‏הצגת רשומות עם תוויות פרופ' עמי וולנסקי. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות פרופ' עמי וולנסקי. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 16 בפברואר 2012

"זה נגמר,זה עבר,צל חלום אולי...מעגל שנסגר בין אצבעותיי...."-פוסט סיכום תקופה-תם ולא נשלם...

כיצד כותבים פוסט סיכום כשלא רוצים כלל לסכם?כיצד נפרדים בדברי סיום כאשר רוצים לדחוק את הקץ,ולא רוצים לחשוב בהקשר של סיום?לא בכדי זהו הפוסט ה-61 שלי...לא רוצה לסכם,לא חושבת כלל על לסיים, כי הבלוג שלי אינו משול כלל וכלל למחוייבות,למטלת פרוייקט גמר,לעבודה שעליי לסיים.הבלוג שלי הוא עוד אספקלריה שלי בעולם הזה,ובהקבלה לקיום האנושי,כך הבלוג ימשיך לנשום,לרגש,לחוות סערות וחידושים,בדיוק כמוני.ולאורך תקופות ועונות השנה-בחורף סוער,קיץ בוער,אביב מלבב וסתו מתלבט.
דחיתי ודחיתי את הרגע הזה...בדיוק בשל התחושות שציינתי האופפות אותי.ואתמול,בעודי יושבת בכנס צ'ייס 2012,ומקשיבה לנעמי פורת(בגאווה גדולה,היא משלנו) אשר הציגה באופן מרתק את עבודת הגמר שלה לתואר בנושא ייצוגי אסטרטגיות חשיבה מסדר גבוה בבלוגים לימודיים,ברגעים אלו גמלה בי ההחלטה להושיב את עצמי ולהתמודד באופן מושכל עם הצורך בסיכום.לא סיום,אני מדגישה,כי איני רואה עצמי מסיימת את "הדייט השבועי שלי עם הבלוג שלי"(אהבתי את הדימוי של נעמי לכתיבה בבלוג),אלא סיכום תקופה,בחינת העשייה והמעורבות המנטלית/רגשית על ציר הזמן,לאורך תקופת לימודיי.
כנס צ'ייס העוסק באדם הלומד בעידן הטכנולוגי,מהווה עבורי נקודה משמעותית על ציר הזמן.גם בשנה שעברה הייתי בכנס 2011, בהמלצת ד"ר גילה קורץ ראש החוג המדהימה שלנו,ואז חשתי טלטלה מעורבת בהתרגשות תהומית נוכח החידושים ועולם ההמשגה, אליהם נחשפתי בכנס.עוד זוכרת אני את פעימות הלב המואצות כאשר פגשנו את "הביבליוגרפיה המהלכת" דוגמת פרופ' רפי נחמיאס,ד"ר יורם עשת-אלקלעי ודומיהם, מה שמאד קרב אותי ואת חברותיי לאוריינטציה התקשובית.מה שאינו משתמע לשתי פנים היא סגירת המעגל אתמול בכנס 2012...שנה חלפה.שנה של קפיצת מדרגה ענקית מבחינתי בעולם התקשוב,בהבנה הפדגוגית בנחיצותו בתהליכי ההוראה והלמידה,ושוב התרגשות וטלטלה בתוכי.אך הפעם מסיבות אחרות.ההבנה והמודעות של חברותיי ושלי את הדרך המשמעותית שעשינו,ולצידה ההכרה כי גם לנו יש המון מה לתרום לעולם, לאור הידע וההתנסות שצברנו,וכי אנו כמו האחרים יכולים בהחלט להציג את מרכולתנו.וואו.אמרתי זאת.גם עצם האמירה והמטא-קוגניציה שבבסיסה מעידות על השינוי המהותי שהתחולל בתוכי.
ישבתי אתמול לאורך היום כולו בכנס,והתמוגגתי.התואר כולו עבר לנגד עיניי,מצאתי את מחשבותיי נעות על פני פלשבקים מקורסים שונים,ראיתי כמו מהצד את תיפקודי השונה בתכלית כמורה, המקדמת ומאמינה בהטמעת התקשוב בכל דרך,והודיתי בכל לבי לכל האנשים המדהימים שסייעו לי להפוך את החזון למציאות ברורה,מוחשית ובועטת.ובמקרה שלי אין מדובר ב"מכבסת מילים".אינספור דוגמאות מצאו את ביטויין בשנה החולפת,ומדי יום נולדות פריצות דרך קטנות נוספות- פירות הלימודים שחדרו לנשמתי ומילאו את הוויתי.
רק בשבוע האחרון הנחלתי חידוש בבית ספרי בחיבור שבין מטלת הביצוע במקצוע האזרחות לבגרות, ובין פרוייקטי הגמר לבגרות בתקשורת העוסקים בתרומה לקהילה.שני המקצועות מבצעים את התהליך המתואר כבר שנים,ללא קשר ביניהם בשל הדיסציפלינות השונות,אולם בקורס של פרופ' עמי וולנסקי הוצג היבט הלמידה בגל השלישי ,השם דגש על חיבורים אינטר-דיסציפלינאריים בין מקצועות, ולמידה מתוך הקשרים. בהלימה לכך,בקורס של פרופ' דוד חן ובהתאמה לו,במצגת של גילה לוי-עצמון התחדדה במוחי הדרך ללמידה מיטבית ואופטימלית באמצעות חזרה והתייחסות לנושא הנלמד מנקודות ריאות שונות.לאור ההיבטים שלמדתי ומתוך הבנה עמוקה של למידה מיטבית מהי,הצגתי בפני צוות המורים לאזרחות את האג'נדה הזו של חיבור בין מקצועות הלימוד ושימוש בידע הנרכש בכל מקצוע לצורך תחום הדעת השני,והשינוי התקבל בברכה ובבחינת "איך לא חשבנו על זה קודם...".אין ספק כי תלמידינו ירוויחו בגדול,ולנו המורים, לא נותר אלא להפיץ את הבשורה,והנה "פריצת דרך" קטנה.וגם כאן ספק אם יש להשתמש בביטוי זה(פריצת דרך),להבנתו של פרופ' דוד חן.וזוהי רק דוגמא אחת קטנה מני רבות.
זאת ועוד,היחידה המתוקשבת שלי בתקשורת אשר בניתי בעמל רב ובדמעות במשך חודשים, כבר מוצגת בכנסים ויוצרת הדים,והנני רואה אותה גדלה ומתפתחת,ובקרוב מאד לא תהיה עוד יציר כפיי להתגאות.היא תפרץ ותהיה של העולם כולו.ולכך ייחלתי.שכמה שיותר תלמידים ייהנו ממנה.
ומה על תלמידיי האישיים שמשתמשים בעולם מושגים אחר וחשים כי הם חווים מהפכה,רפורמה..אני רק מצטטת...רק לפני יומיים חוויתי התרגשות כאשר "משום מקום"ציינו בפניי מספר תלמידים בהקשר לנושא כלשהו שלמדנו,כי הושפעו מאד מהקרנת הקטע מהסרט "החומה" של פינק פלויד,קטע שהנני מכירה מנעוריי שלי,אך שב ותפס את מקומו הדומיננטי בקורס של פרופ' דוד חן.ואני שצפיתי בו שוב החלטתי להקרינו בפני תלמידיי ולא שערתי בנפשי את גודל ההשפעה עליהם,דור הטלוויזיה וההילידים הדיגיטליים שכמו נדמה שדבר לא ישפיע ויטלטל אותם.לשמחתי הצלחתי ליצור אצלם משהו שנשאר עימם כחוויה,כמשהו אחר בדיוק כפי שלמדנו בקורס של ד"ר ליאת אייל על השפעת ייצוגים חזותיים דיגיטליים.דבר נוסף שציינו תלמידיי כי שינה להם משהו בתפיסת העולם הוא הדיון הסוער שקיימנו על מקומו של התלמיד במערכת החינוך, לאור הקריקטורות אליהן נחשפתי במהלך הקורס של פרופ' עמי וולנסקי.קריקטורות שהיכו בהם והבהירו להם את הצורך בשינוי,השינוי שאני דורשת מהם חדשות לבקרים -להיות יצירתיים,לחשוב מחוץ לקופסא,לצאת מהקבעון המחשבתי ולא לתת לדפוסי הסטנדרטיזציה להיות הדומיננטיים בחייהם.לשמוע את הקול הפנימי והייחודי שלהם.אלו השיעורים האופטימליים בעיניי,וגם כשמדובר בבחינת בגרות סטנדרטית הבודקת ידע ושינון,הלכתי הכי רחוק שניתן במערכת החינוך שלנו כיום.וזהו עוד שינוי שהלימודים לתואר השני יצרו בי-אמון ואמונה בשילוב התקשוב בלמידה ובהוראה.ובאופן זה קדמתי את מהלך בחינת הבגרות המתוקשבת ,ולמרות כל הקשיים הטכניים בטוחתני כי התלמידים הן יצליחו בגדול מבחינת הישגיהם בבחינה,והן יהנו ויחוו חוויה אחרת הרלוונטית לחייהם,המתוקשבים ממילא,והן בחיבור האימננטי שלהם לתכנים ולשאלות שיישאלו.אני משתפת אודות המהלך הזה בהתרגשות גדולה,כי זו הפעם הראשונה לבחינת הבגרות המתוקשבת בתחום הדעת שלנו,ויודעת אני כי חלק אינטגרלי במהלך שייך לי,והוא בנימי נפשי.
רוצה אני ברשותכם קוראיי לחזור לכנס צ'ייס.הכנס הסתיים בהרצאה מרתקת של פרופ' דוד פסיג,אשר הציג תיאורייה מהפכנית אשר בבסיסה עליית הIQ בחמישים השנה האחרונות ב-17 נקודות.פרו' פסיג תולה את הסיבה לכך בלא אחר מאשר הטכנולוגיות,ולדידו,יש בידינו אוצר עתיר מימדים ואנו עושים בו שימוש דל למדי במערכת החינוך,כאשר הוא משמש רק ככלי עזר לפדגוגיה ולהוראה ככלל.
ובכך אני מגיעה לקו הסיום-למדתי המון בתואר הזה,ומעל הכל למדתי על הפוטנציאל הבלתי רגיל שלא ניתן לאמוד אותו כלל,של כלים טכנולוגיים המחוללים אפקט מואץ של שיפור בטווח גדול של מיומנויות מחשבה ולמידה.חוויתי זאת על בשרי,ונותר לי רק להזיל דמעה שזהו.זה נגמר, לפחות באופן רשמי.
תודה ענקית לכל אוהביי -משפחתי וחברותיי אשר הכרתי בתואר וזכיתי זכייה גדולה יותר מזכייה בפיס,המרצים שליוו אותנו ובראשם ד"ר גילה קורץ עם אהבה ונתינה ללא גבול.כלכם שמורים עימי בלבי,ולכם חלק אינטגרלי בהצלחה שלי.
לא פעם שיתפה אותנו ד"ר גילה קורץ בתובנה כי הבלוג הוא הדרך טובה ביותר להכיר את הסטודנטים שלה.אני מסכימה לכך בהחלט ומוסיפה עוד נדבך אחד - הבלוג הוא דרך להכיר את עצמנו.
היה לי לא קל ,בלשון המעטה ,לכתב את פוסט הסיכום שלי.אולי כי הדהדה בי כל העת הציטטה של מאריו וארגאס יוסה :"ספרות היא חלום מופלא,התגלמות הדמיון.הספרות משלימה אותנו,יצורים שסועים מבפנים,בשסע שבין העובדה שיש לנו רק מסלול חיים אחד לרצון לחיות באלף מסלולי חיים".הבלוג שלי משול בעיניי - לספרות.

יום רביעי, 8 בפברואר 2012

ניצני הגל השלישי כבר כאן..."מי שמאמין לא מפחד "

זהו הפוסט ה...ששים שלי.60!!!וואו.מדובר בנקודת ציון משמעותית מבחינתי,סמן המתווה את דרכי לאורך התואר השני בתקשוב ולמידה.בימים האחרונים,עם הידיעה שהכל עומד להסתיים,"עלעלתי" בדפי הבלוג שלי.יציר כפיי.אחד הדברים הטובים שקרו לי בתואר הזה.אני,שלא ידעתי מהו בלוג בתחילת לימודיי,ששמעתי רק בתיאורייה את המושג "רשומה"/פוסט,מבינה בימים אלו שהבלוג שלי נטוע עמוק באישיותי וימשיך לבעוט,לחלום,להתקיים.איתי או בלעדיי.במודע ושלא במודע.כמעין התמכרות,אך התמכרות חיובית,רפלקטיבית,מסמנת דרך,משקפת מי אני בהקשר לתרומת לימודיי למבנה אישיותי ולנקודת הריאות שלי בהתייחס לתובנות אודות למידה,הוראה,חינוך,טכנולוגיה.
בשבועות האחרונים הלימוד למבחני הסמסטר מצא את ביטויו בעבודתי כמורה ,השתרבב לתוכו והפך את הקערה על פיה.במקום שאתיישר ע"פ מדיניות הסטנדרטיזציה המטיפה לעמידה בנורמות הנדרשות בהתאם למטרות האופרטיביות של בחינת הבגרות,מצאתי עצמי מאמינה כ"כ בניצני הגל השלישי של הרפורמות במערכת החינוך,גלים אשר למדנו וניתחנו בקורס של פרופ' עמי וולנסקי.הגל השלישי המומלץ ע"י קברניטי האקדמיה לאור מחקרים ומציאות מוכחת כהצלחה במערכות חינוכיות בעולם כולו,מעמיד את הילד במרכז,את למידת החקר והלימוד העצמאי,פרוייקטים וצמיחה אישית מתוך התנסות וחוויה,ובשילוב הטכנולוגיה המאפשרת נגישות למקורות מידע גלובאליים,וידע זמין תוך העמקה התלויה בלומד עצמו.השונות הבינאישית העומדת במרכז ההוויה,היא היא תכלית הכל.בימים האחרונים אני נותנת דרור לאמונתי בשונות,ומקדמת את ניצני הגל השלישי,על מנת שיהפכו "לפרחים".
לפני שבוע הקליטו תלמידיי את הג'ינגלים(זמרירים)לרדיו של פרוייקטי הבגרות שלהם.פרוייקטים העוסקים במניעת השתמטות מצה"ל,עוני בקרב ילדים,נשים מוכות,תרומת איברים,מוגבלויות פיסיות וכו.נושאים קשים לעיסוק עבור בני נוער,ובכך טמון האתגר.ליוויתי אותם בכתיבת הטקסטים,בבחירת הסאונד המלווה,בליהוק הקריינות,בהחלטות קשות אסטרטגית שאין להן תשובה אחת ברורה והפרשנויות רבות.גיליתי עד כמה התהליך שחוו עוצמתי ובעל ערך בבניית האני מאמין שלהם,וכמה צדקו פרופ' דוד חן ופרופ' עמי וולנסקי בתפיסת עולמם אודות משמעות השונות והבנת המגמות העתידיות החיוניות להצלחת התהליך החינוכי.התלמידים פשוט "פרחו",התעוררו מתרדמת התוקפת אותם בשיעורי ליבה סטנדרטיים אשר "עוברים לידם",ולא נוגעים בהם כלל.הייתי מאושרת להיות מתווכת הידע,וממש לא בעלת הידע האוטונומית,כפי שנהוג להתייחס אל המורים.אך לא בימינו אנו.אכן,תפקידינו השתנה ועלינו לנהל את השונות,לפתח סקרנות ומוטיבציה ללמידה,ולאפשר לתלמידינו להגיע אל האמת שלהם בעצמם.נכון שיש לי הזכות לעשות זאת במקצוע יצירתי ואמנותי בו השמיים הם הגבול,ולא רק כמה עמודי בגרות המבטאים ידע של כמה שנים.או מתיימרים לבטא.יש בידי הזכות להשוות מה נשאר לתלמיד הלומד עימי לבגרות הסטנדרטית,ומה נשאר בו,בדמו ובנימי נפשו לאחר ביצוע פרוייקט הגמר שלו.התשובה אינה משתמעת לשתי פנים.לרגע נגעתי בתהילת פינלנד,המודל של העולם כולו בחינוך.הלוואי שניתן היה למחזר ולשכפל את "האיים הבודדים" הללו הנוהגים ע"פ ניצני הגל השלישי.

יום רביעי, 23 בנובמבר 2011

"או שאתה חלק מהפתרון או שאתה חלק מהבעייה"/אלדריג' קליבר

אין לי כל צל של ספק בהשפעת היותי תלמידה,וסימני השאלה עימם אני יוצאת מדי שבוע מיום הלימודים על מהות עבודתי,יחסי הכוחות בין מורים ותלמידים,ההוויה החינוכית וכל עמודי הבטחון אשר היו מושרשים ונטועים בי עד הגעתי ללימודים המרתקים הללו,ואשר הופכים אט אט ל...סיכות בטחון...דימוי יצירתי ומקורי,תודו.
בסמסטר הנוכחי לומדת אני שני קורסי ליבה בתחום החינוך ,השומטים תחת רגליי את הידע ונסיון המטא קוגניטיבי שהיה לי על ההוויה ששמה חינוך.וזהו הרבה יותר ממקום עבודה ,זו הוויה שלמה הממלאת את חיי ומשפיעה על השקפת עולמי בכלל תחומי החיים.אני אוהבת בכל לבי את תלמידיי,את תחום הדעת ומעל הכל את הזכות שניתנה לי להיות מובילת דרך,הסמן והפנס של בני הנוער הפרטיים שלי(והם מאות),במנהרה העמומה של החיים.
בקורסים הללו ,בהובלת פרופ' דוד חן ופרופ' עמי וולנסקי כפטריות אחרי הגשם סימני שאלה כה רבים,שאני מודה על נסיוני הרב בתחום ועל כך שאיני פרח הוראה היוצא אל השטח מהחוג להכשרת מורים באוניברסיטה,ואולי אם היו הקורסים הללו פוגשים אותי בעיתוי המתואר,הייתי במקום אחר לגמרי,מותירה את השאלות לאחרים,ללא פתרון.ואולי נסיוני עומד לי לרועץ דווקא?שכן מנקודת הזמן ובתחושותיי כי הגעתי לשיא מסויים(ואף זכיתי להכרה על כך ממשרד החינוך),השאלות והספקות המועלים אודות מקומו של החינוך,מעמד המורה והרלוונטיות שלו לתלמיד כיום בעידן הטכנולוגיה,כל השאלות הללו מקננות בי ואינן נותנות לי מנוח,עד כדי דיון פתוח על כך עם תלמידיי שיש לי הזכות לשתף אותם בשל בגרותם ויכולת הניתוח והפרשנות שלהם.(אוטוטו בצבא...).
פרופ' דוד חן הציג שתי קטגוריות:האדם כלוח חלק ע"פ הגישה הביהיביוריסטית,כאשר החינוך הוא חזות הכל אל מול האדם האחראי לגורלו ע"פ גישת התלמיד האוטונומי והתפיסה הקוגניטיביסטית.במבט ראשון הסכמתי מיד עם התפיסה השנייה,וראיתי את דיואי לנגד עיניי.כה מתבקש להאמין ולהוקיר גישה זו,ולפעל על פיה במציאות החינוכית שלנו,ולקדם את ערכיה אולם,וזהו אולם גדול-ישנן כיתות ובתוכן עשרות תלמידים שאנו פוגשים בשיעורים,בישיבות הפדגוגיות אל תוך הלילה,ערב אחר ערב,אשר ניתן לסווגן לצערנו לגישה הראשונה.תלמידים אלו באים אלינו כלוח חלק,ולמעשה כל עיצוב הידע והכלים שאותם יקחו לחיים הינו בידינו המחנכים שלהם.קשה,קשה ואף עצוב לחשב שאלו הפ פני הדברים,אך מה שאני עושה שנים קבל לראשונה המשגה ותוקף בשיעור,ואז הבנתי שאם אנו,ציבור המורים,לא נשכיל להבין כי אנו חלק מהפתרון או הפתרון במלואו,נוותר לעולם חלק מהבעייה,וחמור מכך,נצטרך להתמודד עם בעיות חמורות יותר.
כחלק מהתובנות שלי,הצגתי בפני תלמידיי את המפותשהראה פרו' דוד חן בשיעור האחרון אודות השימוש בפייסבוק בעולם,האור והחושך המטאפורי המבטא את המורכבות והשונות באיכות החיים ובנגישות לטכנולוגיה,וכטיזר מחשבתי הצגתי לדיון גם את מספר דוברי האנגלית,ערבית ועברית.כפי שאני מצאתי עצמי נדהמת בשיעור לאור הנתונים,כך נדהמו תלמידיי,והדיון הרחיק לכת לנושאים הנלמדים בתוכנית הלימודים בתקשורת כגון:גלובליזציה ולוקליזציה על הסכנות הטמונות בהן,רב-תרבותיות,פוסט-מודרניזם ואינטראקטיביות.
שיעור מרתק כבר אמרתי?הן כתלמידה והן כמורה...
בסיום השיעור של פרופ' דוד חן נותרתי מסוקרנת לקראת השיעור הבא,ועם שאלות וספקות מה חשוב ללמד בעידן בו קיים גידול אקספוננציאלי בכמות הידע.ברגעים אלו,לאחר כמה וכמה שעות לימוד שבהן היו כל יושבי החדר עם ברק בעיניים כולל אותי,אין לי ספק שתחום הדעת שלי הוא מחוייב המציאות,כי יש בו את כל המכלול(פרט לאלגוריתמים ודומיהם...),וכמותו כל תחום דעת הפותח את התלמיד לחשיבה ,לחקר,לגילוי ידע חדש ולבקורת - כל אלה טוות יחד כמארג תלמיד אוטונומי,פעיל חושב ומתבטא,תורם ופרודוקטיבי לעצמו ולסביבתו.
הקונוטציה העולה בי כעת היא איך לא:"האדם הוא תבנית נוף...מורתו/בית-ספרו".ותחשבו על זה ידידיי...

יום חמישי, 17 בנובמבר 2011

"המסורת המערבית תמיד הדגישה בחינוך את הידע ואת כושר הניתוח,התיאור והוויכוח.לכל יש מקום,אבל פן נרחב אחד של הפעילות האנושית,שחשיבותו רבה ביותר בימינו,הוזנח לגמרי.הביצוע הוא המקיים את החברה."
אדוארד דה-בונו


