זהו הפוסט ה...ששים שלי.60!!!וואו.מדובר בנקודת ציון משמעותית מבחינתי,סמן המתווה את דרכי לאורך התואר השני בתקשוב ולמידה.בימים האחרונים,עם הידיעה שהכל עומד להסתיים,"עלעלתי" בדפי הבלוג שלי.יציר כפיי.אחד הדברים הטובים שקרו לי בתואר הזה.אני,שלא ידעתי מהו בלוג בתחילת לימודיי,ששמעתי רק בתיאורייה את המושג "רשומה"/פוסט,מבינה בימים אלו שהבלוג שלי נטוע עמוק באישיותי וימשיך לבעוט,לחלום,להתקיים.איתי או בלעדיי.במודע ושלא במודע.כמעין התמכרות,אך התמכרות חיובית,רפלקטיבית,מסמנת דרך,משקפת מי אני בהקשר לתרומת לימודיי למבנה אישיותי ולנקודת הריאות שלי בהתייחס לתובנות אודות למידה,הוראה,חינוך,טכנולוגיה.
בשבועות האחרונים הלימוד למבחני הסמסטר מצא את ביטויו בעבודתי כמורה ,השתרבב לתוכו והפך את הקערה על פיה.במקום שאתיישר ע"פ מדיניות הסטנדרטיזציה המטיפה לעמידה בנורמות הנדרשות בהתאם למטרות האופרטיביות של בחינת הבגרות,מצאתי עצמי מאמינה כ"כ בניצני הגל השלישי של הרפורמות במערכת החינוך,גלים אשר למדנו וניתחנו בקורס של פרופ' עמי וולנסקי.הגל השלישי המומלץ ע"י קברניטי האקדמיה לאור מחקרים ומציאות מוכחת כהצלחה במערכות חינוכיות בעולם כולו,מעמיד את הילד במרכז,את למידת החקר והלימוד העצמאי,פרוייקטים וצמיחה אישית מתוך התנסות וחוויה,ובשילוב הטכנולוגיה המאפשרת נגישות למקורות מידע גלובאליים,וידע זמין תוך העמקה התלויה בלומד עצמו.השונות הבינאישית העומדת במרכז ההוויה,היא היא תכלית הכל.בימים האחרונים אני נותנת דרור לאמונתי בשונות,ומקדמת את ניצני הגל השלישי,על מנת שיהפכו "לפרחים".
לפני שבוע הקליטו תלמידיי את הג'ינגלים(זמרירים)לרדיו של פרוייקטי הבגרות שלהם.פרוייקטים העוסקים במניעת השתמטות מצה"ל,עוני בקרב ילדים,נשים מוכות,תרומת איברים,מוגבלויות פיסיות וכו.נושאים קשים לעיסוק עבור בני נוער,ובכך טמון האתגר.ליוויתי אותם בכתיבת הטקסטים,בבחירת הסאונד המלווה,בליהוק הקריינות,בהחלטות קשות אסטרטגית שאין להן תשובה אחת ברורה והפרשנויות רבות.גיליתי עד כמה התהליך שחוו עוצמתי ובעל ערך בבניית האני מאמין שלהם,וכמה צדקו פרופ' דוד חן ופרופ' עמי וולנסקי בתפיסת עולמם אודות משמעות השונות והבנת המגמות העתידיות החיוניות להצלחת התהליך החינוכי.התלמידים פשוט "פרחו",התעוררו מתרדמת התוקפת אותם בשיעורי ליבה סטנדרטיים אשר "עוברים לידם",ולא נוגעים בהם כלל.הייתי מאושרת להיות מתווכת הידע,וממש לא בעלת הידע האוטונומית,כפי שנהוג להתייחס אל המורים.אך לא בימינו אנו.אכן,תפקידינו השתנה ועלינו לנהל את השונות,לפתח סקרנות ומוטיבציה ללמידה,ולאפשר לתלמידינו להגיע אל האמת שלהם בעצמם.נכון שיש לי הזכות לעשות זאת במקצוע יצירתי ואמנותי בו השמיים הם הגבול,ולא רק כמה עמודי בגרות המבטאים ידע של כמה שנים.או מתיימרים לבטא.יש בידי הזכות להשוות מה נשאר לתלמיד הלומד עימי לבגרות הסטנדרטית,ומה נשאר בו,בדמו ובנימי נפשו לאחר ביצוע פרוייקט הגמר שלו.התשובה אינה משתמעת לשתי פנים.לרגע נגעתי בתהילת פינלנד,המודל של העולם כולו בחינוך.הלוואי שניתן היה למחזר ולשכפל את "האיים הבודדים" הללו הנוהגים ע"פ ניצני הגל השלישי.
