יום שישי, 30 בדצמבר 2011

להנות מחווית הלמידה וההקניה

היום זה קרה לי.שוב.בחנתי את תלמידיי על פרוייקטי הגמר שלהם בתקשורת לקראת הבגרות,כאשר הבחינה כולה התנהלה באמצעות פרזנטציה.והתוצרים היו מדהימים באיכותם,בעושרם,במקצועיותם ומעל הכל ניתן היה לפגש בניצני ה"קונסטרוקטיביזם".לנגד עיניי ,עבודה מאומצת של שנה וחצי הניבה פירות,והטכנולוגיה שימשה לראשונה בתחום הפרוייקטים בתקשורת ככלי משמעותי להעברת הפדגוגיה.והייתי בעננים,אני חייבת להודות.ואו אז,נזכרתי בבקורת שכתבתי בהתייחס למאמר בקורס של פרופ' עמי וולנסקי,מאמר העוסק בתנועת הסטנדרטים והמחיר שגבתה.משפט המחץ המקנן בזכרוני מאז קריאת המאמר הינו:"הומוגניות תרבותית במזרח לעומת הטרוגניות תרבותית במערב".כאן טמון שורש ההבדל התהומי בין הווית החינוך בקרב תלמידיי ,בבתי הספר במקומותינו,לבין ההוויה החינוכית בסינגפור ,כדרך משל.לאורך קיום הפרזנטציה עלו בי תובנות המתקשרות למעשה החינוכי היומיומי בו אני נוטלת חלק ב-18 שנות חיי האחרונות(ללא יציאה לשנת שבתון כלשהי).לשמחתי הנני מלמדת הן את תוכנית הלימודים העיונית לבגרות והן את תוכנית הלימודים המעשית,שתי תוכניות לימוד המאפשרות לי לבצע דיאגנוזה עצמאית אודות הנחלת שיטת ומדיניות הסטנדרטים והשלכותיה הלכה למעשה במעשה החינוכי.אני מבינה את הרצון במיסוד הסטנדרטים,בכדי לאפשר מדידת הישגים ויכולת הערכת אפקטיביות ההוראה,אך אני שוללת מכל וכל את הדרך שבה יושמה הסטנדרטיזציה כמדד יחיד לבחינת ידע התלמידים ואיכות הלמידה.מדובר באשלייה ובהולכת שולל,וכמורה המגישה לבחינות הבגרות מזה 18 שנה,לעניות דעתי יודעת אני במה מדובר.תוכנית הלימודים העיונית אליה אני מגישה בהיקף של 5 יח"ל,מקצוע מוגבר-במסגרת מקובעת זו של תוכנית לימודים אני כבולה למטרות האופרטיביות,וכל שאני עושה הינו הקניית ידע,כאשר מועד הבגרות עומד לנגד עיניי,הרצון להגיע להישגים הגבוהים בארץ,ואני אכן מגיעה להגשמת היעד,אך חשה כי אני חוטאת למטרה-המירוץ אחר ההישגים ,העומס על התלמידים גורמים לעיתים למיאוס בחומר הנלמד ולהוצאת החשיבה הבקורתית וכל היופי הטמון במקצוע זה.לעומת זאת,בתוכנית הלימודים המעשית,במסגרתה נדרשים התלמידים להפיק פרוייקטי גמר אישיים ע"פ בחירתם בהיקף של 3 יח"ל-מדובר בחגיגה פדגוגית-חינוכית.הלמידה כולה מבוססת מעוף,יצירתיות וחשיבה בקורתית,אין דרישות סטנדרטיות כי אם כל פרוייקט נבחן לגופו ע"פ אמות מידה כוללניות ביותר המאפשרות חינוך פרוגרסיבי,ו"השמיים הם הגבול".יש לי הזכות לבחון ולהעמיק בהבדלים בין שתי שיטות הלימוד שתארתי ,ומסקנתי הינה חד משמעית-חינוך איכותי,השואף למצויינות,העומד ברמה גבוהה והתורם לחוויה החינוכית אינו תלוי סטנדרטיזציה.נהפך הוא.כאשר אני מסכמת עם תלמידיי את שנות התיכון ואת הלמידה המשמעותית ביותר מבחינתם,לאורך כל שנותיי אני פוגשת באותן תובנות מצד תלמידיי-הפרוייקט המעשי לבחינת הבגרות שלהם העצים וחיבר אותם לעשייה הלימודית האמיתית,והותיר בהם את הרצון להתמקצע בתחום התקשורת,להבדיל מהבחינות הסטנדרטיות בהן לא באו לידי ביטוי,אלא תיארו למידה המבוססת על שינון ידע גרידא.לסיכום,מדיניות הסטנדרטיזציה אינה מתאימה לתרבות המערב,בה התלמידים אינם נמדדים כמיקשה אחת,בדומה ל"רובוטים" המיוצרים בתרבות מדינות מזרח אסיה(אסוציאציה לסרט "החומה"/פינק פלויד).מחד גיסא, מקטנות,אנו מחנכים לשונות,ייחודיות כל פרט ויצירתיות, מאידך גיסא,מדיניות הסטנדרטים מהווה סתירה להכרה בייחודו של הפרט,ומכאן  ברור מדוע אין שיפור בהישגי התלמידים לאורך שלושה עשורים.האמצעי הנכון טמון ב"חנוך לילד ע"פ דרכו",כפי שהצגתי במהלך דבריי בתיאור הפרוייקט המעשי בבחינת הבגרות.ברצוני להדגיש שוב,העובדה המצערת אשר הוכחה במחקרים היא כי מדיניות הסטנדרטים לא שיפרה כלל את הישגי התלמידים,לאורך השנים,והפרזנטציות היצירתיות שהובאו היום בפניי רק הוכיחו כי ניתן ללמוד,להביע חשיבה בקורתית ואף להנות מחווית הלמידה.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה