ניצני הגל השלישי כבר כאן..."מי שמאמין לא מפחד "

זהו הפוסט ה...ששים שלי.60!!!וואו.מדובר בנקודת ציון משמעותית מבחינתי,סמן המתווה את דרכי לאורך התואר השני בתקשוב ולמידה.בימים האחרונים,עם הידיעה שהכל עומד להסתיים,"עלעלתי" בדפי הבלוג שלי.יציר כפיי.אחד הדברים הטובים שקרו לי בתואר הזה.אני,שלא ידעתי מהו בלוג בתחילת לימודיי,ששמעתי רק בתיאורייה את המושג "רשומה"/פוסט,מבינה בימים אלו שהבלוג שלי נטוע עמוק באישיותי וימשיך לבעוט,לחלום,להתקיים.איתי או בלעדיי.במודע ושלא במודע.כמעין התמכרות,אך התמכרות חיובית,רפלקטיבית,מסמנת דרך,משקפת מי אני בהקשר לתרומת לימודיי למבנה אישיותי ולנקודת הריאות שלי בהתייחס לתובנות אודות למידה,הוראה,חינוך,טכנולוגיה.
בשבועות האחרונים הלימוד למבחני הסמסטר מצא את ביטויו בעבודתי כמורה ,השתרבב לתוכו והפך את הקערה על פיה.במקום שאתיישר ע"פ מדיניות הסטנדרטיזציה המטיפה לעמידה בנורמות הנדרשות בהתאם למטרות האופרטיביות של בחינת הבגרות,מצאתי עצמי מאמינה כ"כ בניצני הגל השלישי של הרפורמות במערכת החינוך,גלים אשר למדנו וניתחנו בקורס של פרופ' עמי וולנסקי.הגל השלישי המומלץ ע"י קברניטי האקדמיה לאור מחקרים ומציאות מוכחת כהצלחה במערכות חינוכיות בעולם כולו,מעמיד את הילד במרכז,את למידת החקר והלימוד העצמאי,פרוייקטים וצמיחה אישית מתוך התנסות וחוויה,ובשילוב הטכנולוגיה המאפשרת נגישות למקורות מידע גלובאליים,וידע זמין תוך העמקה התלויה בלומד עצמו.השונות הבינאישית העומדת במרכז ההוויה,היא היא תכלית הכל.בימים האחרונים אני נותנת דרור לאמונתי בשונות,ומקדמת את ניצני הגל השלישי,על מנת שיהפכו "לפרחים".
לפני שבוע הקליטו תלמידיי את הג'ינגלים(זמרירים)לרדיו של פרוייקטי הבגרות שלהם.פרוייקטים העוסקים במניעת השתמטות מצה"ל,עוני בקרב ילדים,נשים מוכות,תרומת איברים,מוגבלויות פיסיות וכו.נושאים קשים לעיסוק עבור בני נוער,ובכך טמון האתגר.ליוויתי אותם בכתיבת הטקסטים,בבחירת הסאונד המלווה,בליהוק הקריינות,בהחלטות קשות אסטרטגית שאין להן תשובה אחת ברורה והפרשנויות רבות.גיליתי עד כמה התהליך שחוו עוצמתי ובעל ערך בבניית האני מאמין שלהם,וכמה צדקו פרופ' דוד חן ופרופ' עמי וולנסקי בתפיסת עולמם אודות משמעות השונות והבנת המגמות העתידיות החיוניות להצלחת התהליך החינוכי.התלמידים פשוט "פרחו",התעוררו מתרדמת התוקפת אותם בשיעורי ליבה סטנדרטיים אשר "עוברים לידם",ולא נוגעים בהם כלל.הייתי מאושרת להיות מתווכת הידע,וממש לא בעלת הידע האוטונומית,כפי שנהוג להתייחס אל המורים.אך לא בימינו אנו.אכן,תפקידינו השתנה ועלינו לנהל את השונות,לפתח סקרנות ומוטיבציה ללמידה,ולאפשר לתלמידינו להגיע אל האמת שלהם בעצמם.נכון שיש לי הזכות לעשות זאת במקצוע יצירתי ואמנותי בו השמיים הם הגבול,ולא רק כמה עמודי בגרות המבטאים ידע של כמה שנים.או מתיימרים לבטא.יש בידי הזכות להשוות מה נשאר לתלמיד הלומד עימי לבגרות הסטנדרטית,ומה נשאר בו,בדמו ובנימי נפשו לאחר ביצוע פרוייקט הגמר שלו.התשובה אינה משתמעת לשתי פנים.לרגע נגעתי בתהילת פינלנד,המודל של העולם כולו בחינוך.הלוואי שניתן היה למחזר ולשכפל את "האיים הבודדים" הללו הנוהגים ע"פ ניצני הגל השלישי.

יחידת לימוד מתוקשבת כסייסמוגרף לסגירת מעגל...ולפתיחת מעגל חדש

"את אוצר"
"אני מרגיש שצעדת מאה שנה קדימה והשארת אותי שלש מאות שנה מאחור"
"לא ידענו שזה מה שאת עושה עם התלמידים"
"כל הכבוד"
"תישארי צנועה כמו שאת,למרות כל הכישורים והיכולות שלך"
"אפשר לדעת למה את עדיין בבית-הספר?תפרצי,תצעדי קדימה עם כל הידע שלך".

אלו היו מקצת מהתגובות שאספתי לחיקי,לאחר שהצגתי את יחידת הלימוד המתוקשבת שבניתי להוראת תקשורת לבחינת הבגרות שתתקיים השנה.הצגת הדברים היתה בישיבת המליאה הבית ספרית,בפני כמאה מורים,והתלוו אליה כמובן הרציונאל שלי למחוייבות שלנו כיום במאה ה-21,להתייחס לטכנולוגיה כאמצעי בלתי נפרד מאופן ההוראה שלנו את תלמידינו ה"ילידים הדיגיטליים".מנהלת ביה"ס שיזמה וביקשה ממני לעשות זאת,אמרה לי בסיום דבריי כי הצגתי באופן מעולה את העקרונות החשובים ביותר בהטמעת התקשוב,וההדגמה היתה נפלאה.ואני חשבתי באותו רגע שאני רוצה לרוץ ולחבק את ד"ר גילה קורץ,ראש המסלול לתקשוב ולמידה בתואר השני,שהביאה אותי מנקודת האפס בה התחלתי את התואר מבחינת אוריינטציה למחשב,לנקודה בה אני נמצאת היום.וכיוון ש"אין הנחתום מעיד על עיסתו",אצטט את דברי חברתי מיכלי הלומדת עימי לתואר זה וחווה את השינויים החלים בי,אשר אמרה לי אתמול בשיחה טלפונית(כן,כן,לא הכל בסקייפ או בפייסבוק.ממש לא.ועל המגע האנושי איני מוותרת בעד שום הון שבעולם)כי לעניות דעתה,אני אחת מהסטודנטיות שעשו את כברת הדרך הארוכה ביותר והמשמעותית ביותר מבחינת שילוב כל הכלים שרכשתי בדרך ההוראה שלי.יש צדק בדבריה,והדבר אף מרחיק לכת יותר משילוב בהוראה ,אלא כדרך חיים ואופן החשיבה.אני בהחלט יכולה להעיד על עצמי,כי נקודת הריאות שלי על דברים השתנתה,אני מאד מחוברת למהפכה הזו ומאמינה בה בכל ליבי.ודווקא בשל היותי במקום הזה של תסכול כתוצאה מחוסר ידע ונסיון,בדיוק לפני שנה וחצי,אני יכולה לחלוטין להבין את אותם מורים שחשים במנהרת זמן,שנותרו הרחק מאחור.ואני כאן כדי לעזור להם,בדיוק כפי שאני קבלתי את העזרה הענקית הן מחברותיי לתואר,ואת התמיכה הרוחנית מהסגל האקדמי במסלול שלנו.כולי תקווה כי אגיע לפחות ללב של סטודנט/ית אחד/ת הנמצאים כעת בתחילת התואר,וחשים אבודים משהו...היו אופטימיים.יש תקווה,והכל תלוי בכח הרצון וההתמדה שלכם.רק לא להרים ידיים,ולהתפלל כמוני שיעטפו אתכם האנשים הנכונים."כי השלם הוא יותר מסך כל חלקיו"...
הזכרתי את המושג "מהפכה".כי כך אני רואה את הטמעת התקשוב והטכנולוגיה בחינוך,למידה והוראה,ובל נשכח כי כל מהפכה מתחילה בצעדים קטנים המערערים את הסטטוס-קוו.לשם שינוי,במקום להביא לישיבת המליאה הבית-ספרית הרצאת אורח בתחום הדיאלוג הבית-ספרי או נושאים שדשנו בהם בעבר,וייתכן שנס ליחם,החלטנו מספר מורות שהתקשוב "בדמן",להביא הרצאת אורח שתערער את אמות הספים ותשנה משהו בתפיסת העולם של מי שאינו לומד תקשוב ולמידה כבר שנתיים,ומבין את חשיבות הטכנולוגיה בשירות הפדגוגיה.לצערי,רב רובם של המורים נמצאים עדיין בשלב הזה,ואני וודאי מבינה זאת,כי הייתי שם ממש לא מזמן,ולכן כה חשוב לי לפעל למען שינוי דרכי החשיבה קודם כל ואז לימוד השימוש בכלים הטכנולוגיים.

הרצאת האורח שלנו,שרון גרינברג אשר הטמיע את התקשוב ברשת אורט היתה מעולה מחד,ומתסכלת מאידך.תלוי באיזה צד של מפת החשיבה התפיסתית נמצא כל מורה.אך גם אם היתה מתסכלת עבור המורים שאין להם כל מושג בתקשוב,הושגה לפי דעתי המטרה-ערעור הסטטוס-קוו.שמעון פרס,נשיא המדינה היקר שלנו,אמר את המשפט הגאוני הבא:"מביצים אפשר לעשות חביתה.מחביתה אי אפשר לעשות ביצים".וזו האג'נדה שלי.ע"פ תיאוריית הדטרמיניזם הטכנולוגי,לא ניתן לחזור לאחור,ועלינו לצעוד ברוח הזמן על כל השינויים שהזמן מביא עימו ,בלא לנסות להילחם ברוח הזמן.הפער רק ילך ויגדל.

אז,עם אילו תובנות וכלים יצאתי מההרצאה המרתקת של שרון?ראשית,שעשיתי את הבחירה האופטימלית בבחירת המסלול הז ללימודי התואר השני שלי.לא יכולתי לבחר טוב יותר ומתאים יותר-לאור ההקשר,העניין האישי שלי והעיתוי.ולכל אלה,הוספתי התואר הזה נופך משלי.כפי שאומרות לי חברותיי תמיד-הבלוג שלך הוא כמו כתיבת שיר,פואמה ספרותית.נכון.הבלוג עבורי הוא בדיוק רפלקציה לכל תהליכי החשיבה המלווים אותי בתואר השני,ולא יכלה ד"ר גילה קורץ לחשוב על דרך מצויינת מזו לרפלקציה.שתבינו,קוראיי הנאמנים,שכאשר הציגה זאת גילה לפני שנה כפרוייקט הגמר שלנו לתואר,לא ידעתי אפילו איך פותחים בלוג,לא קראתי מעולם פוסטים וכו' וכו'.זהו בדיוק השינוי במנהרת הזמן עליו אני מדברת.

שנית,שרון הציג בפנינו נתונים הן נתונים מספריים על מגמות גלישה ושימוש בטוויטר,פייסבוק ובני הנוער כיוםואת הדבר הבא בטכנולוגיה-AUGMENTED REALITY =מציאות מועשרת.חשבתי מיד איך יכולתי לעשות שימוש באפליקציה זו בלימוד יסודות הצילום באופן תלת-מימדי,או כיצד תלמידי המדעים יוכלו לחקור ללא מקרוסקופ וללא טלסקופ.טכנולוגיה מדהימה,המבוססת על החוש השישי.

מעל כל אלה,חזרו שוב ושוב "וצפו" לנגד עיניי שתי המיומנויות הנדרשות בעולם הקונסטרוקטיביסטי אליו אנו מכוונים את תלמידינו ואת עצמנו:עבודת צוות ושיתופיות ברשת.ללא הבנת והטמעת היסודות הללו,לא ישתנה דבר במציאות הבית-ספרית.

ובחזרה למוטיב החביתה:"אי אפשר לעשות חביתה בלי לשבור ביצים".ציטוט מפתגם עממי שאינו יכול לתאר טוב יותר את צור מחשבתי בימים אילו.בהצלחה לכולנו באשר אנו,בכל סוג של חביתה בה נבחר.

סוד פענוח המעשה החינוכי ב"ים הגדול של האמת"

השיעורים האחרונים של פרופ' דוד חן בקורס "מדעי החינוך במאה ה-21" מטלטלים את נפשי,ועל כך כבר הצהרתי בפוסטים קודמים שלי.העלאת מקום וחשיבות התורשה לתודעה, בהשוואה לסביבה ולחינוך בביה"ס שמקומם רק כ-30 אחוז,מצליח לערער את מנוחתי ואת כל אמונותיי ועקרונות עבודתי.שהרי מה  מטרתינו כמחנכים?על מה אנו שוקדים ומנסים לעצב אם עבודתנו מסתכמת באותם 30 אחוז,הנראים במבט ראשון נטולי דומיננטיות והשפעה לטווח ארוך?ובכל זאת,ככל שאני מתעמקת בנושא ומתוך נסיוני היומיומי,יודעת אני כי אין ולא יהיה תחליף למורה ומחנך איכותי,המשמש דוגמא לתלמידיו ומקור השראה.ברצוני לצטט מדבריו של מיוריאל ספארק המבטאים את תחושת האמביוולנטיות בה אני נתונה:"לדידי,חינוך הוא להוציא אל פני השטח כל מה שכבר יש בנפשו של התלמיד ולא לדחוס לתוכו מה שאין בה".
גדולתו של המורה הינה ביכולת להוציא את הקיים בנפשו של התלמיד.המורים שבינינו יודעים כמה קושי טמון ביצירת האמון,אמפטיה,שייכות כך שתלמידינו יראו בנו,מוריהם,את ה"שער" אותו יוכלו לצלוח ללא היסוס וחרדות מפני אכזבה או כשלון פוטנציאלי.לכאורה ניתן לראות בדבריו אלו של ספארק אישוש לטענות והמחקרים המובאים בשיעוריו של פרופ' דוד חן אודות מקום התורשה והגנטיקה.אולם ברצוני לקחת דברים אלו צעד אחד קדימה-ליכולת של המורים והמעשה החינוכי להשפיע ולעצב הרבה מעבר לגבולות שמאפשרת לנו התורשה,בבחינת ברור לי שהילד אינו מגיע למערכת החינוך "טבולה רסה"(לוח חלק),אך מאידך הספקטרום בו אני יכולה כמורה לטעת בו בטחון עצמי ומוטיבציה ללמידה ,לבנות ולהיבנות ולהוציא אל השטח את יכולות וכישורי התלמיד,לעומת ההרס שיכולה המערכת ליצור ולגדוע באיבו את צמיחתו של ילד עם IQ של מחונן,כל אלה בידי המורה הם.ולכן,אני מרשה לעצמי להגדיר את עבודת המורה כשליחות.ומיישמת זאת מדי יום בדרך ההוראה שלי.
חברתי הטובה ד"ר גילה לוי עצמון מאתגרת אותי בשיחותינו,וחשפה בפניי את מחקרו של ג'ון האטי אודות מדדי החשיבות בהשפעת הסביבה אל מול התורשה.ואכן מתוך מליוני מורים היתה מסקנתו המשובבת לב לדידי:המשוב שנותנים המורים לתלמידיהם חשוב ואף קריטי לעיצוב אישיותם  כלומדים ולתהליך הלמידה ככלל,והשפעתו דומיננטית לעילא ולעילא ,בין אם נמצא התלמיד על סקאלת ה-IQ בחלקה הימני או השמאלי...
דרך משל אביא מקרה שארע היום בבוקר,בעיצומה של חופשת חנוכה.במסגרת עבודתי כמורה ורכזת מגמה מובילה בבית ספרי,פנו אליי מ"החלונות הגבוהים" בבקשה כי אעשה את הבלתי אפשרי בעליל (כמעט).קבוצה של עשרה תלמידים המוגדרים כנחשלים ונכשלים לאורך כל שנותיהם בתיכון,ולא יוכלו להיות זכאים לתעודת בגרות,המשתייכים לאגף שח"ר במשרד החינוך - התבקשתי להכינם לבחינת הבגרות שתתקיים בעוד מספר חודשים,למרות ועל אף הכל.מיותר לציין כי ברגע שהתבקשתי גם נעניתי.מיד ראיתי אל נכון את תפקידי כשגרירה,כשליחה,ובנתי כי לא מדובר בלימוד גרידא של התוכנית לבגרות,כי אם בהתמסרות הדורשת סבלנות והבנה בצד הצורך והמחוייבות בצידה לעידוד ,הכלה ומתן מוטיבציה עבור מי שכל חייו רק התנסה בכשלונות צורמים ,חוזרים ונשנים.לקחתי נשימה עמוקה ונכנסתי הבוקר לכיתה למרתון של מספר שעות,בפרוייקט נוסף שנטלתי על עצמי השנה.לא אלאה אתכם קוראיי הנאמנים בקשיים ההוראתיים לאורך כל שעות הבוקר,עד שעות הצהריים המאוחרות,אך בתום היום הארוך ובתחילת המסע הצפוי לנו בחודשים הקרובים עשיתי את הצעד הראשון בביטחה,וגם בתום היום הזה הודיתי לתלמידים על רצונם ללמוד,ההשקעה והזכות שנפלה בחלקי ללמדם.יישמתי היום הלכה למעשה את מסקנותיו של ג'ון האטי במחקרו עתיר הנשאלים.אין כמו המשוב,ההערכה והעידוד שאנו נוטעים בתלמידנו, בפרט אם הם חסרי "הגנים הנכונים" כפי שטרחו להגדירם בפניי."אפקט פיגמליון"כבודו במקומו מונח,אך אנו המורים ברי-דעת אנו לא ננוח ולא נשקט,יתרה מזו, נתקע יתד ונמשיך לעשות עבודתנו נאמנה ולסלול דרכנו בביטחה. ולי, לא נותר להיות אלא מסופקת מהיכולת להבין באופן מתודולוגי/מבוסס מחקרים,מטא-קוגניטיבי, מה שאני עושה לאורך שנותיי כמורה מכוח האינטואיציה ו"חוכמת הלב".
איני יכולה שלא לסיים בדבריו של אייזיק ניוטון:"אינני יודע איך העולם מסתכל עליי.לעצמי אני נראה כילד המשחק לחוף הים,משעשע את עצמו במציאת חלוקי אבן וצדפים יפים מהרגיל,שעה שהים הגדול של האמת מונח לפניי בלי שאפענח את סודו".

"המסורת המערבית תמיד הדגישה בחינוך את הידע ואת כושר הניתוח,התיאור והוויכוח.לכל יש מקום,אבל פן נרחב אחד של הפעילות האנושית,שחשיבותו רבה ביותר בימינו,הוזנח לגמרי.הביצוע הוא המקיים את החברה."
אדוארד דה-בונו


מילת המפתח-הביצוע.כאשר הגעתי ללימודי התואר השני חשבתי שלימודי התואר הראשון בחינוך בשילוב התנסותי בשטח זה כמעט שני עשורים,לא יותירו מקום לחידושים בתחום עבורי.כוונתי לתיאוריות חינוכיות וקווי היסוד המנחים אג'נדות חינוכיות לאורך ההסטוריה.מאז החל הסמסטר הנוכחי,ולאחר שלושה שיעורים בלבד בשני קורסי הליבה של פרופ' דוד חן ופרופ' עמי וולנסקי בנושאים מדעי החינוך במאה ה-21 וסוגיות במדיניות החינוך,אני מוצאת עצמי בסערה שהכל מטלטל בה,והספק/הבקורת עולים על הוודאי והעובדות היצוקות זה שנים בצור מחשבתי.אני יכולה להעיד על עצמי כי הסינרגיה בין שני הקורסים המשלימים ראיית עולם לתמונה הוליסטית,יוצרים אצלי תהיות וספקנות אודות מעמד החינוך,מערערים אצלי עובדות וסכימות חשיבה שבהן האמנתי שנים,ויותר מכל גורמים לי לרצות להילחם וליישם מוטיבים מרכזיים בתהליך החינוכי.פתחתי את הפוסט בציטטה של אדוארד דה-בונו הוגה ששת כובעי החשיבה,מתוך ההבנה שהביצוע הינו בר השפעה ומכריע בתפיסתי כמורה.כל עוד לא בצעתי את השינוי לאור התובנות מן השיעורים במהלך לימודיי - לא עשיתי כהוא זה.
למחרת יום הלימודים במכללה,פתחתי את אחד השיעורים בסרטון מתוך הסרט "החומה" של פינק פלויד,המובא בשיעור השני של פרופ' דוד חן,ובקשתי מתלמידיי שלא הכירו את המסר המופיע כחוט השני בסרט,ונפגשו בו לראשונה בשיעור,לערוך את ההשוואה הבלתי נמנעת באינטרקציית מורה-תלמיד בין הסרט למציאות חייהם.היתה זו פתיחה מרתקת ומאתגרת לשיעור,שיעור שלא ישכחו.
בשיעוריי אני משלבת תכנים לא קונבנציונליים לתוכנית הלימודים,מספר דקות מהשיעור המבוססות על רצון להעשיר את עולם התוכן וליצור בוגרים שישתלבו בשוק התקשורת,ויהיו בעלי ידע עולם ועושר אינטלקטואלי.ולכן,כאשר הציג דוד חן את תפיסת העולם העומדת על שלושה היבטים בחינוך:אמת,מוסר ואסתטיקה(טבע כיצירה,אמנויות במובן הרחב),חשתי שהנה אני מקבלת גושפנקא על כך שאני עושה את הדבר הנכון.ומדובר היה עד אותו רגע באינטואיציה גרידא.
גולת הכותרת של השיעור של פרופ' דוד חן היתה מגולמת בממצאי המחקר של טד סיזר על משתני ההצלחה בבתי ספר על יסודיים.לראשונה קבלתי מסד נתונים מוכח אודות מספר משתנים המהווים את נקודות המפתח בהתנהלות ביה"ס התיכון.אין לי שמץ של ספק כי אלמד מחקר זה לעומק מתוך רצון ליישם בבית ספרי מדדי הצלחה מוכחים אלו,וחובה לחשוף בפנינו אנשי החינוך מחקרים חשובים וחדשניים ולנענע את זרי הדפנה עליהם ישובים בביטחה אנשי מערכת החינוך,ללא הבנה כי יש מקום לשינוי.וחובה עלינו לצעוד ברוח הזמן והשינויים.


סקינר מיודענו אמר בחוכמה:
חינוך הוא מה שנשאר לך מבית הספר אחרי ששכחת כל מה שלמדת בו."
מילים כדורבנות,וכל המרבה הרי זה משובח.


ועוד תודה אחת קטנה-לכל חברותיי המפרגנות ללא ליאות ומכל הלב על אופן הכתיבה שלי בבלוג,ועל ההצעה לפנות לכתיבה ממוסדת כי"אני כשרון מבוזבז", ו/או להמשיך לכתב גם לאחר סיום תקופת הלימודים.לא אאכזב אתכן חברותיי היקרות,כפי שהמצב מצטייר לאשורו,אני מאוהבת בבלוג שלי ולא אזנח אותו לאנחות עם סיום הלימודים.הוא ימשיך לחיות,לנשום ולבעוט.ואתן תמשכנה לקרא ולפרגן.אוהבת.

הצעד הראשון במסע אל בחינת בגרות מתוקשבת

"תמונה שווה אלף מילים"....ואל תתנו לעצמכם לטעות-אני הילדה הקטנה באדום.וכך אני מרגישה שמחה וטובת לב על האייפד שקבלתי מבעלי חסר הקרחת,העניבה והחיוך הזועף...גם הוא שמח וטוב לב על האייפד והמלחמה בבית החלה.נראה מי יישבר ראשון ויוותר לאחרים.וזו עוד אחת מהשלכות לימודי התקשוב על חיינו כמשפחה.החשיפה לכלים הטכנולוגיים ולאפשרויות הגלומות בהם,והתמונה מגלמת בהומור את התחושות המתלוות לכל החידושים הנגזרים מחווית השימוש בטכנולוגיה.
ומכאן,למרות שציינתי בסוף הפוסט הקודם שלי כי אתייחס למר אנדיאס שלייכר,איני יכולה שלא התייחס לאירוע מחולל שינוי מבחינתי ומבחינת מערכת החינוך ככלל.השבוע נכחתי בהשתלמות מורים בתחום הדעת שלי - תקשורת,בה נכחו עשרות מורים מרחבי הארץ.אחד השינויים המטלטלים את המערכת הם ללא ספק שילוב הטכנולוגיה.בשנה שעברה נערך נסיון להפוך את בחינות הבגרות בתקשורת למתוקשבות,ומכלל בתי הספר אליהם הוצגה הפנייה,מסתבר שהייתי המורה היחידה שנענתה לאתגר,והנסיון לצערי לא יצא לפועל.כאשר פנו אליי בשנה שעברה זוכרת אני את תחושת הריגוש שאחזה בי נוכח האפשרות ליישם צעד חדשני ולהפוך את התיאורייה המלווה את לימודינו לשינוי בפרקטיקה ובחשיבה המלווה את תוכנית הלימודים בתחום הדעת שלנו.
במהלך ההשתלמות העלה שוב המפקח את הצורך המחוייב בשינוי זה-הפיכת בחינות הבגרות למתוקשבות,והדבר העלה רחש ואי-נוחות בקהל המורים,ואני יכולה להעיד על עצמי שהייתי חשה בדיוק כמותם בנקודת הזמן הזו לפני שנה,בטרם החלתי את לימודיי.באותו רגע חשתי שאולי זה הייעוד בלימודיי-להוות השגרירה אשר תנחיל את השינוי ותהא לעזר ולסיוע בהטמעתו בבתי הספר.גייסתי קורטוב של בטחון עצמי ופשוט שטחתי את הרציונאל של החשיבות בקיום בחינות מתוקשבות ובהיכולת להפוך את בחינת הבגרות לעניין מרתק וחוויתי באמצעות שילוב סרטונים וקטעי מקור עדכניים ורלוונטיים וכיו"ב במקום טקסטים שנס ליחם מרגע כתיבתם ועד קיום הבחינה,בשל חוסר אקטואליות.תקשורת זהו המקצוע בהא הידיעה לשילוב קטעי מקור עדכניים ורלוונטיים.
גם בשיעוריי כיום זהו השינוי המהותי-עדכניות ורלוונטיות בדוגמאות בהקשר לחומר הנלמד,ולכן אין שיעור אחד הדומה לקודמו.ובכך מסייעת לי הטכנולוגיה.
והניסוי יוצא לדרך.המפקח על טכנולוגיות התקשורת במשרד החינוך הטיל עליי את האחריות לסייע ל-20 בתי ספר אשר יטמיעו את השינוי כבר השנה ,דבר הדורש גם חשיבה מחודשת אודות הידע הנדרש בבחינה והאפשרות ליישמו.זהו חידוש מבטיח ופורץ דרך,ולמרות הקשיים שאתקל בהם בדרך,אני מאושרת על כי נפלה בחלקי הזכות להיות אחת מפורצות הדרך -אל עתיד חדשני הצועד ברוח הזמן ובכך נאדיר את המקצוע שלנו,ואת הרלוונטיות של ביה"ס עבור התלמידים.
סיום מעגלי-חוזרת אל התמונה בראשית הפוסט-הדברים הללו שמחזיקים הילדים בתמונה הם הם הרלוונטיים עבורם,כל חייהם ואינם יכולים לשרוד בלעדיהם.(למורת רוחו של האב,וגם חוסר הבנתו את המציאות)
מדוע שלא נרתם את הכלים הללו לצרכינו הלימודיים-הוראתיים?וכבר מדובר על כך שהסמארטפון האישי יהווה את מאגר המידע של התלמיד וחיבורו לכל מסך מחשב אקראי יאפשר את הלמידה האופטימלית המיוחלת.
נאמין,נעשה ונצליח!

מרישום לפורום,דרך עוז לתמורה וכלה ב"ציפור הנפש"-דור 3.5

מאז חזרנו מחופשת הקיץ עמוסת המטלות המתוקשבות שחוללו שינוי תהומי בתפיסת ההוראה שלנו,ומזה חודש כמעט במעגל העבודה,אני מוצאת עצמי באינסוף סיטואציות המבשרות את השינוי המתחולל בי עקב הלימודים האינטנסיביים  במסלול התקשוב שאנו חווים.ובד בבד,חשה שאין אפשרות אחרת לחיות את החיים ולנהל אותם כי אם באמצעות שילוב הטכנולוגיה כמגדלור בדרכנו מכוונת המאה ה-21.דוגמאות יש באמתחתי למכביר כמו הפורום למורי תחום הידע שלי ,בו עלינו להתנהל ולהתעדכן מדי יום ומורים מרחבי הארץ פשוט לא נכנסו לפורום בשל חוסר ידע כיצד נרשמים אליו,פעולה פשוטה למדי,אך דורשת אוריינטציה תקשובית.מצאתי עצמי מנחה מספר מורים בכייף גדול בתהליך ההרשמה,ונזכרתי כיצד הייתי אך לפני מספר חודשים בצד זה של המתרס(או לחלופין המחשב),נעזרת בחברותיי המקסימות אורנית,גילה ומיכל ברישום לסקייפ,בהכנסת אלמנטים לבלוג וכיו"ב.רק אדם החווה את אותו תהליך המוביל לשינוי,יכול להבין את חוסר האונים הראשוני הזה,עד להצלחה הצפויה בהתמודדות עם חסמי הטכנולוגיה. גם בתהליך הרישום לרפורמת "עוז לתמורה"נדרשה הרשמה באמצעות האינטרנט ומתן סיסמא והרשאת כניסה,פרט פשוט לכאורה אשר היקשה על מספר לא מבוטל של מורים לבצע מהלך חשוב אשר ישנה את עתידם המקצועי.גם כאן,סייעתי בתחושת סיפוק על האפשרות לסייע מכל הלב.והבנתי את מקור הקושי,וזהו האינוונטר המשמעותי ביותר בכל תהליך השינוי אותו חווים תלמידי מסלול התקשוב.גם הם "סחבו"בעליות והתמודדו עם קשיים טכנולוגיים לא מבוטלים,אך עשינו זאת והגענו למעלה ההר.
דוגמא נוספת-השתתפתי כהורה בישיבת ועד הורים בביה"ס בו לומדת בתי,ושוב צפו ועלו בעיות בשל העדר קשר ישיר בין חברי הוועד הרבים(יש לומר-עשרות).פתרון קטן מצדי-יצירת פורום מתוקשב של כלל חברי הוועד והקשר יניב פירות.באותה אסיפה סערו הרוחות באשר להרסנותו של הפייסבוק בחיי בני הנוער,ואני ציינתי את מקומו של הפייסבוק ככלי ללמידה המתאים לאוכלוסיית בני הנוער וחשתי סיפוק לפקוח את עני חבריי ההורים כי יש גם טוב בפייסבוק,אם הוא במידה ותחת שליטה וגבולות למטרות למידה וחשיפת ידע."מי מכשכש בזנב של מי?"הדהדו באוזניי מילותיה של ד"ר שרה שדה, עימה למדנו בסמסטר הראשון,כאשר עדיין לא הבנו מי נגד מי ,ומה זה כל הסיפור הזה של טכנולוגיה בשירות הפדגוגיה.
ואילו כיום,בימים אלו, איני רואה את מקומי כמורה במערכת החינוך שאינה עושה שימוש בטכנולוגיה להעשרת הפדגוגיה.רק אתמול נדרשתי ללמד את תלמידיי על סוגי מחקר והכללים לבניית שאלון(ןלא ריאיון... לאחר המבחן בשיטות מחקר שהתקיים השבוע...)כשלב ראשוני בפרוייקטי הגמר שלהם,ובתכנון השיעור לא חלמתי כיצד אני עושה זאת ללא מצגת,כפי שלמדנו בקורס המקוון של ד"ר יונה מילר בשיטות מחקר.ואכן,לראשונה בחיי לימדתי נושא לא פשוט מעין זה וודאי שמורכב לתלמידיי,באופן מתוקשב תוך שימוש במצגת עם דוגמאות מהשטח ואף שילוב טבלאות וגרפים הממחישים הלכה למעשה את ההבדלים בין השיטות-מחקר כמותי ואיכותי,ובאשר לכללים לבניית השאלון,הדגמתי הלכה למעשה מתוך עולם הידע שהעניקה לנו יונה במסגרת הקורס.תלמידיי חשו ברמה הגבוהה של השיעור,ואני בהתאמה דרשתי "נאה דורש נאה מקיים"-אילו המיומנויות הנדרשות במאה ה-21,ושמחתי בלבי כי אני בשאיפתי מעלה לרמת למידה איכותית ובלתי מתפשרת,משקפת להם דוגמא חיה לחזון האוטופי אודות התנהלות שיעור ע"פ משנתו של ד"ר עופר רימון,ראש המינהל למדע וטכנולוגיה, האמון על הטמעת תוכנית התקשוב במשרד החינוך.
ולסיום ,אנקדוטה: בני,תלמיד כיתה א',היליד הדיגיטלי המתוק שלי,נחשף בעיתון לילדים למשחק אינטרקטיבי חדש בשם "צ'טמן".כמובן שנעתרתי לתחנוניו ורכשתי לו את הדמות המקסימה הזו ,והוא בלי בעייה הסביר למוכר מה עושים איתה כיצד היא מתחברת לסקייפ ולפייסבוק(ICQ עוד אין לו למזלי...),והתקין את התוכנה להפעלת הצ'טמן לגמרי לבדו במחשב.
ובעולם טכנולוגי שכזה,על אוטוסטרדת המידע,ברור כי השקת ספר הילדים המיתולוגי "ציפור הנפש" כאפליקצייה מבית "עברית לילדים"(ספר דיגיטלי),הציפור היא רק "סנונית ראשונה"בכיבוש ליבות הילדים של היום.פלא ששלושים אלף משתמשים הורידו למחשביהם את האפליקצייה המאפשרת קריאת ספרים בעברית במכשירי האייפד,ואלפי ספרים נרכשים באמצעותה?דור 3.5 נותן את הטון ,ומפיח חיים חדשים בנכסי צאן הברזל עליהם גדלנו אנו,המהגרים הדיגיטליים.
וחזור לתובנות:כולי תקווה כי כאשר בני יגיע לתיכון,כל חדר כיתה יהא מצוייד בברקו,מסך וחיבור לאינטרנט במקום הלוח המסורתי,והשיעור האינטרקטיבי לא יהווה עוד אטרקציה יוצאת דופן במחוזותינו.רוצה לומר,המושגים "הטמעת התקשוב","תוכנית התקשוב הלאומית",יהוו רק נדבך בספרי ההסטוריה.במהרה בימינו.

הדרך אל השינוי/האושר הפנימי מתחילה כאן...

פעמים רבות בחיינו אנו חווים תהליכים,מסעות נפשיים,ולא יודעים שיש להם שמות בספרות המחקרית.לכן "קרביי"רעשו כאשר נחשפתי בשיעור של ד"ר ליאת אייל לנושא "מחקר הפעולה",ויתרה מזאת-התלהבתי כי נדרש ממני ומחברתי אורנית להציג את חלקנו,כחלק ממטלות הקורס,דווקא הנושא מחקר הפעולה.כנראה שיש הכוונה לכל מעשינו,קטן כגדול.
לפני שאציג את תמצית הנושא,ברצוני לצטט מדבריו של ישעיהו ברלין שהיו מאז ומתמיד "נר לרגליי" ושימשו אותי כדפוס חשיבה והתנהגות בנקודות שונות בחיי.
"אני מבקש שחיי והחלטותיי יהיו תלויים בי עצמי,לא בכוחות חיצוניים כלשהם.
להיות מונע ע"י שיקולים,ע"י תכליות מודעות,שהם משלי,ולא ע"י גורמים המשפיעים עליי כביכול מבחוץ.
אני מבקש להיות מישהו,לא משהו.עושה,מחליט,לא מי שמחליטים בשבילו.
מכון עצמי ולא מופעל ע"י הטבע החיצון או ע"י בני אדם אחרים,כאילו הייתי חפץ או בעל-חיים,או עבד שאינו יכול למלא תפקיד אנושי,כלומר,ללא יכולת לעצב מטרות ומדיניות משלי ולהוציאן לפועל.
אני מבקש,מעל הכל,להיות מודע לעצמי,כיצור חושב,רוצה,פעיל,נושא באחריות לבחירותיי,ומסוגל להסבירן ע"י התייחסות לרעיונותיי ולמטרותיי שלי."
בעודי כותבת דברים מרגשים אלו,חלפו לנגד עיניי סצינות מתוך סרט מדהים בו צפיתי אתמול, העוסק באותה נקודת מבט על החיים:המודעות,השלמות עם ההחלטות והאני מאמין של האדם,באשר יהיה.הסרט "בעולם טוב יותר"אשר זכה בפרס האוסקר ובפרס גלובוס הזהב 2011 בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר, מדגיש וממחיש כיצד פועל אדם הלכה למעשה לאור האמיתות הללו.מומלץ בחום!
כיצד הדברים שהצגתי מתקשרים למחקר הפעולה?אילו למעשה הדרכים בהן ניתן לתפעלו.מחקר פעולה הינו מחקר על עצמי ועל עבודתי ,המתפתח באופן ספיראלי,ולא ניתן להצביע בוודאות על נקודת הסיום שלו,שכן המסקנות בשלב נקודתי של המחקר מובילות לשאלת מחקר חדשה וחוזר חלילה.מתי לאחרונה שילבתם חשיבה רפלקטיבית בתחום עיסוקכם?אם כך,זה מה שמחייב אותנו מחקר הפעולה לעשות.לקחת קושי ,להתמקד בצורך אישי שלנו,ו"לטפל" בו.לראות לנגד עינינו את היכולת לשפר,ליצור שינוי בהתנהגות ובדפוסי חשיבה בקרב תלמידיי.
בהכנת המצגת שלנו בנושא מחקר פעולה התייחסנו למאמר של פרופ' מיכל צלרמאיר הנחשבת אחת האושיות המובילות בתחום זה,"ניתוח נתונים במחקר פעולה-סיפור מסע לגילוי עצמי".המאמר בוחן את מחקר הפעולה כנרטיב אוטוביוגרפי,תוך ניתוח וסקירת התהליך שחוותה מ.א. סטודנטית לתואר שני המשמשת כמורה לכיתות א-ב.מתוך העמקה בקושי שהועלה במאמר בנושא שיפור והקניית הקריאה,ובמקביל רצון לשפר את הבנת הנקרא,העליתי לעצמי שאלות הקשורות בצורך אישי שלי בשדרוג ההוראה שלי.בסיכום דברינו הצגנו בשיעור את השורה התחתונה במחקר פעולה לעניות דעתנו-תהליך התעוררות ומודעות מושכלת ,רצון במקביל לצורך בשינוי בעבודה ובהתנהלות המקצועית,בד בבד לתמורה בזהות המקצועית ומערכות היחסים המקצועיות.
לא בכדי כיניתי את הפוסט הזה כפי שכיניתי-ההכרה במחקר הפעולה היא הצעד הראשון בדרך אל האושר והסיפוק הקיומי,הנובע מההבנה בחשיבות השינוי.ובאופן זה,המורה הוא גם מורה דרך...והדרך - פנים רבות לה.

דרוש שומר ל"כלב השמירה של הדמוקרטיה"

התקשורת היא כלב השמירה של הדמוקרטיה-ציטוט אהוב על העוסקים בתחום הדעת ,שבינו ובין המציאות תהום עמוקה.עמוקה מדי.וככל שהטכנולוגיה משמשת כלי להעברת המסרים ולמעשה מנווטת את חיינו ועושה עליהם מניפולציה תמידית,אני מודה ביני לבין עצמי שאין מקצוע חשוב ומהותי יותר מהחיבור הבלתי נמנע של הטכנולוגיה לתחום הדעת בו אני עוסקת-תקשורת.היכן היתה התקשורת המסחרית בסיקור הפנגת ה-100,00?בגמר "כוכב נולד",חשוב הרבה יותר ממתן ביטוי לרחש ולמצוקות החברתיות,אך......המחוייבות למפרסמים וחלילה איבוד פוטנציאלי של קמפיינים פרסומיים הכריע את הכף.והיו רק פריצות לשידור מההפגנה.ובשבת האחרונה?מה השתנה?עמדות שידור מכל רחבי הארץ,ביטול לוח השידורים המתוכנן,והכל למען מתן ביטוי לשיח הציבורי שאין עוד לערער על קיומו.
אני עוקבת בדריכות אחר תפקוד התקשורת בסיקור המחאה.בתחילת הדרך עוד התרשמתי כי הכתבים המשדרים מהשטח המאופיינים בסגנון עתונאי המזוהה עם אסכולת הניו-ג'ורנליזם,נותנים את הטון,אך מהר מאד התבדיתי ונוכחתי שוב בפער בין הערוצים והמדיות השונות.שיעור מצויין ליישום הצריכה המושכלת והבקורתית של אמצעי התקשורת,לכך אנו מחנכים ומכוונים בלימודי תחום הדעת המרתק הזה.בעוד שהרשתות החברתיות הוכיחו הלכה למעשה את עוצמתן בזיהוי וסיקור אובייקטיבי של המציאות,ללא מניפולציות ,כלי התקשורת המסורתיים היינו-עתונות כתובה,טלוויזיה,רדיו נכשלו בתפקידם.האם נרדמו בשמירה,או שמא מונעים ע"י כוחות מניפולטיביים חזקים מהם שאינם מאפשרים את הגילוי הנאות של פני הדברים?שמונעים מהקשר הון-שלטון המותיר אותם חסרי ברירה ביחס לדיווח עתונאי הוגן ונטול אינטרסים כלכליים?
המחאה הציבורית העלתה שוב שחור על גבי לבן וללא משוא פנים את דילמת הריכוזיות בשוק התקשורת הישראלי.המשפחות השולטות,הקונגלומרטים,לא מותירות לציבור מרחב מילוט ומנסות "לסגור"עליו מכל כיוון,עד כדי צמצום החשיבה ללא אפשרות בקורת או הסתייגות.כל זה נכון עד עידן הרשתות החברתיות ובעיקר הפייסבוק.לא נשתף פעולה עוד עם תקשורת המונעת מאינטרסים כלכליים גרידא,לא נהיה חלק ממרחב ציבורי הנשלט ע"י מספר טייקונים וקונגלומרטים,נהווה חלק דומיננטי ואקטיבי רק בשיח ציבורי אותנטי ,אובייקטיבי,המייצג מגוון דיעות וזרמים באוכלוסייה,בדיוק כפי שמאפשרים כלי התקשורת והטכנולוגיות החדשות דוגמת פייסבוק,בלוגים,טוויטר וכיו"ב.
כי אין כמו תקשורת הנאמנה להגדרת תפקידה,ואין כמו כתב-עתונאי הנותן ביטוי אמיתי ללא שיפוט,נטיות אישיות ורצון להיות בעל הסקופ היומי על חשבון האמת.או-אז כולנו הופכים קורבנות של השלטון,התקשורת ושל עצמנו.
אנו כציבור חייבים למצוא את הכוח להמשיך,לדבוק באמונה שלבנו מכתיב לנו,בשכל הישר,בצריכה בקורתית ומושכלת של מקורות המידע האינסופיים ובחשיבה העצמאית.ולהיות אופטימיים שנצליח כי "השלם גדול מסך כל חלקיו".