"אדם הולך הביתה" - לא רק תיעוד ביוגרפי, כי אם מודל ללמידה מתוקשבת

אמש סיימתי לקרוא את ספרו המרתק של פרופ' יורם עשת אלקלעי, "אדם הולך הביתה". הספר, המתאר את פציעתו הקשה של פרופ' עשת במלחמת יום הכיפורים ואת החלמתו כנגד כל הסיכויים, הוא אות ומופת לכל מי שכוח רצון, ואהבת חיים זורמים בעורקיו. 

הספר כתיאור ביוגרפי, כתוב בלשון פיוטית ומצליח להעביר את הקורא מסע בזמן המתחיל במושב בערבה, עובר דרך מרחב סיני, ממשיך לבית החולים וחוזר לערבה. זאת, בפרק זמן של מספר שנים, עם עליות ומורדות אך במגמת התקדמות. מוראות המלחמה המתוארות בסיפור מפורטות להפליא, באופן שהקורא מזדהה עם חווית המלחמה ותהליך השיקום הארוך שלאחריה, כאילו היה שם לצידו של המחבר.

מאז שסיימתי את הקריאה אני לא מפסיקה לחשוב על יחסי הגומלין ההדוקים שבין הסיפור האישי המדהים לבין חקר טכנולוגיית הלמידה - תחום עיסוקו של הפרופסור.

לטעמי המפתח לחיבור הזה טמון בעוצמת החוויה ובכוח הרצון לממש תהליך למידה מחדש (לאחר הפציעה) ולבחור בחיים למרות כל המוגבלויות. זאת, תחת ההבנה כי ניתן לגשר על המיגבלות, בין אם באמצעים רוחניים (לנשמה) ובין אם באמצעים פיסיים-טכנולוגיים (לשכל).
הצעד הראשון (שהחל בקושי), המילה הראשונה שהצליח לקרוא, ההבנה כי מה שהיה לעולם לא יחזור, המאבק היום-יומי בזכרונות המסויטים, הדרך חזרה לבנו בן השנתיים ולאשתו נגה, כל אלה מצבי קיצון עימם התמודד המחבר שהשפיעו על תודעתו והפכו אותו למה שהוא כיום.
בחלקו האחרון של הספר מתאר פרופ' עשת את הלמידה שלו כסטודנט בשנה הראשונה באוניברסיטה העברית, ב-1974, עת נאלץ לכתוב ביד ימין, לאור העובדה שיד שמאל שלו שותקה בפציעה. הוא מנסה לרשום במחברתו את דבריו של המרצה בחוג לארכיאולוגיה, אך הוא אינו זוכר ואינו מבין ואינו מספיק. לטובת העתקה של שיעור אחד נדרשו ליורם 12 שעות עבודה. כאן טמונים הזרעים של משיכתו לתחום.
ברי, כי אין מחשב שבעולם שיהווה תחליף לבן אנוש. אולם יש בו בכדי לסייע ולגשר על מיגבלות ומוגבלויות אישיות ובכך להקנות משמעות לחייו של מי שבאיבחה אחת השתנו חייו מקצה לקצה. ההכרה בכך, היא זו שהביאה את פרופ' עשת להעמיק חקר בתחום ולקדם את החינוך הטכנולוגי.
המלצתי לכל חבריי לספסל הלימודים - קיראו את הספר, שאבו ממנו השראה, הכירו ביכולתכם לעצב ולחנך וזיכרו כי עומדים לרשותכם מיטב הכלים הפדגוגיים והטכנולגיים המאפשרים הגעה לכל תלמיד, כמעט בכל מצב.
ולסיכום קטע מהספר, אשר נדמה כי כיום יש בידינו את הכלים והפתרונות הטכנולוגיים למנוע מתלמידנו חוויות מפוקפקות מסוג זה -
"כל הלילה לא ישנתי מרוב התרגשות, ולמחרת, מיד לאחר ארוחת הבוקר, אני ממהר לחדר הריפוי בעיסוק וללא הקדמות מסביר לחרטומן (כינויה של המרפאה בעיסוק) שפעם הייתי שמאלי ומבקש שתלמד אותי לכתוב בידי הבריאה. מרוב בושה אני לא מגלה לה שגם לקרוא אינני מצליח. היא נותנת בי את המבט הרך השמור אצלה למקרים מיוחדים, כאילו גילתה ילד עזוב בפינה. מה, אתה לא יכול לכתוב? איך זה שלא ידענו? אף אחד לא שאל אותי על כך, אני משיב, ומנסה להיזכר אם באינספור השאלות ששאל אותי פרופ' צור כשהגעתי אליו ביומי הראשון בשיקום נשאלתי אם אני יודע לקרוא או לכתוב. אני די בטוח שלא. היו שם רק שאלות על דברים מעשיים, כמו לרכוס כפתורים, לשרוך נעליים, ללכת, לשבת..."