של הכלי הזה.
לפני שבוע התפרסמו באינטרנט ידיעות על שחקן הכדורגל ראיין גיגס מקבוצת מנצ'סטר יונייטד שקבוצתו שיחקה בגמר ליגת האלופות, שבוגד באשתו. כשאני קוראת ידיעות כאלו, אני תמיד שואלת את עצמי מיהי הצלע השלישית ש"דאגה" לפרסום, ומדוע בעיתוי נבחר זה? האם זה ספין תקשורתי? הפעם התווספה שאלה מרכזית נוספת, המשנה את כל מערך התנהלות הדברים. האם ניתן בעידן הגלובליזיציה והרשתות החברתיות להגביל פרסום מידע כלשהו? ראשית מקור השמועות שקדמו לידיעות היו ביוזמת המאהבת של שחקן הכדורגל.
לאור השמועות שנפוצו לכל עבר, ביקש השחקן להטיל איסור פרסום על הפרשה, אך - וכאן מגיע ה"אך" הגדול, שכח "לבושתו" את עשרות האלפים בעלי החשבונות בטוויטר אשר הפיצו את הסיפור העסיסי ברשת החברתית. ומכאן לאפיזודה השנייה בהקשר לטוויטר. במסגרת עבודתי ראיינתי לפני מספר ימים עשרות תלמידים המבקשים להתקבל למגמה באחריותי. כל תלמיד בתורו שיתף אותי לבקשתי, בתחומי העניין שלו ובהעדפות להתמקצעות במסגרת המגמה. אחת התלמידות הפליאה לעשות, כאשר העידה על עצמה כי היא "מכורה לטוויטר" ועוקבת אחרי "כמעט מלאכים", ואף הראתה לי דוגמאות באייפון שלה. ואז, בתוך תוכי הודיתי לגילה קורץ שחשפה את הכלי בפנינו במהלך הקורס, ואני כמו גיליתי עולם חדש. אז תודה לך גילה, שהרי איזו צורה יש למורה שלא יודעת על מה תלמידתה לעתיד מדברת? וזוהי נקודה נוספת למחשבה על הפער הדיגיטלי במערכת החינוך.חשבתי לעצמי איזה עולם מושגים מניע היום את הנוער.
במקביל התוודעתי לחוק החדש האוסר על מורים להיות חברים של תלמידים בפייסבוק. חוק שעורר אמביוולנטיות בחדר המורים שלנו, ורק הזמן יעיד על טיבו והשלכותיו.
האפיזודה השלישית תפסה אותי לגמרי מופתעת בערב יום שישי, במהלך הצפייה ב"יומן שישי" בערוץ 2, המסכם את חדשות השבוע. בחלומותיי הפרועים לא חשבתי שצפייה בחדשות תהווה עבורי טריגר ל"פוסט". באותו הרגע נפלה ההחלטה וההבנה בחובה - ה"פוסט" זה שיקוף של חיי. לא חשיבה מאולצת או חיפוש נושאים מוכוון ומייגע לצורך הפוסט, אלא החיים כהוויתם והתהליכים המטא-קוגניטיביים המשתמעים מהם.
הכתבה עליה אני מדברת העלתה לסדר היום את השימוש בטוויטר, ו"כוכבת" הכתבה ג'ודי ניר מוזס הוצגה כפריקית שלו, המדווחת על כל צעד למען עדת מצייציה. המסקנה של הכתבה בסופו של יום היתה, כי זהו כלי שנועד לסלבס כדי להעביר מסרים ולמעשה לא לכל אדם מתאים לדווח ולהיות אינטראקטיבי למען מעריציו כל שעות היממה. מעבר לכל התיאורים לי באופן אישי נראה הכלי הזה משולל כל תוכן מהותי, ומטרתו בעיקר לשמור על היות האדם במיצוב של מותג, בפרפרזה ל"כתבו עליי בעיתון, משמע אני קיים..." אז היום הכתיבה בעיתון נדדה ל"צייצתי בטוויטר...".
הנתון האחרון שאליו אתייחס ומחזק את דעתי על המשמעות האמיתית של הטוויטר מתייחס לאלילה אופרה ווינפרי ששידרה ב-25 במאי את התוכנית האחרונה שלה ברשת מסחרית, תוכנית שסיימה 25 שנה ופנתה ממנה לערוץ הכבלים החדש שלה. ביום שבו צייצה אופרב בשידור חי, זינק הנתח של טוויטר בתעבורת האינטרנט בארה"ב ב-24%! ביום אחד! נתון זה מעיד על היכולת של הרשתות החברתיות לתפקד ככלי פרסומי לכל דבר, ככלי תקשורתי.
השאלה הקשה העולה לאור כל האפיזודות שהצגתי היא היכן הגבול? האם קיים בכלל גבול? שהרי עשרות אלפי מהמצייצים בטוויטר יכולים להפיץ שמועות שקריות ופיקטיביות, הסתה גזענית, וכל מידע הרסני, הן לפרטיותו של האדם והם לביטחונה של מדינה. אין חוקים החלים על הרשת החברתית, וזהו הנושא ל"פוסט" הבא שלי. וזה מחזיר אותי למשל אווזי הבר. הרשתות החברתיות מבוססות על שותפות, עזרה הדדית, הגעה אל היעד ביתר קלות, ואילו כנפי האמון ההדדי הולכות ומתרחקות ונעלמות אי-שם באופק. תהיה זו עזות מצח ותמימות לחשוב באופטימיות ובתמימות שכן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה