"זה נגמר,זה עבר,צל חלום אולי...מעגל שנסגר בין אצבעותיי...."-פוסט סיכום תקופה-תם ולא נשלם...

כיצד כותבים פוסט סיכום כשלא רוצים כלל לסכם?כיצד נפרדים בדברי סיום כאשר רוצים לדחוק את הקץ,ולא רוצים לחשוב בהקשר של סיום?לא בכדי זהו הפוסט ה-61 שלי...לא רוצה לסכם,לא חושבת כלל על לסיים, כי הבלוג שלי אינו משול כלל וכלל למחוייבות,למטלת פרוייקט גמר,לעבודה שעליי לסיים.הבלוג שלי הוא עוד אספקלריה שלי בעולם הזה,ובהקבלה לקיום האנושי,כך הבלוג ימשיך לנשום,לרגש,לחוות סערות וחידושים,בדיוק כמוני.ולאורך תקופות ועונות השנה-בחורף סוער,קיץ בוער,אביב מלבב וסתו מתלבט.
דחיתי ודחיתי את הרגע הזה...בדיוק בשל התחושות שציינתי האופפות אותי.ואתמול,בעודי יושבת בכנס צ'ייס 2012,ומקשיבה לנעמי פורת(בגאווה גדולה,היא משלנו) אשר הציגה באופן מרתק את עבודת הגמר שלה לתואר בנושא ייצוגי אסטרטגיות חשיבה מסדר גבוה בבלוגים לימודיים,ברגעים אלו גמלה בי ההחלטה להושיב את עצמי ולהתמודד באופן מושכל עם הצורך בסיכום.לא סיום,אני מדגישה,כי איני רואה עצמי מסיימת את "הדייט השבועי שלי עם הבלוג שלי"(אהבתי את הדימוי של נעמי לכתיבה בבלוג),אלא סיכום תקופה,בחינת העשייה והמעורבות המנטלית/רגשית על ציר הזמן,לאורך תקופת לימודיי.
כנס צ'ייס העוסק באדם הלומד בעידן הטכנולוגי,מהווה עבורי נקודה משמעותית על ציר הזמן.גם בשנה שעברה הייתי בכנס 2011, בהמלצת ד"ר גילה קורץ ראש החוג המדהימה שלנו,ואז חשתי טלטלה מעורבת בהתרגשות תהומית נוכח החידושים ועולם ההמשגה, אליהם נחשפתי בכנס.עוד זוכרת אני את פעימות הלב המואצות כאשר פגשנו את "הביבליוגרפיה המהלכת" דוגמת פרופ' רפי נחמיאס,ד"ר יורם עשת-אלקלעי ודומיהם, מה שמאד קרב אותי ואת חברותיי לאוריינטציה התקשובית.מה שאינו משתמע לשתי פנים היא סגירת המעגל אתמול בכנס 2012...שנה חלפה.שנה של קפיצת מדרגה ענקית מבחינתי בעולם התקשוב,בהבנה הפדגוגית בנחיצותו בתהליכי ההוראה והלמידה,ושוב התרגשות וטלטלה בתוכי.אך הפעם מסיבות אחרות.ההבנה והמודעות של חברותיי ושלי את הדרך המשמעותית שעשינו,ולצידה ההכרה כי גם לנו יש המון מה לתרום לעולם, לאור הידע וההתנסות שצברנו,וכי אנו כמו האחרים יכולים בהחלט להציג את מרכולתנו.וואו.אמרתי זאת.גם עצם האמירה והמטא-קוגניציה שבבסיסה מעידות על השינוי המהותי שהתחולל בתוכי.
ישבתי אתמול לאורך היום כולו בכנס,והתמוגגתי.התואר כולו עבר לנגד עיניי,מצאתי את מחשבותיי נעות על פני פלשבקים מקורסים שונים,ראיתי כמו מהצד את תיפקודי השונה בתכלית כמורה, המקדמת ומאמינה בהטמעת התקשוב בכל דרך,והודיתי בכל לבי לכל האנשים המדהימים שסייעו לי להפוך את החזון למציאות ברורה,מוחשית ובועטת.ובמקרה שלי אין מדובר ב"מכבסת מילים".אינספור דוגמאות מצאו את ביטויין בשנה החולפת,ומדי יום נולדות פריצות דרך קטנות נוספות- פירות הלימודים שחדרו לנשמתי ומילאו את הוויתי.
רק בשבוע האחרון הנחלתי חידוש בבית ספרי בחיבור שבין מטלת הביצוע במקצוע האזרחות לבגרות, ובין פרוייקטי הגמר לבגרות בתקשורת העוסקים בתרומה לקהילה.שני המקצועות מבצעים את התהליך המתואר כבר שנים,ללא קשר ביניהם בשל הדיסציפלינות השונות,אולם בקורס של פרופ' עמי וולנסקי הוצג היבט הלמידה בגל השלישי ,השם דגש על חיבורים אינטר-דיסציפלינאריים בין מקצועות, ולמידה מתוך הקשרים. בהלימה לכך,בקורס של פרופ' דוד חן ובהתאמה לו,במצגת של גילה לוי-עצמון התחדדה במוחי הדרך ללמידה מיטבית ואופטימלית באמצעות חזרה והתייחסות לנושא הנלמד מנקודות ריאות שונות.לאור ההיבטים שלמדתי ומתוך הבנה עמוקה של למידה מיטבית מהי,הצגתי בפני צוות המורים לאזרחות את האג'נדה הזו של חיבור בין מקצועות הלימוד ושימוש בידע הנרכש בכל מקצוע לצורך תחום הדעת השני,והשינוי התקבל בברכה ובבחינת "איך לא חשבנו על זה קודם...".אין ספק כי תלמידינו ירוויחו בגדול,ולנו המורים, לא נותר אלא להפיץ את הבשורה,והנה "פריצת דרך" קטנה.וגם כאן ספק אם יש להשתמש בביטוי זה(פריצת דרך),להבנתו של פרופ' דוד חן.וזוהי רק דוגמא אחת קטנה מני רבות.
זאת ועוד,היחידה המתוקשבת שלי בתקשורת אשר בניתי בעמל רב ובדמעות במשך חודשים, כבר מוצגת בכנסים ויוצרת הדים,והנני רואה אותה גדלה ומתפתחת,ובקרוב מאד לא תהיה עוד יציר כפיי להתגאות.היא תפרץ ותהיה של העולם כולו.ולכך ייחלתי.שכמה שיותר תלמידים ייהנו ממנה.
ומה על תלמידיי האישיים שמשתמשים בעולם מושגים אחר וחשים כי הם חווים מהפכה,רפורמה..אני רק מצטטת...רק לפני יומיים חוויתי התרגשות כאשר "משום מקום"ציינו בפניי מספר תלמידים בהקשר לנושא כלשהו שלמדנו,כי הושפעו מאד מהקרנת הקטע מהסרט "החומה" של פינק פלויד,קטע שהנני מכירה מנעוריי שלי,אך שב ותפס את מקומו הדומיננטי בקורס של פרופ' דוד חן.ואני שצפיתי בו שוב החלטתי להקרינו בפני תלמידיי ולא שערתי בנפשי את גודל ההשפעה עליהם,דור הטלוויזיה וההילידים הדיגיטליים שכמו נדמה שדבר לא ישפיע ויטלטל אותם.לשמחתי הצלחתי ליצור אצלם משהו שנשאר עימם כחוויה,כמשהו אחר בדיוק כפי שלמדנו בקורס של ד"ר ליאת אייל על השפעת ייצוגים חזותיים דיגיטליים.דבר נוסף שציינו תלמידיי כי שינה להם משהו בתפיסת העולם הוא הדיון הסוער שקיימנו על מקומו של התלמיד במערכת החינוך, לאור הקריקטורות אליהן נחשפתי במהלך הקורס של פרופ' עמי וולנסקי.קריקטורות שהיכו בהם והבהירו להם את הצורך בשינוי,השינוי שאני דורשת מהם חדשות לבקרים -להיות יצירתיים,לחשוב מחוץ לקופסא,לצאת מהקבעון המחשבתי ולא לתת לדפוסי הסטנדרטיזציה להיות הדומיננטיים בחייהם.לשמוע את הקול הפנימי והייחודי שלהם.אלו השיעורים האופטימליים בעיניי,וגם כשמדובר בבחינת בגרות סטנדרטית הבודקת ידע ושינון,הלכתי הכי רחוק שניתן במערכת החינוך שלנו כיום.וזהו עוד שינוי שהלימודים לתואר השני יצרו בי-אמון ואמונה בשילוב התקשוב בלמידה ובהוראה.ובאופן זה קדמתי את מהלך בחינת הבגרות המתוקשבת ,ולמרות כל הקשיים הטכניים בטוחתני כי התלמידים הן יצליחו בגדול מבחינת הישגיהם בבחינה,והן יהנו ויחוו חוויה אחרת הרלוונטית לחייהם,המתוקשבים ממילא,והן בחיבור האימננטי שלהם לתכנים ולשאלות שיישאלו.אני משתפת אודות המהלך הזה בהתרגשות גדולה,כי זו הפעם הראשונה לבחינת הבגרות המתוקשבת בתחום הדעת שלנו,ויודעת אני כי חלק אינטגרלי במהלך שייך לי,והוא בנימי נפשי.
רוצה אני ברשותכם קוראיי לחזור לכנס צ'ייס.הכנס הסתיים בהרצאה מרתקת של פרופ' דוד פסיג,אשר הציג תיאורייה מהפכנית אשר בבסיסה עליית הIQ בחמישים השנה האחרונות ב-17 נקודות.פרו' פסיג תולה את הסיבה לכך בלא אחר מאשר הטכנולוגיות,ולדידו,יש בידינו אוצר עתיר מימדים ואנו עושים בו שימוש דל למדי במערכת החינוך,כאשר הוא משמש רק ככלי עזר לפדגוגיה ולהוראה ככלל.
ובכך אני מגיעה לקו הסיום-למדתי המון בתואר הזה,ומעל הכל למדתי על הפוטנציאל הבלתי רגיל שלא ניתן לאמוד אותו כלל,של כלים טכנולוגיים המחוללים אפקט מואץ של שיפור בטווח גדול של מיומנויות מחשבה ולמידה.חוויתי זאת על בשרי,ונותר לי רק להזיל דמעה שזהו.זה נגמר, לפחות באופן רשמי.
תודה ענקית לכל אוהביי -משפחתי וחברותיי אשר הכרתי בתואר וזכיתי זכייה גדולה יותר מזכייה בפיס,המרצים שליוו אותנו ובראשם ד"ר גילה קורץ עם אהבה ונתינה ללא גבול.כלכם שמורים עימי בלבי,ולכם חלק אינטגרלי בהצלחה שלי.
לא פעם שיתפה אותנו ד"ר גילה קורץ בתובנה כי הבלוג הוא הדרך טובה ביותר להכיר את הסטודנטים שלה.אני מסכימה לכך בהחלט ומוסיפה עוד נדבך אחד - הבלוג הוא דרך להכיר את עצמנו.
היה לי לא קל ,בלשון המעטה ,לכתב את פוסט הסיכום שלי.אולי כי הדהדה בי כל העת הציטטה של מאריו וארגאס יוסה :"ספרות היא חלום מופלא,התגלמות הדמיון.הספרות משלימה אותנו,יצורים שסועים מבפנים,בשסע שבין העובדה שיש לנו רק מסלול חיים אחד לרצון לחיות באלף מסלולי חיים".הבלוג שלי משול בעיניי - לספרות.