בשבועות האחרונים הלימוד למבחני הסמסטר מצא את ביטויו בעבודתי כמורה ,השתרבב לתוכו והפך את הקערה על פיה.במקום שאתיישר ע"פ מדיניות הסטנדרטיזציה המטיפה לעמידה בנורמות הנדרשות בהתאם למטרות האופרטיביות של בחינת הבגרות,מצאתי עצמי מאמינה כ"כ בניצני הגל השלישי של הרפורמות במערכת החינוך,גלים אשר למדנו וניתחנו בקורס של פרופ' עמי וולנסקי.הגל השלישי המומלץ ע"י קברניטי האקדמיה לאור מחקרים ומציאות מוכחת כהצלחה במערכות חינוכיות בעולם כולו,מעמיד את הילד במרכז,את למידת החקר והלימוד העצמאי,פרוייקטים וצמיחה אישית מתוך התנסות וחוויה,ובשילוב הטכנולוגיה המאפשרת נגישות למקורות מידע גלובאליים,וידע זמין תוך העמקה התלויה בלומד עצמו.השונות הבינאישית העומדת במרכז ההוויה,היא היא תכלית הכל.בימים האחרונים אני נותנת דרור לאמונתי בשונות,ומקדמת את ניצני הגל השלישי,על מנת שיהפכו "לפרחים".
לפני שבוע הקליטו תלמידיי את הג'ינגלים(זמרירים)לרדיו של פרוייקטי הבגרות שלהם.פרוייקטים העוסקים במניעת השתמטות מצה"ל,עוני בקרב ילדים,נשים מוכות,תרומת איברים,מוגבלויות פיסיות וכו.נושאים קשים לעיסוק עבור בני נוער,ובכך טמון האתגר.ליוויתי אותם בכתיבת הטקסטים,בבחירת הסאונד המלווה,בליהוק הקריינות,בהחלטות קשות אסטרטגית שאין להן תשובה אחת ברורה והפרשנויות רבות.גיליתי עד כמה התהליך שחוו עוצמתי ובעל ערך בבניית האני מאמין שלהם,וכמה צדקו פרופ' דוד חן ופרופ' עמי וולנסקי בתפיסת עולמם אודות משמעות השונות והבנת המגמות העתידיות החיוניות להצלחת התהליך החינוכי.התלמידים פשוט "פרחו",התעוררו מתרדמת התוקפת אותם בשיעורי ליבה סטנדרטיים אשר "עוברים לידם",ולא נוגעים בהם כלל.הייתי מאושרת להיות מתווכת הידע,וממש לא בעלת הידע האוטונומית,כפי שנהוג להתייחס אל המורים.אך לא בימינו אנו.אכן,תפקידינו השתנה ועלינו לנהל את השונות,לפתח סקרנות ומוטיבציה ללמידה,ולאפשר לתלמידינו להגיע אל האמת שלהם בעצמם.נכון שיש לי הזכות לעשות זאת במקצוע יצירתי ואמנותי בו השמיים הם הגבול,ולא רק כמה עמודי בגרות המבטאים ידע של כמה שנים.או מתיימרים לבטא.יש בידי הזכות להשוות מה נשאר לתלמיד הלומד עימי לבגרות הסטנדרטית,ומה נשאר בו,בדמו ובנימי נפשו לאחר ביצוע פרוייקט הגמר שלו.התשובה אינה משתמעת לשתי פנים.לרגע נגעתי בתהילת פינלנד,המודל של העולם כולו בחינוך.הלוואי שניתן היה למחזר ולשכפל את "האיים הבודדים" הללו הנוהגים ע"פ ניצני הגל השלישי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה