אין לי כל צל של ספק בהשפעת היותי תלמידה,וסימני השאלה עימם אני יוצאת מדי שבוע מיום הלימודים על מהות עבודתי,יחסי הכוחות בין מורים ותלמידים,ההוויה החינוכית וכל עמודי הבטחון אשר היו מושרשים ונטועים בי עד הגעתי ללימודים המרתקים הללו,ואשר הופכים אט אט ל...סיכות בטחון...דימוי יצירתי ומקורי,תודו.
בסמסטר הנוכחי לומדת אני שני קורסי ליבה בתחום החינוך ,השומטים תחת רגליי את הידע ונסיון המטא קוגניטיבי שהיה לי על ההוויה ששמה חינוך.וזהו הרבה יותר ממקום עבודה ,זו הוויה שלמה הממלאת את חיי ומשפיעה על השקפת עולמי בכלל תחומי החיים.אני אוהבת בכל לבי את תלמידיי,את תחום הדעת ומעל הכל את הזכות שניתנה לי להיות מובילת דרך,הסמן והפנס של בני הנוער הפרטיים שלי(והם מאות),במנהרה העמומה של החיים.
בקורסים הללו ,בהובלת פרופ' דוד חן ופרופ' עמי וולנסקי כפטריות אחרי הגשם סימני שאלה כה רבים,שאני מודה על נסיוני הרב בתחום ועל כך שאיני פרח הוראה היוצא אל השטח מהחוג להכשרת מורים באוניברסיטה,ואולי אם היו הקורסים הללו פוגשים אותי בעיתוי המתואר,הייתי במקום אחר לגמרי,מותירה את השאלות לאחרים,ללא פתרון.ואולי נסיוני עומד לי לרועץ דווקא?שכן מנקודת הזמן ובתחושותיי כי הגעתי לשיא מסויים(ואף זכיתי להכרה על כך ממשרד החינוך),השאלות והספקות המועלים אודות מקומו של החינוך,מעמד המורה והרלוונטיות שלו לתלמיד כיום בעידן הטכנולוגיה,כל השאלות הללו מקננות בי ואינן נותנות לי מנוח,עד כדי דיון פתוח על כך עם תלמידיי שיש לי הזכות לשתף אותם בשל בגרותם ויכולת הניתוח והפרשנות שלהם.(אוטוטו בצבא...).
פרופ' דוד חן הציג שתי קטגוריות:האדם כלוח חלק ע"פ הגישה הביהיביוריסטית,כאשר החינוך הוא חזות הכל אל מול האדם האחראי לגורלו ע"פ גישת התלמיד האוטונומי והתפיסה הקוגניטיביסטית.במבט ראשון הסכמתי מיד עם התפיסה השנייה,וראיתי את דיואי לנגד עיניי.כה מתבקש להאמין ולהוקיר גישה זו,ולפעל על פיה במציאות החינוכית שלנו,ולקדם את ערכיה אולם,וזהו אולם גדול-ישנן כיתות ובתוכן עשרות תלמידים שאנו פוגשים בשיעורים,בישיבות הפדגוגיות אל תוך הלילה,ערב אחר ערב,אשר ניתן לסווגן לצערנו לגישה הראשונה.תלמידים אלו באים אלינו כלוח חלק,ולמעשה כל עיצוב הידע והכלים שאותם יקחו לחיים הינו בידינו המחנכים שלהם.קשה,קשה ואף עצוב לחשב שאלו הפ פני הדברים,אך מה שאני עושה שנים קבל לראשונה המשגה ותוקף בשיעור,ואז הבנתי שאם אנו,ציבור המורים,לא נשכיל להבין כי אנו חלק מהפתרון או הפתרון במלואו,נוותר לעולם חלק מהבעייה,וחמור מכך,נצטרך להתמודד עם בעיות חמורות יותר.
כחלק מהתובנות שלי,הצגתי בפני תלמידיי את המפותשהראה פרו' דוד חן בשיעור האחרון אודות השימוש בפייסבוק בעולם,האור והחושך המטאפורי המבטא את המורכבות והשונות באיכות החיים ובנגישות לטכנולוגיה,וכטיזר מחשבתי הצגתי לדיון גם את מספר דוברי האנגלית,ערבית ועברית.כפי שאני מצאתי עצמי נדהמת בשיעור לאור הנתונים,כך נדהמו תלמידיי,והדיון הרחיק לכת לנושאים הנלמדים בתוכנית הלימודים בתקשורת כגון:גלובליזציה ולוקליזציה על הסכנות הטמונות בהן,רב-תרבותיות,פוסט-מודרניזם ואינטראקטיביות.
שיעור מרתק כבר אמרתי?הן כתלמידה והן כמורה...
בסיום השיעור של פרופ' דוד חן נותרתי מסוקרנת לקראת השיעור הבא,ועם שאלות וספקות מה חשוב ללמד בעידן בו קיים גידול אקספוננציאלי בכמות הידע.ברגעים אלו,לאחר כמה וכמה שעות לימוד שבהן היו כל יושבי החדר עם ברק בעיניים כולל אותי,אין לי ספק שתחום הדעת שלי הוא מחוייב המציאות,כי יש בו את כל המכלול(פרט לאלגוריתמים ודומיהם...),וכמותו כל תחום דעת הפותח את התלמיד לחשיבה ,לחקר,לגילוי ידע חדש ולבקורת - כל אלה טוות יחד כמארג תלמיד אוטונומי,פעיל חושב ומתבטא,תורם ופרודוקטיבי לעצמו ולסביבתו.
הקונוטציה העולה בי כעת היא איך לא:"האדם הוא תבנית נוף...מורתו/בית-ספרו".ותחשבו על זה ידידיי...
בסמסטר הנוכחי לומדת אני שני קורסי ליבה בתחום החינוך ,השומטים תחת רגליי את הידע ונסיון המטא קוגניטיבי שהיה לי על ההוויה ששמה חינוך.וזהו הרבה יותר ממקום עבודה ,זו הוויה שלמה הממלאת את חיי ומשפיעה על השקפת עולמי בכלל תחומי החיים.אני אוהבת בכל לבי את תלמידיי,את תחום הדעת ומעל הכל את הזכות שניתנה לי להיות מובילת דרך,הסמן והפנס של בני הנוער הפרטיים שלי(והם מאות),במנהרה העמומה של החיים.
בקורסים הללו ,בהובלת פרופ' דוד חן ופרופ' עמי וולנסקי כפטריות אחרי הגשם סימני שאלה כה רבים,שאני מודה על נסיוני הרב בתחום ועל כך שאיני פרח הוראה היוצא אל השטח מהחוג להכשרת מורים באוניברסיטה,ואולי אם היו הקורסים הללו פוגשים אותי בעיתוי המתואר,הייתי במקום אחר לגמרי,מותירה את השאלות לאחרים,ללא פתרון.ואולי נסיוני עומד לי לרועץ דווקא?שכן מנקודת הזמן ובתחושותיי כי הגעתי לשיא מסויים(ואף זכיתי להכרה על כך ממשרד החינוך),השאלות והספקות המועלים אודות מקומו של החינוך,מעמד המורה והרלוונטיות שלו לתלמיד כיום בעידן הטכנולוגיה,כל השאלות הללו מקננות בי ואינן נותנות לי מנוח,עד כדי דיון פתוח על כך עם תלמידיי שיש לי הזכות לשתף אותם בשל בגרותם ויכולת הניתוח והפרשנות שלהם.(אוטוטו בצבא...).
פרופ' דוד חן הציג שתי קטגוריות:האדם כלוח חלק ע"פ הגישה הביהיביוריסטית,כאשר החינוך הוא חזות הכל אל מול האדם האחראי לגורלו ע"פ גישת התלמיד האוטונומי והתפיסה הקוגניטיביסטית.במבט ראשון הסכמתי מיד עם התפיסה השנייה,וראיתי את דיואי לנגד עיניי.כה מתבקש להאמין ולהוקיר גישה זו,ולפעל על פיה במציאות החינוכית שלנו,ולקדם את ערכיה אולם,וזהו אולם גדול-ישנן כיתות ובתוכן עשרות תלמידים שאנו פוגשים בשיעורים,בישיבות הפדגוגיות אל תוך הלילה,ערב אחר ערב,אשר ניתן לסווגן לצערנו לגישה הראשונה.תלמידים אלו באים אלינו כלוח חלק,ולמעשה כל עיצוב הידע והכלים שאותם יקחו לחיים הינו בידינו המחנכים שלהם.קשה,קשה ואף עצוב לחשב שאלו הפ פני הדברים,אך מה שאני עושה שנים קבל לראשונה המשגה ותוקף בשיעור,ואז הבנתי שאם אנו,ציבור המורים,לא נשכיל להבין כי אנו חלק מהפתרון או הפתרון במלואו,נוותר לעולם חלק מהבעייה,וחמור מכך,נצטרך להתמודד עם בעיות חמורות יותר.
כחלק מהתובנות שלי,הצגתי בפני תלמידיי את המפותשהראה פרו' דוד חן בשיעור האחרון אודות השימוש בפייסבוק בעולם,האור והחושך המטאפורי המבטא את המורכבות והשונות באיכות החיים ובנגישות לטכנולוגיה,וכטיזר מחשבתי הצגתי לדיון גם את מספר דוברי האנגלית,ערבית ועברית.כפי שאני מצאתי עצמי נדהמת בשיעור לאור הנתונים,כך נדהמו תלמידיי,והדיון הרחיק לכת לנושאים הנלמדים בתוכנית הלימודים בתקשורת כגון:גלובליזציה ולוקליזציה על הסכנות הטמונות בהן,רב-תרבותיות,פוסט-מודרניזם ואינטראקטיביות.
שיעור מרתק כבר אמרתי?הן כתלמידה והן כמורה...
בסיום השיעור של פרופ' דוד חן נותרתי מסוקרנת לקראת השיעור הבא,ועם שאלות וספקות מה חשוב ללמד בעידן בו קיים גידול אקספוננציאלי בכמות הידע.ברגעים אלו,לאחר כמה וכמה שעות לימוד שבהן היו כל יושבי החדר עם ברק בעיניים כולל אותי,אין לי ספק שתחום הדעת שלי הוא מחוייב המציאות,כי יש בו את כל המכלול(פרט לאלגוריתמים ודומיהם...),וכמותו כל תחום דעת הפותח את התלמיד לחשיבה ,לחקר,לגילוי ידע חדש ולבקורת - כל אלה טוות יחד כמארג תלמיד אוטונומי,פעיל חושב ומתבטא,תורם ופרודוקטיבי לעצמו ולסביבתו.
הקונוטציה העולה בי כעת היא איך לא:"האדם הוא תבנית נוף...מורתו/בית-ספרו".ותחשבו על זה ידידיי...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה