השיעורים האחרונים של פרופ' דוד חן בקורס "מדעי החינוך במאה ה-21" מטלטלים את נפשי,ועל כך כבר הצהרתי בפוסטים קודמים שלי.העלאת מקום וחשיבות התורשה לתודעה, בהשוואה לסביבה ולחינוך בביה"ס שמקומם רק כ-30 אחוז,מצליח לערער את מנוחתי ואת כל אמונותיי ועקרונות עבודתי.שהרי מה מטרתינו כמחנכים?על מה אנו שוקדים ומנסים לעצב אם עבודתנו מסתכמת באותם 30 אחוז,הנראים במבט ראשון נטולי דומיננטיות והשפעה לטווח ארוך?ובכל זאת,ככל שאני מתעמקת בנושא ומתוך נסיוני היומיומי,יודעת אני כי אין ולא יהיה תחליף למורה ומחנך איכותי,המשמש דוגמא לתלמידיו ומקור השראה.ברצוני לצטט מדבריו של מיוריאל ספארק המבטאים את תחושת האמביוולנטיות בה אני נתונה:"לדידי,חינוך הוא להוציא אל פני השטח כל מה שכבר יש בנפשו של התלמיד ולא לדחוס לתוכו מה שאין בה".
גדולתו של המורה הינה ביכולת להוציא את הקיים בנפשו של התלמיד.המורים שבינינו יודעים כמה קושי טמון ביצירת האמון,אמפטיה,שייכות כך שתלמידינו יראו בנו,מוריהם,את ה"שער" אותו יוכלו לצלוח ללא היסוס וחרדות מפני אכזבה או כשלון פוטנציאלי.לכאורה ניתן לראות בדבריו אלו של ספארק אישוש לטענות והמחקרים המובאים בשיעוריו של פרופ' דוד חן אודות מקום התורשה והגנטיקה.אולם ברצוני לקחת דברים אלו צעד אחד קדימה-ליכולת של המורים והמעשה החינוכי להשפיע ולעצב הרבה מעבר לגבולות שמאפשרת לנו התורשה,בבחינת ברור לי שהילד אינו מגיע למערכת החינוך "טבולה רסה"(לוח חלק),אך מאידך הספקטרום בו אני יכולה כמורה לטעת בו בטחון עצמי ומוטיבציה ללמידה ,לבנות ולהיבנות ולהוציא אל השטח את יכולות וכישורי התלמיד,לעומת ההרס שיכולה המערכת ליצור ולגדוע באיבו את צמיחתו של ילד עם IQ של מחונן,כל אלה בידי המורה הם.ולכן,אני מרשה לעצמי להגדיר את עבודת המורה כשליחות.ומיישמת זאת מדי יום בדרך ההוראה שלי.
חברתי הטובה ד"ר גילה לוי עצמון מאתגרת אותי בשיחותינו,וחשפה בפניי את מחקרו של ג'ון האטי אודות מדדי החשיבות בהשפעת הסביבה אל מול התורשה.ואכן מתוך מליוני מורים היתה מסקנתו המשובבת לב לדידי:המשוב שנותנים המורים לתלמידיהם חשוב ואף קריטי לעיצוב אישיותם כלומדים ולתהליך הלמידה ככלל,והשפעתו דומיננטית לעילא ולעילא ,בין אם נמצא התלמיד על סקאלת ה-IQ בחלקה הימני או השמאלי...
דרך משל אביא מקרה שארע היום בבוקר,בעיצומה של חופשת חנוכה.במסגרת עבודתי כמורה ורכזת מגמה מובילה בבית ספרי,פנו אליי מ"החלונות הגבוהים" בבקשה כי אעשה את הבלתי אפשרי בעליל (כמעט).קבוצה של עשרה תלמידים המוגדרים כנחשלים ונכשלים לאורך כל שנותיהם בתיכון,ולא יוכלו להיות זכאים לתעודת בגרות,המשתייכים לאגף שח"ר במשרד החינוך - התבקשתי להכינם לבחינת הבגרות שתתקיים בעוד מספר חודשים,למרות ועל אף הכל.מיותר לציין כי ברגע שהתבקשתי גם נעניתי.מיד ראיתי אל נכון את תפקידי כשגרירה,כשליחה,ובנתי כי לא מדובר בלימוד גרידא של התוכנית לבגרות,כי אם בהתמסרות הדורשת סבלנות והבנה בצד הצורך והמחוייבות בצידה לעידוד ,הכלה ומתן מוטיבציה עבור מי שכל חייו רק התנסה בכשלונות צורמים ,חוזרים ונשנים.לקחתי נשימה עמוקה ונכנסתי הבוקר לכיתה למרתון של מספר שעות,בפרוייקט נוסף שנטלתי על עצמי השנה.לא אלאה אתכם קוראיי הנאמנים בקשיים ההוראתיים לאורך כל שעות הבוקר,עד שעות הצהריים המאוחרות,אך בתום היום הארוך ובתחילת המסע הצפוי לנו בחודשים הקרובים עשיתי את הצעד הראשון בביטחה,וגם בתום היום הזה הודיתי לתלמידים על רצונם ללמוד,ההשקעה והזכות שנפלה בחלקי ללמדם.יישמתי היום הלכה למעשה את מסקנותיו של ג'ון האטי במחקרו עתיר הנשאלים.אין כמו המשוב,ההערכה והעידוד שאנו נוטעים בתלמידנו, בפרט אם הם חסרי "הגנים הנכונים" כפי שטרחו להגדירם בפניי."אפקט פיגמליון"כבודו במקומו מונח,אך אנו המורים ברי-דעת אנו לא ננוח ולא נשקט,יתרה מזו, נתקע יתד ונמשיך לעשות עבודתנו נאמנה ולסלול דרכנו בביטחה. ולי, לא נותר להיות אלא מסופקת מהיכולת להבין באופן מתודולוגי/מבוסס מחקרים,מטא-קוגניטיבי, מה שאני עושה לאורך שנותיי כמורה מכוח האינטואיציה ו"חוכמת הלב".
איני יכולה שלא לסיים בדבריו של אייזיק ניוטון:"אינני יודע איך העולם מסתכל עליי.לעצמי אני נראה כילד המשחק לחוף הים,משעשע את עצמו במציאת חלוקי אבן וצדפים יפים מהרגיל,שעה שהים הגדול של האמת מונח לפניי בלי שאפענח את סודו".
גדולתו של המורה הינה ביכולת להוציא את הקיים בנפשו של התלמיד.המורים שבינינו יודעים כמה קושי טמון ביצירת האמון,אמפטיה,שייכות כך שתלמידינו יראו בנו,מוריהם,את ה"שער" אותו יוכלו לצלוח ללא היסוס וחרדות מפני אכזבה או כשלון פוטנציאלי.לכאורה ניתן לראות בדבריו אלו של ספארק אישוש לטענות והמחקרים המובאים בשיעוריו של פרופ' דוד חן אודות מקום התורשה והגנטיקה.אולם ברצוני לקחת דברים אלו צעד אחד קדימה-ליכולת של המורים והמעשה החינוכי להשפיע ולעצב הרבה מעבר לגבולות שמאפשרת לנו התורשה,בבחינת ברור לי שהילד אינו מגיע למערכת החינוך "טבולה רסה"(לוח חלק),אך מאידך הספקטרום בו אני יכולה כמורה לטעת בו בטחון עצמי ומוטיבציה ללמידה ,לבנות ולהיבנות ולהוציא אל השטח את יכולות וכישורי התלמיד,לעומת ההרס שיכולה המערכת ליצור ולגדוע באיבו את צמיחתו של ילד עם IQ של מחונן,כל אלה בידי המורה הם.ולכן,אני מרשה לעצמי להגדיר את עבודת המורה כשליחות.ומיישמת זאת מדי יום בדרך ההוראה שלי.
חברתי הטובה ד"ר גילה לוי עצמון מאתגרת אותי בשיחותינו,וחשפה בפניי את מחקרו של ג'ון האטי אודות מדדי החשיבות בהשפעת הסביבה אל מול התורשה.ואכן מתוך מליוני מורים היתה מסקנתו המשובבת לב לדידי:המשוב שנותנים המורים לתלמידיהם חשוב ואף קריטי לעיצוב אישיותם כלומדים ולתהליך הלמידה ככלל,והשפעתו דומיננטית לעילא ולעילא ,בין אם נמצא התלמיד על סקאלת ה-IQ בחלקה הימני או השמאלי...
דרך משל אביא מקרה שארע היום בבוקר,בעיצומה של חופשת חנוכה.במסגרת עבודתי כמורה ורכזת מגמה מובילה בבית ספרי,פנו אליי מ"החלונות הגבוהים" בבקשה כי אעשה את הבלתי אפשרי בעליל (כמעט).קבוצה של עשרה תלמידים המוגדרים כנחשלים ונכשלים לאורך כל שנותיהם בתיכון,ולא יוכלו להיות זכאים לתעודת בגרות,המשתייכים לאגף שח"ר במשרד החינוך - התבקשתי להכינם לבחינת הבגרות שתתקיים בעוד מספר חודשים,למרות ועל אף הכל.מיותר לציין כי ברגע שהתבקשתי גם נעניתי.מיד ראיתי אל נכון את תפקידי כשגרירה,כשליחה,ובנתי כי לא מדובר בלימוד גרידא של התוכנית לבגרות,כי אם בהתמסרות הדורשת סבלנות והבנה בצד הצורך והמחוייבות בצידה לעידוד ,הכלה ומתן מוטיבציה עבור מי שכל חייו רק התנסה בכשלונות צורמים ,חוזרים ונשנים.לקחתי נשימה עמוקה ונכנסתי הבוקר לכיתה למרתון של מספר שעות,בפרוייקט נוסף שנטלתי על עצמי השנה.לא אלאה אתכם קוראיי הנאמנים בקשיים ההוראתיים לאורך כל שעות הבוקר,עד שעות הצהריים המאוחרות,אך בתום היום הארוך ובתחילת המסע הצפוי לנו בחודשים הקרובים עשיתי את הצעד הראשון בביטחה,וגם בתום היום הזה הודיתי לתלמידים על רצונם ללמוד,ההשקעה והזכות שנפלה בחלקי ללמדם.יישמתי היום הלכה למעשה את מסקנותיו של ג'ון האטי במחקרו עתיר הנשאלים.אין כמו המשוב,ההערכה והעידוד שאנו נוטעים בתלמידנו, בפרט אם הם חסרי "הגנים הנכונים" כפי שטרחו להגדירם בפניי."אפקט פיגמליון"כבודו במקומו מונח,אך אנו המורים ברי-דעת אנו לא ננוח ולא נשקט,יתרה מזו, נתקע יתד ונמשיך לעשות עבודתנו נאמנה ולסלול דרכנו בביטחה. ולי, לא נותר להיות אלא מסופקת מהיכולת להבין באופן מתודולוגי/מבוסס מחקרים,מטא-קוגניטיבי, מה שאני עושה לאורך שנותיי כמורה מכוח האינטואיציה ו"חוכמת הלב".
איני יכולה שלא לסיים בדבריו של אייזיק ניוטון:"אינני יודע איך העולם מסתכל עליי.לעצמי אני נראה כילד המשחק לחוף הים,משעשע את עצמו במציאת חלוקי אבן וצדפים יפים מהרגיל,שעה שהים הגדול של האמת מונח לפניי בלי שאפענח את סודו".
רונית יקרה,
השבמחקפוסט מרגש ונוגע ללב. ואכן אולי הלב הוא מהות הכל. המדע, המחקר והתיאוריות כבודם במקומם מונח. ומי כמוני נותן להם מקופ של כבוד. אבל אין לי ספק, כמוך, כי בחינוך - הלב והנשמה הם המובילים בעשייה.
תודה גילה יקירתי על כנותך ועושרך האינטלקטואלי.מרגש ומספק לשמע דברים אלו בעיקר ממך לאור היותך הסייסמוגרף המדעי שלי,אך בד בבד היותך מונעת מכוח האינרציה החינוכית,שבבסיסה האנושיות והנשמה הענקית היתרה שלך.
השבמחקהי רונית,
השבמחקאני סטודנטית מקורס תקשוב לתואר שני,שבו התבקשנו להגיב לבלוג. קראתי בהזדהות מלאה את מה שכתבת על תפקידנו כמחנכים וכמורים מקצועיים, על סימני השאלה שעולים מדי פעם לגבי מהות תפקידנו אך בד בבד גם על תחושת הסיפוק שמלווה את המקצוע בו בחרנו. היום, לאחר 20 שנה בהוראה, ברור לי שזהו קודם כל מקצוע של הלב ושל תחושת המחוייבות. רק אח"כ באים התכנים המקצועיים.אני רואה בתפקידי שליחות, בדיוק כפי שאת כותבת , ושואבת הרבה נחת (וגם רגעי אכזבה) מהמקצוע. אין לי ספק שכבודם של המחקרים מונח במקומם אך ההצלחה של המקצוע הזה תלויה רק בגורם האנושי.
תודה לך על שביטאת כל כך יפה ובאופן מרגש את מה שאני חשה.
חיה,ברצוני להודות לך על תגובתך.מדהים אותי כל פעם מחדש כיצד הטכנולוגיה יכולה לקרב וליצור הזדהות בין הבריות שאינן מכירות כלל אחת את השנייה..שמחה שיש עוד מורות ומחנכות במערכת המבינות לליבי ונוהגות בדרך המסורה והאנושית, ומעל הכל רואות בחינוך וההוראה שליחות.בהצלחה בלימודייך!
השבמחק