להנות מחווית הלמידה וההקניה

היום זה קרה לי.שוב.בחנתי את תלמידיי על פרוייקטי הגמר שלהם בתקשורת לקראת הבגרות,כאשר הבחינה כולה התנהלה באמצעות פרזנטציה.והתוצרים היו מדהימים באיכותם,בעושרם,במקצועיותם ומעל הכל ניתן היה לפגש בניצני ה"קונסטרוקטיביזם".לנגד עיניי ,עבודה מאומצת של שנה וחצי הניבה פירות,והטכנולוגיה שימשה לראשונה בתחום הפרוייקטים בתקשורת ככלי משמעותי להעברת הפדגוגיה.והייתי בעננים,אני חייבת להודות.ואו אז,נזכרתי בבקורת שכתבתי בהתייחס למאמר בקורס של פרופ' עמי וולנסקי,מאמר העוסק בתנועת הסטנדרטים והמחיר שגבתה.משפט המחץ המקנן בזכרוני מאז קריאת המאמר הינו:"הומוגניות תרבותית במזרח לעומת הטרוגניות תרבותית במערב".כאן טמון שורש ההבדל התהומי בין הווית החינוך בקרב תלמידיי ,בבתי הספר במקומותינו,לבין ההוויה החינוכית בסינגפור ,כדרך משל.לאורך קיום הפרזנטציה עלו בי תובנות המתקשרות למעשה החינוכי היומיומי בו אני נוטלת חלק ב-18 שנות חיי האחרונות(ללא יציאה לשנת שבתון כלשהי).לשמחתי הנני מלמדת הן את תוכנית הלימודים העיונית לבגרות והן את תוכנית הלימודים המעשית,שתי תוכניות לימוד המאפשרות לי לבצע דיאגנוזה עצמאית אודות הנחלת שיטת ומדיניות הסטנדרטים והשלכותיה הלכה למעשה במעשה החינוכי.אני מבינה את הרצון במיסוד הסטנדרטים,בכדי לאפשר מדידת הישגים ויכולת הערכת אפקטיביות ההוראה,אך אני שוללת מכל וכל את הדרך שבה יושמה הסטנדרטיזציה כמדד יחיד לבחינת ידע התלמידים ואיכות הלמידה.מדובר באשלייה ובהולכת שולל,וכמורה המגישה לבחינות הבגרות מזה 18 שנה,לעניות דעתי יודעת אני במה מדובר.תוכנית הלימודים העיונית אליה אני מגישה בהיקף של 5 יח"ל,מקצוע מוגבר-במסגרת מקובעת זו של תוכנית לימודים אני כבולה למטרות האופרטיביות,וכל שאני עושה הינו הקניית ידע,כאשר מועד הבגרות עומד לנגד עיניי,הרצון להגיע להישגים הגבוהים בארץ,ואני אכן מגיעה להגשמת היעד,אך חשה כי אני חוטאת למטרה-המירוץ אחר ההישגים ,העומס על התלמידים גורמים לעיתים למיאוס בחומר הנלמד ולהוצאת החשיבה הבקורתית וכל היופי הטמון במקצוע זה.לעומת זאת,בתוכנית הלימודים המעשית,במסגרתה נדרשים התלמידים להפיק פרוייקטי גמר אישיים ע"פ בחירתם בהיקף של 3 יח"ל-מדובר בחגיגה פדגוגית-חינוכית.הלמידה כולה מבוססת מעוף,יצירתיות וחשיבה בקורתית,אין דרישות סטנדרטיות כי אם כל פרוייקט נבחן לגופו ע"פ אמות מידה כוללניות ביותר המאפשרות חינוך פרוגרסיבי,ו"השמיים הם הגבול".יש לי הזכות לבחון ולהעמיק בהבדלים בין שתי שיטות הלימוד שתארתי ,ומסקנתי הינה חד משמעית-חינוך איכותי,השואף למצויינות,העומד ברמה גבוהה והתורם לחוויה החינוכית אינו תלוי סטנדרטיזציה.נהפך הוא.כאשר אני מסכמת עם תלמידיי את שנות התיכון ואת הלמידה המשמעותית ביותר מבחינתם,לאורך כל שנותיי אני פוגשת באותן תובנות מצד תלמידיי-הפרוייקט המעשי לבחינת הבגרות שלהם העצים וחיבר אותם לעשייה הלימודית האמיתית,והותיר בהם את הרצון להתמקצע בתחום התקשורת,להבדיל מהבחינות הסטנדרטיות בהן לא באו לידי ביטוי,אלא תיארו למידה המבוססת על שינון ידע גרידא.לסיכום,מדיניות הסטנדרטיזציה אינה מתאימה לתרבות המערב,בה התלמידים אינם נמדדים כמיקשה אחת,בדומה ל"רובוטים" המיוצרים בתרבות מדינות מזרח אסיה(אסוציאציה לסרט "החומה"/פינק פלויד).מחד גיסא, מקטנות,אנו מחנכים לשונות,ייחודיות כל פרט ויצירתיות, מאידך גיסא,מדיניות הסטנדרטים מהווה סתירה להכרה בייחודו של הפרט,ומכאן  ברור מדוע אין שיפור בהישגי התלמידים לאורך שלושה עשורים.האמצעי הנכון טמון ב"חנוך לילד ע"פ דרכו",כפי שהצגתי במהלך דבריי בתיאור הפרוייקט המעשי בבחינת הבגרות.ברצוני להדגיש שוב,העובדה המצערת אשר הוכחה במחקרים היא כי מדיניות הסטנדרטים לא שיפרה כלל את הישגי התלמידים,לאורך השנים,והפרזנטציות היצירתיות שהובאו היום בפניי רק הוכיחו כי ניתן ללמוד,להביע חשיבה בקורתית ואף להנות מחווית הלמידה.

סוד פענוח המעשה החינוכי ב"ים הגדול של האמת"

השיעורים האחרונים של פרופ' דוד חן בקורס "מדעי החינוך במאה ה-21" מטלטלים את נפשי,ועל כך כבר הצהרתי בפוסטים קודמים שלי.העלאת מקום וחשיבות התורשה לתודעה, בהשוואה לסביבה ולחינוך בביה"ס שמקומם רק כ-30 אחוז,מצליח לערער את מנוחתי ואת כל אמונותיי ועקרונות עבודתי.שהרי מה  מטרתינו כמחנכים?על מה אנו שוקדים ומנסים לעצב אם עבודתנו מסתכמת באותם 30 אחוז,הנראים במבט ראשון נטולי דומיננטיות והשפעה לטווח ארוך?ובכל זאת,ככל שאני מתעמקת בנושא ומתוך נסיוני היומיומי,יודעת אני כי אין ולא יהיה תחליף למורה ומחנך איכותי,המשמש דוגמא לתלמידיו ומקור השראה.ברצוני לצטט מדבריו של מיוריאל ספארק המבטאים את תחושת האמביוולנטיות בה אני נתונה:"לדידי,חינוך הוא להוציא אל פני השטח כל מה שכבר יש בנפשו של התלמיד ולא לדחוס לתוכו מה שאין בה".
גדולתו של המורה הינה ביכולת להוציא את הקיים בנפשו של התלמיד.המורים שבינינו יודעים כמה קושי טמון ביצירת האמון,אמפטיה,שייכות כך שתלמידינו יראו בנו,מוריהם,את ה"שער" אותו יוכלו לצלוח ללא היסוס וחרדות מפני אכזבה או כשלון פוטנציאלי.לכאורה ניתן לראות בדבריו אלו של ספארק אישוש לטענות והמחקרים המובאים בשיעוריו של פרופ' דוד חן אודות מקום התורשה והגנטיקה.אולם ברצוני לקחת דברים אלו צעד אחד קדימה-ליכולת של המורים והמעשה החינוכי להשפיע ולעצב הרבה מעבר לגבולות שמאפשרת לנו התורשה,בבחינת ברור לי שהילד אינו מגיע למערכת החינוך "טבולה רסה"(לוח חלק),אך מאידך הספקטרום בו אני יכולה כמורה לטעת בו בטחון עצמי ומוטיבציה ללמידה ,לבנות ולהיבנות ולהוציא אל השטח את יכולות וכישורי התלמיד,לעומת ההרס שיכולה המערכת ליצור ולגדוע באיבו את צמיחתו של ילד עם IQ של מחונן,כל אלה בידי המורה הם.ולכן,אני מרשה לעצמי להגדיר את עבודת המורה כשליחות.ומיישמת זאת מדי יום בדרך ההוראה שלי.
חברתי הטובה ד"ר גילה לוי עצמון מאתגרת אותי בשיחותינו,וחשפה בפניי את מחקרו של ג'ון האטי אודות מדדי החשיבות בהשפעת הסביבה אל מול התורשה.ואכן מתוך מליוני מורים היתה מסקנתו המשובבת לב לדידי:המשוב שנותנים המורים לתלמידיהם חשוב ואף קריטי לעיצוב אישיותם  כלומדים ולתהליך הלמידה ככלל,והשפעתו דומיננטית לעילא ולעילא ,בין אם נמצא התלמיד על סקאלת ה-IQ בחלקה הימני או השמאלי...
דרך משל אביא מקרה שארע היום בבוקר,בעיצומה של חופשת חנוכה.במסגרת עבודתי כמורה ורכזת מגמה מובילה בבית ספרי,פנו אליי מ"החלונות הגבוהים" בבקשה כי אעשה את הבלתי אפשרי בעליל (כמעט).קבוצה של עשרה תלמידים המוגדרים כנחשלים ונכשלים לאורך כל שנותיהם בתיכון,ולא יוכלו להיות זכאים לתעודת בגרות,המשתייכים לאגף שח"ר במשרד החינוך - התבקשתי להכינם לבחינת הבגרות שתתקיים בעוד מספר חודשים,למרות ועל אף הכל.מיותר לציין כי ברגע שהתבקשתי גם נעניתי.מיד ראיתי אל נכון את תפקידי כשגרירה,כשליחה,ובנתי כי לא מדובר בלימוד גרידא של התוכנית לבגרות,כי אם בהתמסרות הדורשת סבלנות והבנה בצד הצורך והמחוייבות בצידה לעידוד ,הכלה ומתן מוטיבציה עבור מי שכל חייו רק התנסה בכשלונות צורמים ,חוזרים ונשנים.לקחתי נשימה עמוקה ונכנסתי הבוקר לכיתה למרתון של מספר שעות,בפרוייקט נוסף שנטלתי על עצמי השנה.לא אלאה אתכם קוראיי הנאמנים בקשיים ההוראתיים לאורך כל שעות הבוקר,עד שעות הצהריים המאוחרות,אך בתום היום הארוך ובתחילת המסע הצפוי לנו בחודשים הקרובים עשיתי את הצעד הראשון בביטחה,וגם בתום היום הזה הודיתי לתלמידים על רצונם ללמוד,ההשקעה והזכות שנפלה בחלקי ללמדם.יישמתי היום הלכה למעשה את מסקנותיו של ג'ון האטי במחקרו עתיר הנשאלים.אין כמו המשוב,ההערכה והעידוד שאנו נוטעים בתלמידנו, בפרט אם הם חסרי "הגנים הנכונים" כפי שטרחו להגדירם בפניי."אפקט פיגמליון"כבודו במקומו מונח,אך אנו המורים ברי-דעת אנו לא ננוח ולא נשקט,יתרה מזו, נתקע יתד ונמשיך לעשות עבודתנו נאמנה ולסלול דרכנו בביטחה. ולי, לא נותר להיות אלא מסופקת מהיכולת להבין באופן מתודולוגי/מבוסס מחקרים,מטא-קוגניטיבי, מה שאני עושה לאורך שנותיי כמורה מכוח האינטואיציה ו"חוכמת הלב".
איני יכולה שלא לסיים בדבריו של אייזיק ניוטון:"אינני יודע איך העולם מסתכל עליי.לעצמי אני נראה כילד המשחק לחוף הים,משעשע את עצמו במציאת חלוקי אבן וצדפים יפים מהרגיל,שעה שהים הגדול של האמת מונח לפניי בלי שאפענח את סודו".

בר-קוד למיליון-שימוש במחולל QR כמשחק לימודי אטרקטיבי

"מעולם לא התחלתי לכתב שיר וידעתי כיצד יסתיים.כתיבת שיר היא תהליך של גילוי".(רוברט פרוסט).
בהשאלה לדבריו ובהכנעה גלויה אני חשה כך לגבי התהליך אותו אני חווה בלימודיי.הלימודים בקורסים השונים מהווים מבחינתי תהליך של גילוי מתמשך,ולעולם איני יודעת בוודאות מה ממתין לי מעבר לפינה.כך התגלגלו פני הדברים השבוע.בשיעור האחרון של פרופ' מיקי רונן אודות שילוב משחקים ממוחשבים בתהליך הלמידה,הפנתה המרצה את תשומת לבנו למחוללQR -QUICK RESPONSE,המוטמע כאפליקציה בסמארטפונים כבר-קוד ויכול לשמש להוראה ולמידה את תלמידיי ה"מכורים" לסמארטפונים שלהם.ביפן נעשה שימוש נרחב באפליקצייה זו,ומאז אותו שיעור איני יודעת את נפשי מרב אושר על התגלית המרעישה.בפרוייקט סיום הקורס הנני מתעתדת לפתח משחק מתוקשב בתחום הדעת שלי "תקשורת-מדיה ופרסום",תוך שימוש במחולל מופלא זה.כבר למחרת השיעור שיתפתי את תלמידיי האהובים ב"הפתעה" הנכונה להם,תוך מתן רמזים כוללניים בלבד,כגון טיזרים המוכרים להם מעולם הפרסום.מטרתי הלימודית הינה יישום החומר הנלמד לבחינת הבגרות בתקשורת באופן חוויתי,יצירתי,אחר!!!ממה שהורגל אליו עד כה.בלא שישימו לב,יידרשו תלמידיי במסגרת משחק "בר-קוד למליון ",להתנסות בעבודת צוות בתהליך פתרון השאלות,וכפי שלמדנו בקורס ,השימוש במשחק לימודי יוצר אתגר ותחרות,באופן המעצים את חווית הלמידה. כיצד תתנהל הפעילות עם המחולל: QR treasure hunt generator לסמארטפון?  הפעילות תכלל ניסוי שיתבצע בתלמידי שכבת יא,בין כתלי בית הספר במסגרת יום לימודים. בבית הספר יפוזרו חמישה עשר בר-קודים במקומות שונים.כל בר-קוד יכלל שאלה בתחום מושגים הנלמדים במסגרת תוכנית הלימודים בתקשורת.התלמידים יחולקו לצוותי משימה, כשבכל קבוצה יהיה לפחות טלפון סלולארי חכם אחד(סמארטפון בעגת המקצוענים). המטרה – לאסוף את מקסימום הבר-קודים בפרק הזמן הקצר ביותר. עם ההגעה לבר-קוד הוא יסרק ע"י הטלפון החכם וכך הצוות ייחשף לשאלה עליה הוא נדרש לענות (הקשורה כפי שציינתי לנושאי הלימוד). בסופה של כל שאלה, עליה ייענה הצוות בכתב, ישלח מסרון מהצוות ובו תקציר של התשובה. תשובה נכונה תזכה ברמז באשר לבר-קוד הבא במסלול.

בנוסף, הכלי המרכזי אשר ילווה ויתעד את הפעילות הינו  תצפית ב"זמן אמת". במהלך התצפית תירשם התנהלות התלמידים ומידת התעניינותם. בכל צוות אמנה צלם שיתעד את הפעילות בצוותו.

לאחר התלהבותי הראשונית ותכנון הפעילות לפרטי פרטים תוך התעמקות בשאלות הספציפיות הלקוחות מתחום הדעת שלי,נשלחו אליי מסרים תת-הכרתיים במקומות מגוונים בהם בקרתי במהלך הימים האחרונים,כמו אומרים לי זוהי הבחירה הנכונה...

במה דברים אמורים?איני מאמינה בעמימות,ולכן אשתף אתכם בשתי דוגמאות קונקרטיות.במוזיאון המדע בחיפה "המדעטק",אוששה השערתי אודות חווית הלמידה.על הקירות ברחבי המוזיאון נתלו בר-קודים לסריקה לקבלת מידע נוסף אודות מוצגים שונים,וילדיי היו מרותקים,סרקו את הבר-קודים ו...בלי שהרגישו למדו והחכימו.

בטכניקה זו  של סריקת בר-קוד תוך שימוש במחולל המתואר,השתמשו גם באחת מרשתות המזון הפונה בדיוק לקהל יעד זה,של צעירים וצעירים ברוחם.כל מה שהתבקשנו לעשות הוא לסרוק אתהבר-קוד בכדי לקבל הטבה בדמות מוצר חינם שיריץ אותנו מן הסתם שוב ,אל אחד מסניפי הרשת.אין ספק כי רשת זו צופה את הנולד.

כולי תקווה כי סקרנתי אתכם ונטעתי בכם ניצנים לרעיונות לשילוב יצירתי של משחק לימודי.מבטיחה לעדכן בחוויות ותובנות מהפעילות עצמה.

חוזרת לתחילת דבריי,לציטוט מדברי פרוסט.כעת מבינים כל קוראי הפוסט הזה את כוונתי,הלכה למעשה.ואף על משחק ניתן לומר כי הוא תהליך של גילוי,ועד שלא נשחק,לא נדע מה אנו עומדים לגלות...

מה בין עבודה בסביבה דיגיטלית לתמורות בחשיבה האנושית?

במסגרת בניית סקירת הספרות בעבודת הסמינר של אורנית חברתי ושלי,אני "פוגשת" מאמרים ומחקרים השואבים אותי לגלות ולהעצים את ידיעותיי בתחום התקשוב, וחשה אני כבתוך מסע שנפתוליו מושכים אותי ואני צוללת לתוכו,כמוצאת שלל רב. כך נסללה דרכי אל הגילוי והתובנות בעקבותיו, אשר יתוארו להלן.

השבוע התעמקתי במאמרם של ד"ר יפה בן עמי ופרופ/ דוד חן - "טכנולוגיות הידע הדיגיטליות - הרחבה של יכולות קוגניטיביות קיימות או שינוי קוגניטיבי איכותי? המסקנה הברורה העולה מן המחקר המוצג במאמר הינה כי העבודה בסביבה דיגיטלית מביאה לשינוי בתפקודי החשיבה הן מבחינה כמותית והן מבחינה איכותית. 

מושג מרכזי המנותח במאמר הינו "הגמישות המחשבתית". גמישות זו מתבטאת בפתיחות לבחינת פתרונות שונים ואלטרנטיבות לבעיות אותן לא ניתן לפתור בצורה פשוטה ("אין פתרון בית ספר") ובאופן עצמאי. על מנת להתמודד עם בעיות אלה יש צורך לשתף בידע ובהבניית הידע. יתרונה של הסביבה המתוקשבת בהקשר זה הינו בכך שהיא מאפשרת את התנאים לשיתופיות זו בכך שהיא נותנת במה לפתיחות, ולחופש ביטוי. כנגזרת מכך החשיבה האנושית אשר הורגלה להיות ליניארית ולוגית מוצאת עצמה מיושמת גם באופן רשתי ויצירתי.

כאשר אלו הם פני הדברים אני שואלת את עצמי כיצד מערכת החינוך נערכת להתמודד עם שינויים אלה? ברי כי תקשוב מערכת החינוך אין פירושו רק הכנסת מחשבים ומצגות לתוכניות הלימודים, כי אם צורך במכלול שלם של משתנים הכרוכים במחשוב, בפדגוגיה ובתהליכים שביניהם.

לעניות דעתי, בדומה למערכות אחרות בחברה ובמשק גם במערכת החינוך יש להוביל שינוי שיכלול סביבה חינוכית ולימודית חדשה. לצורך כך, יש להישען על היסודות הפסיכולוגיים של סביבת הלמידה, עליהם למדנו בקורסים השונים בתואר עד כה, ושעיקרם מתמקד בכך שהלמידה הינה תהליך קוגניטיבי קונסטרוקטיביסטי. ובמילים אחרות ידע אינו תוכן הנצבר אצל הלומד בזיכרון, כי אם משהו דינמי ומתפתח הנבנה בעצם התהליך שעובר הלומד. האחרון הופך את המידע לידע ע"י כך שהוא נותן פירושים, שואל שאלות, מנסח תשובות וכד'. המורה בתהליך זה הופך להיות המתווך המקנה ללומד את התנאים הדרושים לכך.

מכאן שבית הספר המקובל כיום הופך כלא מתאים (במובן של לא רלוונטי) לעידן הטכנולוגי. מעבר לכך, נראה כי גם הספר (וקשה לי כמי שכל כך אוהבת לקרא וגדלה על ברכי הספר לקבוע זאת ) מאבד מעוצמתו כרכיב לרכישת ידע. 

לאן פנינו מועדות? - אנו בראשיתה של מהפיכה אך דרך ארוכה לפנינו. מערכת החינוך הכרח שתבצע בדק בית באשר להתאמתה לעידן הטכנולוגי. במסגרת זו, יש לפתח אמצעים שיאפשרו להקנות לתלמידים מיומנויות אנליטיות כמו גם טכנולוגיות. בנוסף, יש לטפח אצל התלמידים את היכולת לשאול שאלות, לחשוב באופן מערכתי, לטפח מיומנויות בין-אישיות, סקרנות וסובלנות לשינוי. כנגזרת מכך יש לשנות את תוכניות הלימודים ולמקדן במדעים, טכנולוגיה ולימודי חברה, לגמישות מחשבתית וללמידה פעילה. אכן דרך ארוכה עוד לפנינו... 

סמינריון מוסיף המון....

בימים אלה, בעיצומה של שגרת העבודה והלימודים, אני מוצאת עצמי לא אחת שקועה במאמר מרתק המנתח זויות התבוננות שונות במתודולוגית התקשוב בחינוך בראי התנהלות מערכת החינוך העכשווית. זאת, במסגרת העבודה על הסמינריון עליו חברתי אורנית ואני עמלות, העוסק ביחסי הגומלין שבין למידה באמצעות יחידות לימוד מקוונות לבין המוטיבציה של התלמידים בתיכון לתהליך הלמידה. 

מעבר לכך שעולה ומקננת בי בחוזקה התחושה כי "עוד ארוכה הדרך..." וכי מערכת החינוך (בעיקר בביה"ס התיכון) עוד רחוקה שנות אור מלהיות מתוקשבת, ניכר כי עצם החשיפה לרציונאל העומד בבסיס שילוב התקשוב בחינוך, הוא לכשעצמו מסייע לי להתבונן על ההוראה באור אחר. בבסיס ההוראה - החיבור "הקדוש" שבין פדגוגיה לטכנולוגיה שתכליתו לספק ללומד את כל העושר והמורכבות הטמונים בעולם שבו הוא חי, על מנת שיוכל להבנות את הידע שלו. זאת, במציאות של עושר מידע, הסרת מחסומים גיאוגרפיים,או בעגה המקצועית "הכפר הגלובאלי", חיבור בין תרבויות ועמים.כנגזרת מכך, שיטות ההוראה המסורתיות בהן בית הספר, המורה ותכנית הלימודים אשר היוו את הבסיס האיתן ללמידה הופכות פחות ופחות רלוונטיות, ובמקומם מוטמעות מתודולוגיות ושיטות הוראה אחרות. הלמידה העצמית המקוונת הינה דוגמא בולטת לכך.

אין להתכחש לעצם העובדה שבסופו של דבר התלמידים החשופים לשינויים הטכנולוגיים בחיי היום-יום מגיעים לבתי הספר ,למין "בועה" וכמו חזרו לאחור במסע בזמן. השימוש בלוח וטושים (לפחות התקדמנו מלוח וגיר), המורה כמרצה פרונטאלי, בית הספר כמקום פיסי ללמידה, כל אלה הולכים ומתרחקים מההווי היום-יומי של תלמידנו. חלקם יודעים לעשות את ההבחנה ולהמשיך הלאה, ואילו חלקם האחר מפתח תחושת סלידה משיטת הלימוד המסורתית.

החוכמה שלנו כמורים הינה לדעת לשלב בין הדברים. ברי, כי יש מקום ליצירת מכנה משותף אחד לכל בני האדם, ולפיכך יש ללמד לפי תוכנית לימודים סדורה. כמובן שלא ניתן להסתפק בכך ויש לעדכנה חדשות לבקרים, אולם זהו הבסיס וכנראה שהמקום שיודע להכיל זאת בצורה הטובה ביותר הינו בית הספר. מנגד, מחובתנו להתאים את תוכנית הלימוד ליכולות החדשות אליהן נחשפים התלמידים וכאן בדיוק משתלב התקשוב. היכולת לפתח סביבת למידה בונה המאפשרת חקר ויצירתיות, מענה למעוף, העמקה בתחומי עניין ודמיון, מהווה משתנה מפתח בהצלחת ההוראה. אין פירושו של דבר כי המחשב אמור להחליף את המורים ואת בתי הספר. ממש לא. מקומם של אלה לא יפקד ובמיוחד שמדובר בחינוך של בני אדם ולא בטיפוח דור של רובוטים. ערכים לדוגמא אינם ניתנים ללמידה באמצעות מחשב, ולמורים, להורים ולבתי הספר יש חלק מכריע בך. ועוד לא דיברתי על השונות בין התלמידים, המקצועות המורכבים המחייבים את המורה להיות נוכח ומרכזי בתהליך הלמידה ועוד.

בסיכומו של דבר, מאד ברור לי מה צריכה לכלול סקירת הספרות בעבודת הסמינריון שלנו, כבסיס לניתוח מחקר הפעולה הבודק את המוטיבציה של תלמידינו ללמידה . עם זאת, הנני כבר חסרת סבלנות להיווכח במימצאי המחקר ובחינתם בראי הרקע התיאורטי.

"אין הבור מתמלא מחליתו"

פירוש הביטוי המופיע בכותרת:אין בור מים מתמלא רק ממי הגשמים החודרים לתוכו,דרך חוליית הבור.ה"חולייה"הוא שמה של האבן החלולה באמצעה,אשר הונחהעל פיו של בור המים.כל בר דעת מבין,כי הבור חייב להתמלא גם מהמים הזורמים לידו,ושנדרש לאסוף ולמשוך אותם אל הבור,באמצעות צינורות ותעלות.
ולמה הדבר דומה?כדברי המלומד מיודעינו אבשלום קור,למטאפורה לבני האדם.הבריות אינם יכולים להתפרנס רק מעצמם,אין אדם יכול להתפרנס ולהשיג את צרכיו ללא עזרת אחרים.
כאשר לימדתי ביטוי/ניב זה את תלמידיי השבוע כבסיס למהות עבודת הצוותים שלהם בפרוייקטים שהם מכינים לבחינת הבגרות,חשפתי בפניהם את תפיסת העולם שלי,בה אני מאמינה ואת ההתנסות הפרטית-אישית שלי במסגרת לימודיי לתואר שני,תהליך המלווה אותי באינטנסיביות בשנה פלוס האחרונה.מושג השיתופיות,הסיוע ההדדי,עבודת הצוות האמיתית והתחושה כי אני לא לבד ויש תמיד על מי לסמוך.
הלימודים האינטנסיביים במגמת התקשוב,מעצם הוויתם ולהבדיל ממסלולי לימוד אחרים,מזמנים כל העת התנסויות חדשות,תהליכים דינאמיים ואינטרקטיביים.לאף מסלול אין קבוצה בפייסבוק,שהחלה כקבוצה למטרות למידה באחד הקורסים,ומאז הקמתה מתפקדת במקביל גם ככתובת לכל צורך וכמעט מיד זוכים למענה של אחת מאיתנו.
לאורך כל הדרך הארוכה שחברותיי המדהימות ואני עושות בתואר הזה,התחושה היא כי זכינו.זכינו בקבוצה איכותית,וכמו בכיתה,הנבנית ומתעצבת מעצם הדינמיקה הפנימית שלה,כך גם במסלול התובעני והמרתק כאחד ,של התואר הייחודי שלנו-אמנם אין אנו יוצרים יש מאין,אך ללא כל ספק,אנו אחראים לתוצרים המתקבלים,מובילים שינוי בחשיבה ובתהליכי ההוראה שלנו עצמנו בעולם מתוקשב שהגלובאליות נר לרגליו,וכנהוג בעקרון הגשטאלט:השלם גדול מסכום חלקיו,כך גם קבוצתנו-המכלול גדול ועצום הוא מסך כל הפרטים המרכיבים את הקבוצה.
דוגמא מוחשית לכך חשתי בשיעור האחרון שהתקיים השבוע בקורס של פרופ' מיקי רונן "שילוב הדמיות ומשחקים לימודיים מתוקשבים".לאחר שלמדנו בשיעורים הראשונים בקורס על כל המרכיבים במוטיבציה פנימית ויעילות לימודית בהוראה מבוססת מחשב ע"פ MALONE,נדרשנו לנתח את המרכיבים הקיימים במשחק לימודי כלשהו הקיים ברשת,תוך תיעוד והערכת המשחק.כל העבודות של כולם הועלו לפורום ע"פ גישת השיתופיות המנחה אותנו לאורך כל הדרך,וזורמת כבר בעורקינו,וכל שנותר הוא רק להמתין לשיעור מרתק,בו ניחשף לאינספור משחקים לימודיים בתחומי דעת שונים כאשר השמיים הם הגבול.ישבתי לי בשיעור ופשוט התענגתי על הגילויים של חבריי וחשתי בדיוק למה כוונו הוגי הניב בתלמוד הבבלי,מסכת ברכות,דף ג',עמ' ב' עימו פתחתי את דבריי."אין הבור מתמלא מחליתו"-אין ולו אחד היכול להצליח ללא עזרת האחרים,ובלמידה מתוקשבת,מקוונת וכל התארים הנקשרים לנושא לאחרונה בשל האטרקטיביות בבסיסו,חשוב לזכור כלל מרכזי:האימפקט של התקשוב בלמידה והוראה, ימצא את ביטויו וייעודו האמיתי רק במידה ויפותחו רשתות אשר יאפשרו לשתף ולצרוך תכנים לימודיים,כמו גם הידודיים(אינטראקטיביים).

"אדם הולך הביתה" - לא רק תיעוד ביוגרפי, כי אם מודל ללמידה מתוקשבת

אמש סיימתי לקרוא את ספרו המרתק של פרופ' יורם עשת אלקלעי, "אדם הולך הביתה". הספר, המתאר את פציעתו הקשה של פרופ' עשת במלחמת יום הכיפורים ואת החלמתו כנגד כל הסיכויים, הוא אות ומופת לכל מי שכוח רצון, ואהבת חיים זורמים בעורקיו. 

הספר כתיאור ביוגרפי, כתוב בלשון פיוטית ומצליח להעביר את הקורא מסע בזמן המתחיל במושב בערבה, עובר דרך מרחב סיני, ממשיך לבית החולים וחוזר לערבה. זאת, בפרק זמן של מספר שנים, עם עליות ומורדות אך במגמת התקדמות. מוראות המלחמה המתוארות בסיפור מפורטות להפליא, באופן שהקורא מזדהה עם חווית המלחמה ותהליך השיקום הארוך שלאחריה, כאילו היה שם לצידו של המחבר.

מאז שסיימתי את הקריאה אני לא מפסיקה לחשוב על יחסי הגומלין ההדוקים שבין הסיפור האישי המדהים לבין חקר טכנולוגיית הלמידה - תחום עיסוקו של הפרופסור.

לטעמי המפתח לחיבור הזה טמון בעוצמת החוויה ובכוח הרצון לממש תהליך למידה מחדש (לאחר הפציעה) ולבחור בחיים למרות כל המוגבלויות. זאת, תחת ההבנה כי ניתן לגשר על המיגבלות, בין אם באמצעים רוחניים (לנשמה) ובין אם באמצעים פיסיים-טכנולוגיים (לשכל).
הצעד הראשון (שהחל בקושי), המילה הראשונה שהצליח לקרוא, ההבנה כי מה שהיה לעולם לא יחזור, המאבק היום-יומי בזכרונות המסויטים, הדרך חזרה לבנו בן השנתיים ולאשתו נגה, כל אלה מצבי קיצון עימם התמודד המחבר שהשפיעו על תודעתו והפכו אותו למה שהוא כיום.
בחלקו האחרון של הספר מתאר פרופ' עשת את הלמידה שלו כסטודנט בשנה הראשונה באוניברסיטה העברית, ב-1974, עת נאלץ לכתוב ביד ימין, לאור העובדה שיד שמאל שלו שותקה בפציעה. הוא מנסה לרשום במחברתו את דבריו של המרצה בחוג לארכיאולוגיה, אך הוא אינו זוכר ואינו מבין ואינו מספיק. לטובת העתקה של שיעור אחד נדרשו ליורם 12 שעות עבודה. כאן טמונים הזרעים של משיכתו לתחום.
ברי, כי אין מחשב שבעולם שיהווה תחליף לבן אנוש. אולם יש בו בכדי לסייע ולגשר על מיגבלות ומוגבלויות אישיות ובכך להקנות משמעות לחייו של מי שבאיבחה אחת השתנו חייו מקצה לקצה. ההכרה בכך, היא זו שהביאה את פרופ' עשת להעמיק חקר בתחום ולקדם את החינוך הטכנולוגי.
המלצתי לכל חבריי לספסל הלימודים - קיראו את הספר, שאבו ממנו השראה, הכירו ביכולתכם לעצב ולחנך וזיכרו כי עומדים לרשותכם מיטב הכלים הפדגוגיים והטכנולגיים המאפשרים הגעה לכל תלמיד, כמעט בכל מצב.
ולסיכום קטע מהספר, אשר נדמה כי כיום יש בידינו את הכלים והפתרונות הטכנולוגיים למנוע מתלמידנו חוויות מפוקפקות מסוג זה -
"כל הלילה לא ישנתי מרוב התרגשות, ולמחרת, מיד לאחר ארוחת הבוקר, אני ממהר לחדר הריפוי בעיסוק וללא הקדמות מסביר לחרטומן (כינויה של המרפאה בעיסוק) שפעם הייתי שמאלי ומבקש שתלמד אותי לכתוב בידי הבריאה. מרוב בושה אני לא מגלה לה שגם לקרוא אינני מצליח. היא נותנת בי את המבט הרך השמור אצלה למקרים מיוחדים, כאילו גילתה ילד עזוב בפינה. מה, אתה לא יכול לכתוב? איך זה שלא ידענו? אף אחד לא שאל אותי על כך, אני משיב, ומנסה להיזכר אם באינספור השאלות ששאל אותי פרופ' צור כשהגעתי אליו ביומי הראשון בשיקום נשאלתי אם אני יודע לקרוא או לכתוב. אני די בטוח שלא. היו שם רק שאלות על דברים מעשיים, כמו לרכוס כפתורים, לשרוך נעליים, ללכת, לשבת..."