וידאו בלוגינג בשרות תיעוד השואה

יום השואה בפתח. במסגרת ההיערכות של מערכת החינוך ליום הקשה הזה, למפגש עם ניצולי השואה ניתן לנצל את המימד הקולנועי-תקשורתי ולייצר נרטיב, ממש כמו "עבודת שורשים" חזותית. השאלות שעלינו לשאול את עצמינו לקראת התיעוד של ניצולי השואה הן : מה זו עדות? מי המתעד? מי המתועד? בעידן של פייסבוק וטוויטר יש פוטנציאל לסרטים המשתמשים בכלים ויוצרים אינטראקציה עם המשתמש. בדימיוני אני רואה לעיני רוחי שיטוט באינטרנט מלינק ללינק. ובנוגע לניצולי השואה, מדובר כאן במסד נתונים עם ערך דוקומנטרי, סיפורי חיים של אנשים ששרדו את התופת, ואיננו יוצרים סיפור חדש, אלא מייצרים ידע למעוננו ולמען הדורות הבאים.
 בדיוק כמו בסרט PRISON VALLEY בו שני יוצרים צרפתיים התמקדו בתעשיית הכלא המקומית בקולורדו, תיעדו משהו קיים ומכאן נוצר דיאלוג עם החומר המצולם.
הסרטים שיווצרו הם כמו ארכיון פתוח ויש להם ערך חינוכי ממדרגה ראשונה. במילים אחרות - וידאו-בלוגינג. אין ספק כי האינטרנט יוצר שינויים מהותיים במדיום הוידאו ובתפיסת האמנות בכלל. מה שחשוב הוא האפקט על הצופים, מעורבותם הפיזית בשלוב פוטנציאל לדיאלוג עם החומר המצולם מנקודות ראות שונות.
בימים אלו נתקלתי בפרויקט "מרושתות" המבוסס בדיוק על אותו עיקרון וחושף זהות של נערות בעידן האינטרנט. מתוך היכרותי עם אוכלוסיית בני הנוער הוידאו-בלוגינג ילך ויתפוס תאוצה במיוחד בקרב נערות האוהבות לצלם את עצמן ולהיחשף כאשר נוצר טשטוש בין המרחב הפרטי למרחב הציבורי. הפייסבוק מהווה פלטפורמה נוחה לכך.

אתה אווטאר - משמע אתה קיים...

הקלנוע זו אחת האהבות החבויות שלי. לצפות בסרט טוב, מרגש, הפותח בפניי צוהר לעולם רחוק המשנה את תפיסת עולמי זו מתנה שאני נותנת לעצמי, ולא מוותרה עליה. השבןע צפיתי בסרט הישראלי החדש "מבול" בכיכובם של רונית אלקבץ, מיכאל מושונוב וצחי גראד. סרט מדהים ואותנטי ובעוד לחלולחית בעיניי התעמקתי ביני לביני בשאלה, מה ייתי אני עושה לו אני הבימאית ברגעים מסוימים? אם היה באפשרותי לעצור לשנייה את הסרט, האם כך הוא היה מתגלגל אל סופו? נפגשתי לאחר הסרט עם הבימאי. אדם רגיש ומרתק שחשף בפניי כי הסרט יכול היה להיראות אחרת לגמרי, עם סצינות שצולמו ולא הוכנסו וההחלטה נפלה בחדר העריכה.

וכאן נכנס השינוי האמיתי- מדברים כיום על מהפכת האינטראקטיביות ביצירה החזותית - קולנועית. עד היום שדיברנו על קלנוע - משמע צפייה פאסיבית, הקלנוע מכתיב לצופה את הנרטיב האחד, ואת הסוף שבדר"כ אינו משתמע למספר פרשנויות. אך, וזה האך הגדול, במהפכה המתרחשת ניתן להפוך את הקלנוע על-פיו, סרט יכול לעודד חשיבה אופציונאלית ומי שראה את הסרטים "דלתות מסתובבות", "רשומון" רואה אל מול עיניו את האופציות/הבחירות המתרחשות בחיינו ומשנות אותן לבלי היכר. המהפכה היא בסרטים האינטאקטיביים - הצופה הופך להיות לאינטראקטיבי. תם עידן "בטטת הכורסא" והצופה נדרש להיות אקטיבי ולבחור בעצמו את הסצינה הבאה. מתוך קאסט של סצינות קיימות ומכאן הסרט שאתה תבחר יהיה בהכרח שונה מהסרט שאני אבחר. התוצר הסופי יהא פועל יוצא של בחירותינו, של תפיסת החיים ע"י כל צופה.

ניתן גם ליצור מערכת הבנויה על בחירת רב הצופים בקלנוע כפי שנעשה בברקלי. ממש כמו בתכניות הריאליטי עצרו את הסרט, וההמשך נקבע עפ"י בחירת קהל הצופים. גם כאן בטוחה אני שנמצא את הפער בין המהגר הדיגיטלי לילוד הדיגיטלי.

המהגר הדיגיטלי מחפש בקלנוע את הנרטיב, את הסיפור. לא מחפש משחק מחשב, אלא דרמה, ריגוש, לא רוצה להתערב, רוצה לשמר את החוויה, לא רוצה ליצור את הסרט ולקבוע בעצמו את סופו.

להיות אפיליקטיבי פירושו לקחת את הסיפור ולהיות יצירתי. וזה מה שעושה הילוד הדיגיטלי, אשר אינו מבדיל בין המציאות לעולם הוירטואלי, רואה הכל מנקודת מבט של משחק ומכאן - מעדיף אקטיביות מליאה. הילוד הדיגיטלי יתייחס אל סרט הקלנוע כמשחק מחשב לכל דבר, שהרי הוא חי בקונספט של סביבה אינטראקטיבית. בל נשכח כי בסביבה האינטראקטיבית האווטאר, הוא למעשה רדוקציה אדירה ולא אנושית, הוא רובוט יציר כפינו ואנו השולטים בו - ולשם מועדות פני האנושות, ואם נרצה אם לאו - הצופה בקלנוע ישלט ביצירה החזותית, יצור בעצמו את גיבור העל ואת גיבורי המשנה (ואולי הוא עצמו יהפוך לגיבור הסרט), ולמעשה - הסרט יתבסס על הגרסאות השונות של הצופים השונים ליצירה אחת, מתוך חוויותיהם האינטראקטיביות. "וקם הגולם על יצרו" או שמא "העולם במה וכולנו...במאים"?

מי הזיז את השופר שלי

• בכל שיעורי התקשורת בפרקי המבוא מושם דגש על היותה של התקשורת כלי זמין ונוח בידי שליטים לעיצוב דעת הקהל. זאת, תחת הנחת היסוד ולפיה הציבור הינו כ"חומר ביד היוצר". ההתפתחויות הדרמטיות במזה"ת בראשית שנת 2011, במסגרתן מחאות עממיות הצליחו להביא להפלת משטרים ערביים, כפי שארע בתוניסיה ובמצרים, מחזקות את תפקידה של התקשורת כמעצבת דעת קהל, אלא שבמקרה דנן "הגולם קם על יוצרו", והתקשורת הפכה ל"סוכן שינוי" של הציבור היוצא חוצץ נגד שליטיו ומדיניותם.
• שינוי זה לא היה יכול להתרחש אילולי ההתפתחות הטכנולוגית המואצת של אמצעי התקשורת בשלהי המאה ה-20 ובראשית המאה ה-21, אשר הצליחה לקשר בין עמים ותרבויות מכל קצוות תבל.(העולם ככפר גלובאלי). התפתחות הטלפונים הסלולאריים ובמיוחד היותם מצלמות דיגיטליות ניידות, מהפכת ה-CNN ובעקבותיה תחנות לווין אחרות המשדרות חדשות כל היום, התפתחות האינטרנט והרשתות החברתיות, ובעולם הערבי במיוחד - תחנת הטלוויזיה "אלג'זירה", שבסיסה בקטר שבמפרץ ואשר ממומנת ונשלטת ע"י ראשי המדינה.  
• היכולת לשדר תמונה בזמן אמת ממקום ההתרחשות ללא סינון וצנזורה של המשטר, כולל בסוגיות אנטי-משטריות, בשלוב עם קבוצות מחאה ובלוגים היוצאים נגד מדיניות המשטר בכל הקשור לזכויות האזרח ולסוגיות פנים וחוץ אחרות, הופכים את הציבור לשחקן משפיע. התקשורת בהקשר זה, מעבר להיותה מראה אמיתית (להבדיל מאשליה שהמשטר מנסה לייצר לו) של מצב האזרחים, מאפשרת להם להתארגן ולקדם סדר יום עצמאי. כפועל יוצא, חל פיחות משמעותי ביכולת המשטר לעשות שימוש בתקשורת ההמונים כשופר למדיניותו.
• עוצמת השינוי תלויה בראש ובראשונה ברמת הפתיחות התקשורתית ובמידת החשיפה לאינטרנט של כל מדינה.
• במדינות בהן רמת הפתיחות התקשורתית גבוהה, הציבור והמשטר עושים שימוש באותם כלים לעיצוב התודעה, והיכולת לתעתע האחד בשני הולכת וקטנה. בד בבד, האזרחים הינם חלק בלתי נפרד מתהליכי קבלת ההחלטות באותן מדינות ובמקומות בהן חלה התנגשות בין הצדדים ביכולתם לבקר את המשטר ולהניע מהלכים כנגדו. כך לדוגמא, במדינת ישראל הצליחה אזרחית מן השורה, להוביל באמצעות רשת ה"פייסבוק", קמפיין אנטי מוסדי ולצאת נגד עסקת טיעון של בית משפט מחוזי וע"י כך לקדם בחינה מחדש של התנהלות הגורמים הקשורים בתיק זה. 
• למולן, במדינות בהן רמת הפתיחות התקשורתית נמוכה, המשטר מצליח לשלוט בדעת הקהל, אם כי עד גבול מסוים. נדמה כי גם לו ברור כי הוא לא יכול לייצר סגירה הרמטית של המרחב התקשורתי ולמנוע מהאזרחים חשיפה להתפתחויות חיצוניות. בהקשר זה ניתן להקביל את התקשורת למים זורמים החודרים דרך כל חור שנקרה בדרכם, עד שהם מתפרצים החוצה. כך לדוגמא, אחד מהמאפיינים המרכזיים במדינות ערב, הינו השליטה המוחלטת באמצעי התקשורת ובקביעת סדר היום התקשורתי. אין מהדורת חדשות שלא עוברת תהליך סינון במסגרתו מוצאים תכנים העשויים לפגוע בשמו של השליט. כללי המשחק ברורים לכול ומי שלא עומד בהם נענש, בין אם בשלילת רישיון העבודה שלו ובין אם במאסר בפועל. בשני העשורים האחרונים, תחנת אלג'זירה, הובילה מהפך משמעותי בהקשר זה, בכך שאפשרה מתן חופש ביטוי גדול יותר לכתביה, כולל שידור של תוכניות אירוח חיות (לא מצונזרות), וע"י כך רכשה לעצמה  קהל צופים רחב בעולם הערבי, שהעדיף לצפות בה ולא בערוצי הטלוויזיה הרשמיים במדינתו.  בשלב מאוחר יותר הצטרפו האינטרנט והרשתות החברתיות. השלוב שבין מחאה עצורה של אזרחים המבינים כי הם לא שונים מאזרחים במדינות אחרות, לבין התעלמות של המשטר מהקידמה התקשורתית והפיחות שחל ביכולתו לשלוט על כלי עיצוב התודעה, הובילו בסופו של דבר למהפכות בתוניסיה ובמצרים.
• מה שתואר עד כה,מבסס את הטענה המרכזית שברצוני להעלות נו להעלות ולפיה השימוש שנעשה בתקשורת ההמונים, הינו דו-כיווני בתיאור יחסי הגומלין שבין המשטר לאזרחים, וככה יש להציגו. הפרט בהקשר זה הופך להיות בעל תפקיד מרכזי אשר גם אם ביכולת המשטר לעצבו, יש לעשות זאת באופן מושכל. יש לקחת בחשבון גם את עמדתם של האזרחים, שההתפתחות התקשורתית של העשור האחרון סיפקה גם להם את היכולת להשתמש באותם כלי עיצוב תודעה לקידום עמדותיהם,גם במחיר של התנגדות למשטר הקיים ושבירת הסטטוס-קוו.
• בנוסף, יש להציב גבולות ברורים, כללי "עשה ואל תעשה" במסגרת הוראת התקשורת. זאת, נוכח הדעה הרווחת ולפיה "בעל המאה הוא בעל הדעה" וביכולתו לשלוט בתקשורת ולהתוות את סדר היום של האזרח. לא כל דבר מקובל, ולציבור יש סף סבלנות שבאם יחצו אותו הרי שהתוצאה עשויה להיות הרת גורל. כך, לדוגמא, תכניות כמו "האח הגדול" ,"היפה והחנון" הינן סוג של "לחם שעשועים" תקשורתי המשרת את השליט ע"י כך שהוא מצליח להסיח את הדעת של הציבור מענייני דיומא, ומהבעיות האמיתיות אותן הוא מתקשה לפתור (בהתאם למודל התיאוריות הניאו-מרקסיסטיות). עם זאת, גם לתוכניות כגון אלו גבולות ברורים ונורמות התנהגות שיש לבחון אותן כל העת. כך לדוגמא התבטאות לא במקום של בימאי  אחת התוכניות, אשר חשפה את הלך הרוח המרכזי של מחוללי התכנית, הביאה לדיון ציבורי (שטרם הסתיים) באשר לקונספט התכנית ולהמשך הקרנתה, הגם שמכונת הרייטינג עולה על כל ערך בהתאם לתיאוריה הפוליטית-כלכלית.
• לסיכום, מהפכת התקשורת של העשור האחרון השפיעה מאד על שאלת הזמינות והפתיחות של הציבור. היכולת של כל אזרח להגיע בכל זמן נתון ומכל מקום לסיפורים המעניינים אותו מבלי שלמשטר קיימת יכולת אמיתית למנוע זאת ממנו ו/או לפקח עליו, היא המהפכה האמיתית. האפשרות לבצע מניפולציות תקשורתיות - להווריד את התמונה השחורה או להשחיר את התמונה הוורודה, בעינה עומדת. עם זאת, ככל שהאזרחים הופכים להיות גורמים משפיעים בעיצוב סדר היום בעיקר החברתי-כלכלי, נראה שחל כרסום בכך. בשורה התחתונה - שכלול ההתפתחויות הדרמטיות במזרח התיכון, ובמיוחד באותן מדינות אשר עשו שימוש בתקשורת כשופר של המשטר, מלמד כי יש מבלי לשים לכך שה"השופר" התקשורתי הופך ל"חרב פיפיות" שכן גם האזרחים משתמשים בו כאמצעי יעיל, זמין וסוחף להבעת עמדותיהם.

תהיות אודות מציאות אמיתית מול אשלייה

צפיתי אתמול בעניין רב בסרט הדוקומנטרי ששודר בערוץ 2 "יחסינו לאן?" על ההשלכות של עידן האינטרנט וההתמכרות לרשת החברתית - על חיינו העכשווים והעתידיים. והעתיד כבר כאן. משפטים שונים, הגיגים שנאמרו ע"י גיבורי הסרט (והם לדידי גיבורים ולו בשל החשיפה) יצרו בי אוסציאוציות שונות לשיעורים עם גילה, אלון, שרה... אין יותר אינטימיות, הכל חשוף, מקומות העבודה והמעסיקים יודעים עלינו פרטים חסרי חשיבות שלא היינו מעלים על דעתנו שייעשה בהם שימוש איי פעם. תמונותינו מסתובבות ברשת ומי יודע לאן הגיעו... היכן הגבול בין המציאות והאשלייה?

ואז נזכרתי בסרט SECOND SKIN כפרפראזה על משחק רב-משתתפים ברשת SECOND LIFE. את הסרט ביים ב-2008 חואן קרלוס פינאירו אסקוריאצה, והוא חושף מארג של דמויות בארה"ב שניתן להזדהות עימן או לחלוק עליהן, אך בודאי לא להישאר אדיש כלפיהן. כל הדמויות בסרט מציאותיות לחלוטין. מדובר על גיימרים אשר התמכרו למשחקים ברשת האינטרנט ולמעשה במקרים רבים חייהם הם לא ממש חיים, עפ"י הגדרתי האישית לחיים האמיתיים. חלקם מפסיקים לעבוד, חסרי חיי חברה, הזוגיות שלהם וירטואלית - עם דמות שיצרו באחד המשחקים, עד כדי אובדן קיצוני באחד המיקרים.

הסרט נוצר ב-2008 בארה"ב וממשיכו בערוץ 2 שלנו בו צפיתי אתמול מעלה את התהייה - האם פנינו מועדות לשם? והתשובה הבלתי נמנעת היא "כן". עידן האינטרנט והרשתות החברתיות משנה את חיינו לבלי היכר וכמו המהפכה בעולם הערבי, גם כאן השינוי מחלחל ותופס תאוצה, וברגע שייעלם דור המדבר - דור המהגרים הדיגיטליים העולם לא יוכל לחזור להיות מה שהיה, ויהיה כל כולו תלוי טכנולוגיה. וכאן ניתן לשלב את גישת הדטרמיניזם הטכנולוגי - גישה בסיסית בלימודי התקשורת המתייחסת לקשר שבין המציאות למדיה כי "המדיום הוא המסר". אין חשיבות לתכנים, כי אם הטכנולוגיה היא היא המעצבת את המציאות? ורק לסיום - למדנו בשיעור האחרון של גילה על השימוש שעושים הסלב בטוויטר ככלי להעברת מסרים קצרים לקהל מעריציהם ברחבי העולם, ולראייה כל התקשורת "בערה" סביב ציוציו של ג'סטין ביבר בטוויטר שלו, ואני שואלת את עצמי ואתכם : בנתונים המראים כי הרשת החברתית "פייסבוק" הופכת ל"מדינה" השלישית בגודלה בעולם, האם לא ניתן לרתום את ההמונים ברשת לאקטיביזם חברתי? האם מה שהיו פעם נאומים בכיכר העיר הפכו ל"ציוצים" בכיכר המקוונת? האם יש מקום לשינוי חברתי ופוליטי בספייס הוירטואלי, או שמא ניוותר עם ציוצי הסלב, ונישאר ברמת האופיום להמונים?? נקודה למחשבה...