מילת המפתח-הביצוע.כאשר הגעתי ללימודי התואר השני חשבתי שלימודי התואר הראשון בחינוך בשילוב התנסותי בשטח זה כמעט שני עשורים,לא יותירו מקום לחידושים בתחום עבורי.כוונתי לתיאוריות חינוכיות וקווי היסוד המנחים אג'נדות חינוכיות לאורך ההסטוריה.מאז החל הסמסטר הנוכחי,ולאחר שלושה שיעורים בלבד בשני קורסי הליבה של פרופ' דוד חן ופרופ' עמי וולנסקי בנושאים מדעי החינוך במאה ה-21 וסוגיות במדיניות החינוך,אני מוצאת עצמי בסערה שהכל מטלטל בה,והספק/הבקורת עולים על הוודאי והעובדות היצוקות זה שנים בצור מחשבתי.אני יכולה להעיד על עצמי כי הסינרגיה בין שני הקורסים המשלימים ראיית עולם לתמונה הוליסטית,יוצרים אצלי תהיות וספקנות אודות מעמד החינוך,מערערים אצלי עובדות וסכימות חשיבה שבהן האמנתי שנים,ויותר מכל גורמים לי לרצות להילחם וליישם מוטיבים מרכזיים בתהליך החינוכי.פתחתי את הפוסט בציטטה של אדוארד דה-בונו הוגה ששת כובעי החשיבה,מתוך ההבנה שהביצוע הינו בר השפעה ומכריע בתפיסתי כמורה.כל עוד לא בצעתי את השינוי לאור התובנות מן השיעורים במהלך לימודיי - לא עשיתי כהוא זה.
למחרת יום הלימודים במכללה,פתחתי את אחד השיעורים בסרטון מתוך הסרט "החומה" של פינק פלויד,המובא בשיעור השני של פרופ' דוד חן,ובקשתי מתלמידיי שלא הכירו את המסר המופיע כחוט השני בסרט,ונפגשו בו לראשונה בשיעור,לערוך את ההשוואה הבלתי נמנעת באינטרקציית מורה-תלמיד בין הסרט למציאות חייהם.היתה זו פתיחה מרתקת ומאתגרת לשיעור,שיעור שלא ישכחו.
בשיעוריי אני משלבת תכנים לא קונבנציונליים לתוכנית הלימודים,מספר דקות מהשיעור המבוססות על רצון להעשיר את עולם התוכן וליצור בוגרים שישתלבו בשוק התקשורת,ויהיו בעלי ידע עולם ועושר אינטלקטואלי.ולכן,כאשר הציג דוד חן את תפיסת העולם העומדת על שלושה היבטים בחינוך:אמת,מוסר ואסתטיקה(טבע כיצירה,אמנויות במובן הרחב),חשתי שהנה אני מקבלת גושפנקא על כך שאני עושה את הדבר הנכון.ומדובר היה עד אותו רגע באינטואיציה גרידא.
גולת הכותרת של השיעור של פרופ' דוד חן היתה מגולמת בממצאי המחקר של טד סיזר על משתני ההצלחה בבתי ספר על יסודיים.לראשונה קבלתי מסד נתונים מוכח אודות מספר משתנים המהווים את נקודות המפתח בהתנהלות ביה"ס התיכון.אין לי שמץ של ספק כי אלמד מחקר זה לעומק מתוך רצון ליישם בבית ספרי מדדי הצלחה מוכחים אלו,וחובה לחשוף בפנינו אנשי החינוך מחקרים חשובים וחדשניים ולנענע את זרי הדפנה עליהם ישובים בביטחה אנשי מערכת החינוך,ללא הבנה כי יש מקום לשינוי.וחובה עלינו לצעוד ברוח הזמן והשינויים.


סקינר מיודענו אמר בחוכמה:
חינוך הוא מה שנשאר לך מבית הספר אחרי ששכחת כל מה שלמדת בו."
מילים כדורבנות,וכל המרבה הרי זה משובח.


ועוד תודה אחת קטנה-לכל חברותיי המפרגנות ללא ליאות ומכל הלב על אופן הכתיבה שלי בבלוג,ועל ההצעה לפנות לכתיבה ממוסדת כי"אני כשרון מבוזבז", ו/או להמשיך לכתב גם לאחר סיום תקופת הלימודים.לא אאכזב אתכן חברותיי היקרות,כפי שהמצב מצטייר לאשורו,אני מאוהבת בבלוג שלי ולא אזנח אותו לאנחות עם סיום הלימודים.הוא ימשיך לחיות,לנשום ולבעוט.ואתן תמשכנה לקרא ולפרגן.אוהבת.