ניצני הגל השלישי כבר כאן..."מי שמאמין לא מפחד "

זהו הפוסט ה...ששים שלי.60!!!וואו.מדובר בנקודת ציון משמעותית מבחינתי,סמן המתווה את דרכי לאורך התואר השני בתקשוב ולמידה.בימים האחרונים,עם הידיעה שהכל עומד להסתיים,"עלעלתי" בדפי הבלוג שלי.יציר כפיי.אחד הדברים הטובים שקרו לי בתואר הזה.אני,שלא ידעתי מהו בלוג בתחילת לימודיי,ששמעתי רק בתיאורייה את המושג "רשומה"/פוסט,מבינה בימים אלו שהבלוג שלי נטוע עמוק באישיותי וימשיך לבעוט,לחלום,להתקיים.איתי או בלעדיי.במודע ושלא במודע.כמעין התמכרות,אך התמכרות חיובית,רפלקטיבית,מסמנת דרך,משקפת מי אני בהקשר לתרומת לימודיי למבנה אישיותי ולנקודת הריאות שלי בהתייחס לתובנות אודות למידה,הוראה,חינוך,טכנולוגיה.
בשבועות האחרונים הלימוד למבחני הסמסטר מצא את ביטויו בעבודתי כמורה ,השתרבב לתוכו והפך את הקערה על פיה.במקום שאתיישר ע"פ מדיניות הסטנדרטיזציה המטיפה לעמידה בנורמות הנדרשות בהתאם למטרות האופרטיביות של בחינת הבגרות,מצאתי עצמי מאמינה כ"כ בניצני הגל השלישי של הרפורמות במערכת החינוך,גלים אשר למדנו וניתחנו בקורס של פרופ' עמי וולנסקי.הגל השלישי המומלץ ע"י קברניטי האקדמיה לאור מחקרים ומציאות מוכחת כהצלחה במערכות חינוכיות בעולם כולו,מעמיד את הילד במרכז,את למידת החקר והלימוד העצמאי,פרוייקטים וצמיחה אישית מתוך התנסות וחוויה,ובשילוב הטכנולוגיה המאפשרת נגישות למקורות מידע גלובאליים,וידע זמין תוך העמקה התלויה בלומד עצמו.השונות הבינאישית העומדת במרכז ההוויה,היא היא תכלית הכל.בימים האחרונים אני נותנת דרור לאמונתי בשונות,ומקדמת את ניצני הגל השלישי,על מנת שיהפכו "לפרחים".
לפני שבוע הקליטו תלמידיי את הג'ינגלים(זמרירים)לרדיו של פרוייקטי הבגרות שלהם.פרוייקטים העוסקים במניעת השתמטות מצה"ל,עוני בקרב ילדים,נשים מוכות,תרומת איברים,מוגבלויות פיסיות וכו.נושאים קשים לעיסוק עבור בני נוער,ובכך טמון האתגר.ליוויתי אותם בכתיבת הטקסטים,בבחירת הסאונד המלווה,בליהוק הקריינות,בהחלטות קשות אסטרטגית שאין להן תשובה אחת ברורה והפרשנויות רבות.גיליתי עד כמה התהליך שחוו עוצמתי ובעל ערך בבניית האני מאמין שלהם,וכמה צדקו פרופ' דוד חן ופרופ' עמי וולנסקי בתפיסת עולמם אודות משמעות השונות והבנת המגמות העתידיות החיוניות להצלחת התהליך החינוכי.התלמידים פשוט "פרחו",התעוררו מתרדמת התוקפת אותם בשיעורי ליבה סטנדרטיים אשר "עוברים לידם",ולא נוגעים בהם כלל.הייתי מאושרת להיות מתווכת הידע,וממש לא בעלת הידע האוטונומית,כפי שנהוג להתייחס אל המורים.אך לא בימינו אנו.אכן,תפקידינו השתנה ועלינו לנהל את השונות,לפתח סקרנות ומוטיבציה ללמידה,ולאפשר לתלמידינו להגיע אל האמת שלהם בעצמם.נכון שיש לי הזכות לעשות זאת במקצוע יצירתי ואמנותי בו השמיים הם הגבול,ולא רק כמה עמודי בגרות המבטאים ידע של כמה שנים.או מתיימרים לבטא.יש בידי הזכות להשוות מה נשאר לתלמיד הלומד עימי לבגרות הסטנדרטית,ומה נשאר בו,בדמו ובנימי נפשו לאחר ביצוע פרוייקט הגמר שלו.התשובה אינה משתמעת לשתי פנים.לרגע נגעתי בתהילת פינלנד,המודל של העולם כולו בחינוך.הלוואי שניתן היה למחזר ולשכפל את "האיים הבודדים" הללו הנוהגים ע"פ ניצני הגל השלישי.

"לימוד בלי מחשבה הוא בזבוז מאמץ.מחשבה בלי לימוד היא סכנה"/קונפוציוס

ממה להתחיל?בראשי מהדהדת המילה"רפלקציה",באמצעותה הציגה לפני שנה ד"ר גילה קורץ את מטרת פרוייקט הגמר שלנו במסגרת התואר השני במסלול "תקשוב ולמידה".כיום,שנה אחרי,יודעת אני בכל נימי נפשי כי לקחתי את המטרה הזו עד הסוף,עד הקצה,ואכן הבלוג שלי על חמישים ומשהו רשומותיו,מתאר את התהליך האינסופי כמעט שעברתי בתואר הזה.תהליך שבא לידי ביטוי בשילוב הטכנולוגיות בחיי,בדרך הוראתי,תובנות מדהימות באשר לתפקידי כמורה ומחנכת,ואף כר פורה לשיחות והפרייה הדדית כאמא וכרעייה במשרה מלאה בהחלט.אין שמץ של ספק כי הפנמתי בגדול תובנות מהקורסים השונים,והכל מופיע,צף וגולש לסיטואציות רבות ומגוונות בחיי.דרך משל,בשבוע שעבר ניגשנו לבחינת הסיכום בקורס של פרופ' דוד חן.הקורס עסק בגישות לבחינת תחום הידע שנקרא חינוך תוך התבססות על מחקרים מדעיים על טבע האדם וטבע הידע.בעיקר לקחתי מהקורס את ההבנה כי מערכת החינוך לוקה בחוסר ידע משווע באשר לאופן ההוראה המקדש סטנדרטיזציה במקום הכרה בשונות הבינאישית בין התלמידים,ובאשר לדרך הערכת התלמידים המחייבת אותנו המורים,בעיקר בתיכון,להתכוונן לבחינות הבגרות.לקחתי עימי את התובנה ויישמתי אותה בשטח.
מחר יום התעודות לרגל סיום הסמסטר.את השיעור האחרון בכל אחת מכיתותיי הקדשתי לסיכום.ובניגוד לדרך המסורתית המתבקשת,בה כל תלמיד יאמר או לא יאמר כלל מה שעולה בדעתו,חשבתי על דרך יצירתית וודאי לא סטנדרטית שתביא כל תלמיד להתיחסות בדרכו שלו,ע"פ מאפייני האישיות שלו,מה שתואם את השונות הבינאישית ,בה אני מאמינה בכל רמ"ח נימיי.כי זה התיישב לי עמוק בתוך הנימים...כל תלמיד קבל סוכריית גומי בצבע אחר,שנבחרה על ידו מתוך הסלסלה,בעוד עיניו עצומות,ובהתאם לצבע שנבחר באקראי חיכתה לו משימה/שאלה אודות הלמידה במהלך הסמסטר.להיגד היה עליו להתייחס באופן מעשי ולחלוטין לא בהכרח מילולי,והדברים שהובאו לאחר מכן למליאה הדהימו גם אותי,בעיקר לאור הפרשנויות השונות שניתנו לאותן חוויות למידהבמהלך הסמסטר,רק שכל תלמיד נתן להתנסות אמירה משלו.שונות בינאישית ...דיואי,היית חייב להיות נוכח.אחד הדברים שבעיקר הפתיעו אותי היתה גילוי של אחד מתלמידיי שסיפר כי הוא גילה במקרה את הבלוג שלי באינטרנט,עוקב אחר הפוסטים ומרגיש שהוא מכיר אותי בצורה אחרת,שאני נתפסת בעיניו כמורה "אחרת",ושהשיעור עימי מבחינתו הוא כמו חלום.ואז היו גם מחיאות כפיים ודברי הזדהות,ואני רק התרגשתי בתוך תוכי.כי מה נשאר לי לעשות...
הבלוג הזה הוא כמו התמכרות מבחינתי.אני רואה בו "חבר" שניתן לשתפו בכל החוויות והסערות המטלטלות את אישיותי מעצם חווית הגילוי של עולם התקשוב,ולעולם לא נמאס לו לשמוע.רק לפני מספר ימים השתתפתי בשעות הערב המאוחרות בהשתלמות מקוונת אודות בחינת הבגרות המתוקשבת בתחום הדעת שלי, רעיון שקרם עור וגידים במהלך התואר הזה,דבר הנחשב הישג אדיר מבחינתי,לאור העובדה כי מתי מעט בתי ספר נכנסו לתהליך העצום הזה מהארץ כולה,אך תלמידיי שלי יזכו להיות הראשונים בו.במהלך ההשתלמות שאלו מורים את המנחה האמונה על ההיבט הטכנולוגי של הפעלת התוכנה (ולא התוכני)בשביל מה למעשה צריך בחינת בגרות מתוקשבת.לרגע הזה חיכיתי.באמצעות פתקיות שאנו המשתתפים יכולים להעביר שאלות,בקשות,לתקשר האחד עם השני מבלי להפריע למהלך השיעור,הכנסתי בססמאות את כל תמצית התואר שלי כגון:מיומנויות המאה ה-21,הקלה לתלמידים שהמחשב הוא הסביבה המוכרת להם,אפשרות שילוב תכנים אקטואליים ורלוונטיים ללומד וכו.המנחה התלהבה,ציטטה בפני כל הנוכחים את דבריי והמורים נותרו המומים ולא מבינים עד תום את פשר התלהבותי ממהלך זה.ברור לי שיהיו קשיים טכניים עליהם נצטרך להתגבר,וודאי שהדרך המסורתית היא הקלה והפשוטה ביותר,אך האם דבקות בדרך המסורתית מכינה את תלמידינו באמת למאה ה-21?לדרישות ולציפיות מהם בשוק העבודה?בחינת בגרות מתוקשבת,עם כל הקושי שבה,תקנה לעניות דעתי כלים ומיומנויות שלא יסולו בפז,תעמיד במבחן הסתגלות לשינויים,התמודדות עם עבודת צוות(דבר מהותי שהתלמידים כיום נכשלים בו בגדול),וכמובן התנסות עם שימוש בטכנולוגיות מידע תוך הפעלת חשיבה בקורתית ושיפוטית לנוכח האמצעים המתוקשבים שישולבו בבחינה,להבדיל מבחינה מסורתית מנייר.
אני עומדת לפני הישורת האחרונה.בעוד מספר ימים מבחן אחרון לתואר,עבודת סמינריון ו...זהו.הכל גועש ורועש בקרבי.התעודה הראשונה שיקבל מחר בני במערכת החינוך,המלחמות שעשיתי בכדי שיכירו ביכולות שלו שאינן תואמות את מדיניות הסטנדרטים,והניבו תוצאות.ולבסוף,בתי,הלומדת לקראת בחינת הבגרות בהסטוריה,שציטטה אתמול את המורה שלה אומר כי הלוואי והיה יכול ללמד אותם נושאים אחרים ומרתקים שאינם נמצאים בתוכנית הלימודים לבגרות.ואני אומרת:הלוואי שכל התיאוריות והמחקרים שהוכיחו עצמם באשר לגישת התלמיד במרכז,יצירת העניין והסקרנות ללמידה לאור האוריינטציה והמעורבות של התלמיד לחומר הנלמד,בשילוב עם יצירת אתגרים מחשבתיים וחשיבה יצירתית ויזמית,הלוואי וכל אלה יהפכו למציאות  שיגרת הלמידה,ולא יישארו בגדר חלום.
את הפוסט הזה אני מקדישה לבת הזוג שלי לאורך התואר הזה,אורניתי,אשר יכולנו יחד ללמד את היקום כולו,עבודת צוות מהי.אז לנו יש באמתחתנו את המיומנות מס' 1 להצלחה במאה ה-21 :עבודת צוות......
אורניתי,אוהבת אותך.

סוד פענוח המעשה החינוכי ב"ים הגדול של האמת"

השיעורים האחרונים של פרופ' דוד חן בקורס "מדעי החינוך במאה ה-21" מטלטלים את נפשי,ועל כך כבר הצהרתי בפוסטים קודמים שלי.העלאת מקום וחשיבות התורשה לתודעה, בהשוואה לסביבה ולחינוך בביה"ס שמקומם רק כ-30 אחוז,מצליח לערער את מנוחתי ואת כל אמונותיי ועקרונות עבודתי.שהרי מה  מטרתינו כמחנכים?על מה אנו שוקדים ומנסים לעצב אם עבודתנו מסתכמת באותם 30 אחוז,הנראים במבט ראשון נטולי דומיננטיות והשפעה לטווח ארוך?ובכל זאת,ככל שאני מתעמקת בנושא ומתוך נסיוני היומיומי,יודעת אני כי אין ולא יהיה תחליף למורה ומחנך איכותי,המשמש דוגמא לתלמידיו ומקור השראה.ברצוני לצטט מדבריו של מיוריאל ספארק המבטאים את תחושת האמביוולנטיות בה אני נתונה:"לדידי,חינוך הוא להוציא אל פני השטח כל מה שכבר יש בנפשו של התלמיד ולא לדחוס לתוכו מה שאין בה".
גדולתו של המורה הינה ביכולת להוציא את הקיים בנפשו של התלמיד.המורים שבינינו יודעים כמה קושי טמון ביצירת האמון,אמפטיה,שייכות כך שתלמידינו יראו בנו,מוריהם,את ה"שער" אותו יוכלו לצלוח ללא היסוס וחרדות מפני אכזבה או כשלון פוטנציאלי.לכאורה ניתן לראות בדבריו אלו של ספארק אישוש לטענות והמחקרים המובאים בשיעוריו של פרופ' דוד חן אודות מקום התורשה והגנטיקה.אולם ברצוני לקחת דברים אלו צעד אחד קדימה-ליכולת של המורים והמעשה החינוכי להשפיע ולעצב הרבה מעבר לגבולות שמאפשרת לנו התורשה,בבחינת ברור לי שהילד אינו מגיע למערכת החינוך "טבולה רסה"(לוח חלק),אך מאידך הספקטרום בו אני יכולה כמורה לטעת בו בטחון עצמי ומוטיבציה ללמידה ,לבנות ולהיבנות ולהוציא אל השטח את יכולות וכישורי התלמיד,לעומת ההרס שיכולה המערכת ליצור ולגדוע באיבו את צמיחתו של ילד עם IQ של מחונן,כל אלה בידי המורה הם.ולכן,אני מרשה לעצמי להגדיר את עבודת המורה כשליחות.ומיישמת זאת מדי יום בדרך ההוראה שלי.
חברתי הטובה ד"ר גילה לוי עצמון מאתגרת אותי בשיחותינו,וחשפה בפניי את מחקרו של ג'ון האטי אודות מדדי החשיבות בהשפעת הסביבה אל מול התורשה.ואכן מתוך מליוני מורים היתה מסקנתו המשובבת לב לדידי:המשוב שנותנים המורים לתלמידיהם חשוב ואף קריטי לעיצוב אישיותם  כלומדים ולתהליך הלמידה ככלל,והשפעתו דומיננטית לעילא ולעילא ,בין אם נמצא התלמיד על סקאלת ה-IQ בחלקה הימני או השמאלי...
דרך משל אביא מקרה שארע היום בבוקר,בעיצומה של חופשת חנוכה.במסגרת עבודתי כמורה ורכזת מגמה מובילה בבית ספרי,פנו אליי מ"החלונות הגבוהים" בבקשה כי אעשה את הבלתי אפשרי בעליל (כמעט).קבוצה של עשרה תלמידים המוגדרים כנחשלים ונכשלים לאורך כל שנותיהם בתיכון,ולא יוכלו להיות זכאים לתעודת בגרות,המשתייכים לאגף שח"ר במשרד החינוך - התבקשתי להכינם לבחינת הבגרות שתתקיים בעוד מספר חודשים,למרות ועל אף הכל.מיותר לציין כי ברגע שהתבקשתי גם נעניתי.מיד ראיתי אל נכון את תפקידי כשגרירה,כשליחה,ובנתי כי לא מדובר בלימוד גרידא של התוכנית לבגרות,כי אם בהתמסרות הדורשת סבלנות והבנה בצד הצורך והמחוייבות בצידה לעידוד ,הכלה ומתן מוטיבציה עבור מי שכל חייו רק התנסה בכשלונות צורמים ,חוזרים ונשנים.לקחתי נשימה עמוקה ונכנסתי הבוקר לכיתה למרתון של מספר שעות,בפרוייקט נוסף שנטלתי על עצמי השנה.לא אלאה אתכם קוראיי הנאמנים בקשיים ההוראתיים לאורך כל שעות הבוקר,עד שעות הצהריים המאוחרות,אך בתום היום הארוך ובתחילת המסע הצפוי לנו בחודשים הקרובים עשיתי את הצעד הראשון בביטחה,וגם בתום היום הזה הודיתי לתלמידים על רצונם ללמוד,ההשקעה והזכות שנפלה בחלקי ללמדם.יישמתי היום הלכה למעשה את מסקנותיו של ג'ון האטי במחקרו עתיר הנשאלים.אין כמו המשוב,ההערכה והעידוד שאנו נוטעים בתלמידנו, בפרט אם הם חסרי "הגנים הנכונים" כפי שטרחו להגדירם בפניי."אפקט פיגמליון"כבודו במקומו מונח,אך אנו המורים ברי-דעת אנו לא ננוח ולא נשקט,יתרה מזו, נתקע יתד ונמשיך לעשות עבודתנו נאמנה ולסלול דרכנו בביטחה. ולי, לא נותר להיות אלא מסופקת מהיכולת להבין באופן מתודולוגי/מבוסס מחקרים,מטא-קוגניטיבי, מה שאני עושה לאורך שנותיי כמורה מכוח האינטואיציה ו"חוכמת הלב".
איני יכולה שלא לסיים בדבריו של אייזיק ניוטון:"אינני יודע איך העולם מסתכל עליי.לעצמי אני נראה כילד המשחק לחוף הים,משעשע את עצמו במציאת חלוקי אבן וצדפים יפים מהרגיל,שעה שהים הגדול של האמת מונח לפניי בלי שאפענח את סודו".

"או שאתה חלק מהפתרון או שאתה חלק מהבעייה"/אלדריג' קליבר

אין לי כל צל של ספק בהשפעת היותי תלמידה,וסימני השאלה עימם אני יוצאת מדי שבוע מיום הלימודים על מהות עבודתי,יחסי הכוחות בין מורים ותלמידים,ההוויה החינוכית וכל עמודי הבטחון אשר היו מושרשים ונטועים בי עד הגעתי ללימודים המרתקים הללו,ואשר הופכים אט אט ל...סיכות בטחון...דימוי יצירתי ומקורי,תודו.
בסמסטר הנוכחי לומדת אני שני קורסי ליבה בתחום החינוך ,השומטים תחת רגליי את הידע ונסיון המטא קוגניטיבי שהיה לי על ההוויה ששמה חינוך.וזהו הרבה יותר ממקום עבודה ,זו הוויה שלמה הממלאת את חיי ומשפיעה על השקפת עולמי בכלל תחומי החיים.אני אוהבת בכל לבי את תלמידיי,את תחום הדעת ומעל הכל את הזכות שניתנה לי להיות מובילת דרך,הסמן והפנס של בני הנוער הפרטיים שלי(והם מאות),במנהרה העמומה של החיים.
בקורסים הללו ,בהובלת פרופ' דוד חן ופרופ' עמי וולנסקי כפטריות אחרי הגשם סימני שאלה כה רבים,שאני מודה על נסיוני הרב בתחום ועל כך שאיני פרח הוראה היוצא אל השטח מהחוג להכשרת מורים באוניברסיטה,ואולי אם היו הקורסים הללו פוגשים אותי בעיתוי המתואר,הייתי במקום אחר לגמרי,מותירה את השאלות לאחרים,ללא פתרון.ואולי נסיוני עומד לי לרועץ דווקא?שכן מנקודת הזמן ובתחושותיי כי הגעתי לשיא מסויים(ואף זכיתי להכרה על כך ממשרד החינוך),השאלות והספקות המועלים אודות מקומו של החינוך,מעמד המורה והרלוונטיות שלו לתלמיד כיום בעידן הטכנולוגיה,כל השאלות הללו מקננות בי ואינן נותנות לי מנוח,עד כדי דיון פתוח על כך עם תלמידיי שיש לי הזכות לשתף אותם בשל בגרותם ויכולת הניתוח והפרשנות שלהם.(אוטוטו בצבא...).
פרופ' דוד חן הציג שתי קטגוריות:האדם כלוח חלק ע"פ הגישה הביהיביוריסטית,כאשר החינוך הוא חזות הכל אל מול האדם האחראי לגורלו ע"פ גישת התלמיד האוטונומי והתפיסה הקוגניטיביסטית.במבט ראשון הסכמתי מיד עם התפיסה השנייה,וראיתי את דיואי לנגד עיניי.כה מתבקש להאמין ולהוקיר גישה זו,ולפעל על פיה במציאות החינוכית שלנו,ולקדם את ערכיה אולם,וזהו אולם גדול-ישנן כיתות ובתוכן עשרות תלמידים שאנו פוגשים בשיעורים,בישיבות הפדגוגיות אל תוך הלילה,ערב אחר ערב,אשר ניתן לסווגן לצערנו לגישה הראשונה.תלמידים אלו באים אלינו כלוח חלק,ולמעשה כל עיצוב הידע והכלים שאותם יקחו לחיים הינו בידינו המחנכים שלהם.קשה,קשה ואף עצוב לחשב שאלו הפ פני הדברים,אך מה שאני עושה שנים קבל לראשונה המשגה ותוקף בשיעור,ואז הבנתי שאם אנו,ציבור המורים,לא נשכיל להבין כי אנו חלק מהפתרון או הפתרון במלואו,נוותר לעולם חלק מהבעייה,וחמור מכך,נצטרך להתמודד עם בעיות חמורות יותר.
כחלק מהתובנות שלי,הצגתי בפני תלמידיי את המפותשהראה פרו' דוד חן בשיעור האחרון אודות השימוש בפייסבוק בעולם,האור והחושך המטאפורי המבטא את המורכבות והשונות באיכות החיים ובנגישות לטכנולוגיה,וכטיזר מחשבתי הצגתי לדיון גם את מספר דוברי האנגלית,ערבית ועברית.כפי שאני מצאתי עצמי נדהמת בשיעור לאור הנתונים,כך נדהמו תלמידיי,והדיון הרחיק לכת לנושאים הנלמדים בתוכנית הלימודים בתקשורת כגון:גלובליזציה ולוקליזציה על הסכנות הטמונות בהן,רב-תרבותיות,פוסט-מודרניזם ואינטראקטיביות.
שיעור מרתק כבר אמרתי?הן כתלמידה והן כמורה...
בסיום השיעור של פרופ' דוד חן נותרתי מסוקרנת לקראת השיעור הבא,ועם שאלות וספקות מה חשוב ללמד בעידן בו קיים גידול אקספוננציאלי בכמות הידע.ברגעים אלו,לאחר כמה וכמה שעות לימוד שבהן היו כל יושבי החדר עם ברק בעיניים כולל אותי,אין לי ספק שתחום הדעת שלי הוא מחוייב המציאות,כי יש בו את כל המכלול(פרט לאלגוריתמים ודומיהם...),וכמותו כל תחום דעת הפותח את התלמיד לחשיבה ,לחקר,לגילוי ידע חדש ולבקורת - כל אלה טוות יחד כמארג תלמיד אוטונומי,פעיל חושב ומתבטא,תורם ופרודוקטיבי לעצמו ולסביבתו.
הקונוטציה העולה בי כעת היא איך לא:"האדם הוא תבנית נוף...מורתו/בית-ספרו".ותחשבו על זה ידידיי...

"כי מהתנסויות ויישומים טכנולוגיים תצא תורה!"

השבוע "פגשתי" את פרופ' דוד חן פעמיים.בפעם הראשונה באופן פורמלי במסגרת השיעור שלנו ביום שני,ובפעם השנייה באופן מפתיע התנוססה תמונתו שופעת חיוכים,לבוש גלימה ועוטה כובע לראשו, ביום רביעי בבוקר על אחד השולחנות בחדר המורים בבית ספרי.שפשפתי את עיניי,שמא אני הוזה,אך לא.היה זה דוד חן בכבודו ובעצמו בתמונת טקס סיום התואר של חברתי,שחל ערב קודם לכן.מיותר לציין את שמחתנו הגואה בשמחתה על הסיום הנכסף,סיום המתקרב אלינו במהרה,ולמעשה זו הישורת האחרונה שעלינו לצלוח.רשמי חברתי מהטקס היו התרגשות מהולה בכבוד והערכה לטקס מושקע ואיכותי,ואני מאחלת לכולנו את ברכת הלומדים ללא ליאות:"בקרוב אצלנו".(או שמא ברכת הפולנים לחתונה,לידה,וכל יתר צימוקים ושקדים...)לצד השמחה לקראת הישורת האחרונה,התחושות אמביוולנטיות ומהולות בעצב-על הסיפוק והחוויה בלמידה,על החברות המקסימות שהפכו לחלק אינטגרלי מסדר יומי ומהלך מחשבתי,ופרט למטלות אתגעגע לכל.עובדה המחזקת את דבריי ואת בחירתי במקום הנכון ללימוד הנושא ה"חם"-תקשוב ושילוב טכנולוגיה בהוראה קיבלה חיזוק בשיחה שניהלתי השבוע עם סטודנטית שהחלה ללמוד במסלול זהה באחת האוניברסיטאות היוקרתיות במקומותינו."לא דובים ולא יער" כנאמר-נושא התקשוב מחוייב להיות יישומי,לאפשר כלים,התנסויות ומיומנויות אשר ניתן יהיה לצאת עימן לשטח ההוראה הלכה למעשה,ודי לכל התאוריות המשמימות רחמנא ליצלן,שבינן ובין שילוב הטכנולוגיה אין ולו דבר.מרצים במגדל השן שאין להם מושג ירוק בטכנולוגיות חדשניות אינם יכולים להיות מרצים בחוג העוסק רובו ככולו בהקניית היישומים הטכנולוגיים.כאן ,כמו בחינוך ככלל,המעשים,הביצוע לכשעצמו הם הם תכלית הכל,ולחלוטין לא אינסוף מאמרים באנגלית המציגים מחקרים ותיאוריות אך אינם עוסקים בדבר האמיתי לשמו מגיע סטודנט ללימודים גבוהים:ידע,ידע ושוב ידע.
כעת,לאחר שנת לימודים מפרכת ומתישה,אני מודה לד"ר גילה קורץ על העקשנות והדבקות במטרה,ועל יכולתה לעמוד בפרץ התלונות,הבכיות ואף הדמעות שלנו נוכח הקשיים עימם התמודדנו בלימוד התנסות והתמודדות עם הכלים היישומיים השונים.כי רק כך הלמידה אכן אפקטיבית.למעשה גם עצם הכתיבה בבלוג ותחזוקו מאפשרים את ההתנסות.לא קריאת מאמרים על כתיבה בבלוג,אלא בנייתו כל כולו בעצמנו,ולמידה מטעויות כל העת מתוך רצון לשפר ולהתרומם מעלה.


גם הסמסטר הנוכחי טומן בחובו הפתעות והתנסויות בתחום המשחק כדרך ללמידה מתוך חוויה וסיפוק.כמטלה ראשונה התבקשנו לציין מהי הפעילות המהנה אותנו,ואילו סוגי משחקים מועדפים עלינו.עצם קיום המטלה המפעילה את המטא-קוגניציה בתחום אליו מעולם לא נדרשנו,היתה מהנה בעיניי.חברותיי לקורס בחרו בדרכים יצירתיות ולאו דווקא ניסוח כתוב של התובנות,כי אם מצגת פרזי,סרטון וכו.לו היה בידי זמן,הייתי נוהגת כמותן.גאוותי בכולנו על הרצינות וההעמקה הדומיננטיים בקבוצתנו בכל נושא אליו נידרש.זוהי בעיניי פתיחה נפלאה ואחרת לקורס,המעמידה את הרלוונטיות של עולמות התוכן שלנו כנקודת המוצא.בהמשך לקו המחשבה אותו הנני מציגה בפוסט זה,הקורסים השונים במהלך לימודינו הינם אפקטיביים,יישומיים וקונסטרוקטיביסטיים.באופן זה,בחרנו חברתי אורנית ואני להסתמך על אחד הכלים שבנינו בעמל רב במסגרת התואר,ככלי המחקרי לעבודת הסמינריון שלנו,שוב מתוך ראיית הערך המוסף שנביא אנו להטמעת התקשוב בבית הספר התיכון.מדובר במשימה מאתגרת שהסתום בה רב על הגלוי,אך אנו מאמינות בבחירתנו בבחינת "מי שמאמין לא מפחד,את האמונה לאבד...".

"המסורת המערבית תמיד הדגישה בחינוך את הידע ואת כושר הניתוח,התיאור והוויכוח.לכל יש מקום,אבל פן נרחב אחד של הפעילות האנושית,שחשיבותו רבה ביותר בימינו,הוזנח לגמרי.הביצוע הוא המקיים את החברה."
אדוארד דה-בונו


מילת המפתח-הביצוע.כאשר הגעתי ללימודי התואר השני חשבתי שלימודי התואר הראשון בחינוך בשילוב התנסותי בשטח זה כמעט שני עשורים,לא יותירו מקום לחידושים בתחום עבורי.כוונתי לתיאוריות חינוכיות וקווי היסוד המנחים אג'נדות חינוכיות לאורך ההסטוריה.מאז החל הסמסטר הנוכחי,ולאחר שלושה שיעורים בלבד בשני קורסי הליבה של פרופ' דוד חן ופרופ' עמי וולנסקי בנושאים מדעי החינוך במאה ה-21 וסוגיות במדיניות החינוך,אני מוצאת עצמי בסערה שהכל מטלטל בה,והספק/הבקורת עולים על הוודאי והעובדות היצוקות זה שנים בצור מחשבתי.אני יכולה להעיד על עצמי כי הסינרגיה בין שני הקורסים המשלימים ראיית עולם לתמונה הוליסטית,יוצרים אצלי תהיות וספקנות אודות מעמד החינוך,מערערים אצלי עובדות וסכימות חשיבה שבהן האמנתי שנים,ויותר מכל גורמים לי לרצות להילחם וליישם מוטיבים מרכזיים בתהליך החינוכי.פתחתי את הפוסט בציטטה של אדוארד דה-בונו הוגה ששת כובעי החשיבה,מתוך ההבנה שהביצוע הינו בר השפעה ומכריע בתפיסתי כמורה.כל עוד לא בצעתי את השינוי לאור התובנות מן השיעורים במהלך לימודיי - לא עשיתי כהוא זה.
למחרת יום הלימודים במכללה,פתחתי את אחד השיעורים בסרטון מתוך הסרט "החומה" של פינק פלויד,המובא בשיעור השני של פרופ' דוד חן,ובקשתי מתלמידיי שלא הכירו את המסר המופיע כחוט השני בסרט,ונפגשו בו לראשונה בשיעור,לערוך את ההשוואה הבלתי נמנעת באינטרקציית מורה-תלמיד בין הסרט למציאות חייהם.היתה זו פתיחה מרתקת ומאתגרת לשיעור,שיעור שלא ישכחו.
בשיעוריי אני משלבת תכנים לא קונבנציונליים לתוכנית הלימודים,מספר דקות מהשיעור המבוססות על רצון להעשיר את עולם התוכן וליצור בוגרים שישתלבו בשוק התקשורת,ויהיו בעלי ידע עולם ועושר אינטלקטואלי.ולכן,כאשר הציג דוד חן את תפיסת העולם העומדת על שלושה היבטים בחינוך:אמת,מוסר ואסתטיקה(טבע כיצירה,אמנויות במובן הרחב),חשתי שהנה אני מקבלת גושפנקא על כך שאני עושה את הדבר הנכון.ומדובר היה עד אותו רגע באינטואיציה גרידא.
גולת הכותרת של השיעור של פרופ' דוד חן היתה מגולמת בממצאי המחקר של טד סיזר על משתני ההצלחה בבתי ספר על יסודיים.לראשונה קבלתי מסד נתונים מוכח אודות מספר משתנים המהווים את נקודות המפתח בהתנהלות ביה"ס התיכון.אין לי שמץ של ספק כי אלמד מחקר זה לעומק מתוך רצון ליישם בבית ספרי מדדי הצלחה מוכחים אלו,וחובה לחשוף בפנינו אנשי החינוך מחקרים חשובים וחדשניים ולנענע את זרי הדפנה עליהם ישובים בביטחה אנשי מערכת החינוך,ללא הבנה כי יש מקום לשינוי.וחובה עלינו לצעוד ברוח הזמן והשינויים.


סקינר מיודענו אמר בחוכמה:
חינוך הוא מה שנשאר לך מבית הספר אחרי ששכחת כל מה שלמדת בו."
מילים כדורבנות,וכל המרבה הרי זה משובח.


ועוד תודה אחת קטנה-לכל חברותיי המפרגנות ללא ליאות ומכל הלב על אופן הכתיבה שלי בבלוג,ועל ההצעה לפנות לכתיבה ממוסדת כי"אני כשרון מבוזבז", ו/או להמשיך לכתב גם לאחר סיום תקופת הלימודים.לא אאכזב אתכן חברותיי היקרות,כפי שהמצב מצטייר לאשורו,אני מאוהבת בבלוג שלי ולא אזנח אותו לאנחות עם סיום הלימודים.הוא ימשיך לחיות,לנשום ולבעוט.ואתן תמשכנה לקרא ולפרגן.אוהבת.