טרום סיכום-דברי פרידה מבוססי הדרך אל השינוי...

את הפוסט הזה אני כותבת ב-24 השעות האחרונות.בראשי.הוא הולך איתי לישון,מתעורר עימי לפנות בוקר,מלווה וכמו לוחש לי וממתיק עימי סוד בכיתות עם תלמידיי,נמצא בתוך תוכי ואינו מרפה.לכן,כאשר נפגשנו כל חבריי ואני אתמול,ביום הלימודים האחרון לתואר השני,והיום כולו היה בסימן התרגשות גדולה וסיכומים והבטחות לעתיד הקרוב והרחוק באשר לשמירת הקשר בינינו,היה לי קשה לקבל ש...זהו...אוטוטו זה נגמר.לדידי,רק לכאורה.הבלוג הזה הפך לחלק אינטגרלי ובלתי נפרד מאישיותי,ואיני רואה את עצמי כותבת רשומת סיכום,או נפרדת ממנו לצמיתות.הבלוג הזה הפך לכרטיס הביקור,ובהדרגה חשפתי אותו להמון אנשים יקרים ללבי,שנעלמתי להם בתקופת הלימודים האינטנסיבית הזו.אנשים שאיני מכירה כלל פנו אליי באמצעות הבלוג,וחשתי שאני מגיעה ללבבות רבים ומטביעה את חותמי והאני מאמין שלי.
בשבועות האחרונים חווינו עשייה מרובה בעקבות מטלות מגוונות בקורסים השונים,אשר באו לידי ביטוי בשינוי דרך ההוראה ועיסוק אחר - חוויתי וחדשני מבוסס טכנולוגיות בתחומי התוכן שלנו.חברותיי הטובות במקום העבודה טרחו לומר לי לא פעם כי הן מרגישות שאני נמצאת כמו ב"עולם אחר",לא מבינות עוד את עולם המושגים שלי,את אופן החשיבה שלי ואת...העיניים הנוצצות בשל הגילויים וההבנה כי מערכת החינוך יכולה להיראות אחרת.היום כאשר שיתפתי בעצב בתחושות בעקבות אתמול,היום האחרון ללימודים והפרידה הבלתי נמנעת מחברות מדהימות שהכרתי ומעולם חדש ששום הגדרה לא תהלום אותו,שמעתי מחברותיי הטובות במקום העבודה,סופסוף תחזרי אלינו...ואז הבנתי בפרץ של הארה כי הייתי בשנה וחצי האחרונות כמו במנהרת זמן,נעלמתי מחיי הקודמים במובנים רבים,ונולדתי לחיים חדשים עם תובנות חדשות.
היתה לי הזכות במסיבת הפרידה שלנו בחוג המדהים בעולם,לשמש "הקול הדובר" לחברי החוג במילות הפרידה לד"ר גילה קורץ,ראש החוג.מילות הפרידה החמות קלחו מבלי משים בעת כתיבתן,אך בעת קריאתן לוו בעצבות תהומית מעצם ההבנה כי זה הסוף.המבחנים והמטלות,השבתות של עבודה אינסופית ללא זיקה למשפחתי האהובה,שנה וחצי ללא ספר טוב מתוך בחירה ולא מאמר מאולץ,כל אלה לא יחסרו לי ולו לרגע.אך החברות האמיתית שנוצרה,השמחה המשותפת מכל הישג,המקצועיות לצד האנושיות לכל אלה אין תחליף ואכן זכינו ...מרשה לעצמי לצטט מדברי גילה,ראש החוג שלנו:"לא יכולתי לבקש יותר".נכנסתי להרפתקה הזו ,נבוכה ומהוססת,ללא ידע מקצועי בתחום המיחשוב,ללא רגע דל באשר להיקף המישרה שלי שכמעט  ואינו מאפשר ללמד במקביל,עם בני הקטן שצבר המון שעות מחשב לצד אמא סטודנטית,וידעתי לאורך כל הדרך שזהו הצ'אנס האחרון שלי.והשתדלתי למצות,וללמד באופן אופטימלי,וכל המכיר אותי יודע שאיני מסתפקת בפחות ממצויין,כי זו אני.ועשיתי על דעת כולם את הבלתי ייאמן,ולא ויתרתי לעצמי בשום תחום.ללא פשרות.
גאולה חברתנו היקרה לקבוצת הלימודים ציינה בקבוצה שלנו בפייסבוק כמו הזדכות על ציוד לפני השחרור בבקו"ם בתום השירות הצבאי מה נשאר לנו.שני מבחנים,עבודת סמינריון,עבודת סיום בקורס ומאמר.בבת אחת הכל יום אחד פשוט-נגמר.אורניתי,גילוש ומיכלי-צוות מנצח שלי,וכל שאר חברותיי וחבריי-אין עליכם.

את הפוסט הזה אני חותמת בחיבוק אינסופי להוריי ומשפחתי שאיפשרו את הלמידה מדי יום ב' עד שעות הערב המאוחרות,בכל רגע נתון ,מתסכל ועמוס לחצים,במקום לחוות ולהנות מילדיי הגדלים ומתבגרים לנגד עיניי,ולכל אוהביי באשר הם שחיכו בסבלנות,פירגנו להצלחותיי והיו מאושרים באושרי.כל אלו המחכים שאחזר בגדול לחייהם.
הרגע הזה קרב בצעדי ענק.והפעם אני חותמת בתובנה כי איני עוד "מהגר דיגיטלי".לראשונה בבלוג הזה,אני מבינה שכיום,הפכתי להיות "היליד הדיגיטלי".ובעצם חשיבה והמשגה זו,עשיתי את הצעד הגדול ביותר במהפכה הפרטית שלי.
באהבתי הרבה לעולם הקולנוע,אביא לסיום ציטוט מקסים של ז'אן לוק גודאר,המבטא את רחשי ליבי בימים אילו של פרידה וסיומות:"אני אוהב שלסרטים שלי יהיו התחלה,אמצע וסוף,אבל לא בהכרח בסדר הזה".
במובנים רבים,הייתי מאמצת ,היום, את תפיסת עולמו.

"התעוררתי ,והנה חלום"/ג'ון באניין-על שילוב משחקים מתוקשבים בסביבה לימודית

"הדבר החשוב ביותר בהוראת רפואה הוא שמירה על הסטודנטים שלא יירדמו בשעת ההרצאה"/שוואלייה ג'קסון.
בהשאלה לחוכמת חיים זו,בהוראתי היומיומית בעודני בדרכי לכיתותיי השונות,תפילה אחת עימדי:לעשות הכל בכדי שתלמידיי לא ייתפסו מנמנמים או עסוקים בסלולארי שלהם...ולא איתי בתהליך הלמידה.
הזכייה הגדולה ביותר שלי מעצם לימודיי במסלול תקשוב ולמידה לתואר שני,הינה האפשרות המדהימה אשר נפלה בחלקי,ליישם ולהנחיל את המודלים,התוכנות,המשחקים המתוקשבים בו-זמנית על תלמידיי.תלמידיי אוטוטו נכנסים לסקאלה של בוגרי מערכת החינוך,ועם אילו כלים אני שולחת אותם אל המאה ה-21?בגע זה אני לוקחת נשימה עמוקה,וממלמלת ביני לבין עצמי כי לראשונה הנני שלמה עם עצמי ומבינה כי אין מנוס ודרכי היא הדרך הנכונה המשלבת טכנולוגיה בשירות הפדגוגיה,ותלמידיי החווים התנסויות חדשניות השכם וערב,הופכים בלי משים ללומדים עצמאיים הלומדים את מיומנויות המאה ה-21.
בסמסטר הנוכחי הנני לומדת את הקורס הייחודי והמאתגר של פרופ' מיקי רונן,העוסק בשילוב משחקים מתוקשבים לצורכי למידה.במסגרת פרוייקט הסיכום של חברתי אורניתי ושלי,בנינו לתלמידיי פעילות לימודית המסכמת את כל מושגי היסוד והמודלים שנלמדו בכיתה יא ,לקראת בחינת הבגרות בתקשורת תוך התמקדות בפרק הלימוד העוסק בפרסום.
הפעילות התבססה על הפעלת שני מחוללים:QR GENERATOR ומחולל SMS.לשם הגילוי הנאות ,אשתף את קוראיי בעובדה כי לא ישנתי היטב בלילה שלפני הפעלת הפעילות,כנראה בשל התרגשות מלווה בחשש מפני שיבושים אופציונאליים בשל הטכנולוגיה,חששות כיצד יקבלו זאת התלמידים והאם בכלל אזכה לשיתוף פעולה,או שמא אנחל אכזבה ותסכול ואפקט פיגמליון יוכיח את ההיפך,וכל התיאוריות אודות שילוב הטכנולוגיות בהוראה יירדו לטמיון במבחן המעשה.
בוקר הפעילות-הגעתי בשיא המרץ לכיתה,פותחת את השיעור באמירה טיזרית המושכת את הקשב מיד אליי:"נא להכניס הכל ו...להשאיר רק סמארטפונים בחוץ".מבטים של בעתה בעיני תלמידיי(המורה השתגעה,מבולבלת וכל שמות התואר הנילווים לתיאור תמונת המצב).ואני חוזרת על בקשתי,ומוסיפה כי היום נעשה משהו שונה,ובכל זאת נלמד...ואז הפניתי את תשומת ליבם לדפי הפעילות התלויים ברחבי המסדרון(עשרה במספר),ובקשתי שיבדקו אם יש בסמארטפון את אפליקציית הסורקים I_NIGMA ודומיה.בל נשכח,כי מדובר בתלמידי תיכון שלרובם ככולם יש סמארטפונים ולכן יועדה פעילות זו להם מלכתחילה.תלמידי הכיתה התחלקו לקבוצות,ונתבקשו לעבור על פני כל התחנות,לענות על השאלות המצורפות למידע שיקבלו באמצעות סריקת הברקודים,מידע בדמות כרזות פרסומיות וסרטוני פרסומת למוצרים מסחריים ונושאים ציבוריים-חברתיים כגון תרומת דם והמלאת מודעות למחלת הסרטן.
מיותר לציין כי היתה התרגשות גדולה,התנסות בעבודת צוות ובלי משים גם למידה משמעותית וחוויתית,שהרי התלמידים נתבקשו להתייחס לכל חומר הלימוד בתחום הפרסום,כגון:סוגי פניית המסר,קהל-היעד המתאים,שלבים במודל מדרג ההשפעות,ייצוגי נשים מול ייצוגי גברים בפרסומת,מיצוב ומיתוג,סוג הדובר בפרסומת,ביטוי עבודת הקופירייטר והארט-דיירקטור בתכנים אליהם נחשפו ועוד ועוד.
אני "רצתי" בין הצוותים ותיעדתי במצלמת וידאו את הפעילות,שמעתי דיונים סוערים בין חברי הצוותים לצד צחוק והתלהבות,ולשניות לא התאפקתי וראיינתי אותם על תחושותיהם בזמן אמת לנוכח הפעילות.
גולת הכותרת היתה מול פעילות מספר 11 ,אשר דרשה מכל אחד שימוש במחולל ה-SMS,שתלמידים וככלל אנו כה אוהבים.השאלה עליה נתבקשו לענות ולסמס למספר טלפון,ששאלו אותי מיד אם הוא אמיתי ,היתה:"מהי לדעתך הפרסומת האפקטיבית ביותר העונה על מודל ניהול הפרסום שלמדנו בכיתה?"התלמידים קיבלו מקרא ובו כל 10 הקמפיינים,ולצד כל קמפיין סיפרה מ-1 עד 10.התלמידים סימסו את הסיפרה המייצגת את הקמפיין העונה לדעתם על השאלה,ו...ציפו לתגובה שלא איחרה לבוא,אולם בניגוד לציפייה כי התגובה תתקבל בנייד שלהם,התגובה הקבוצתית הגיעה על הלוח לפניהם בדמות גרפים שגובהם נקבע ע"פ התשובות שהתקבלו בכיתה.לצערי,התקבלו רק ארבע תגובות,ואיני יודעת את הסיבה הטכנית לכך,אולם מה שחשוב הוא כי ניתן היה ללמד אודות קיומו של כלי מעין זה,המאפשר לראות תמונת מצב כיתתית ולקיים נוכח התשובות דיון.
לסיכום השיעור הכפול המרתק שהתרחש,הייתי חייבת לשאל את תלמידיי על התהליך,האם היתה כאן לדעתם למידה,והאם ניתן לדעתם לשלב את המחוללים הללו גם בתחומי דעת נוספים.הופתעתי מתשובותיהם אשר שילבו מושגים ודפוסי חשיבה שהטמעתי בהם לאורך השנה האחרונה כגון:למידה אמיתית מתרחשת ע"י התנסות וחוויה(דיואי),כן,כן,אינכם טועים תלמידים אמרו זאת...וכי חשוב כי יהיה בלמידה ייצוג דינאמי ומוחשי ולא רק טקסטים...הכל מצולם ומתועד.
היה מיוחד ומאד שונה,והייתי זקוקה לאחר מכן לזמן התאוששות,כי גם אני יצאתי מאד נרגשת מכך שהכל הצליח,לאחר עבודת הכנה מאומצת.הדובדבן בסוף היה בדמות הודעה קולית שהשאירה אחת התלמידות שלי לחברתי אורניתי אודות החוויה שחוותה,וכנאמר "הודעה קולית שווה אלף פוסטים"...
ועל כך אמר ג'ון באניין:
"התעוררתי,והנה חלום".

יחידת לימוד מתוקשבת כסייסמוגרף לסגירת מעגל...ולפתיחת מעגל חדש

"את אוצר"
"אני מרגיש שצעדת מאה שנה קדימה והשארת אותי שלש מאות שנה מאחור"
"לא ידענו שזה מה שאת עושה עם התלמידים"
"כל הכבוד"
"תישארי צנועה כמו שאת,למרות כל הכישורים והיכולות שלך"
"אפשר לדעת למה את עדיין בבית-הספר?תפרצי,תצעדי קדימה עם כל הידע שלך".

אלו היו מקצת מהתגובות שאספתי לחיקי,לאחר שהצגתי את יחידת הלימוד המתוקשבת שבניתי להוראת תקשורת לבחינת הבגרות שתתקיים השנה.הצגת הדברים היתה בישיבת המליאה הבית ספרית,בפני כמאה מורים,והתלוו אליה כמובן הרציונאל שלי למחוייבות שלנו כיום במאה ה-21,להתייחס לטכנולוגיה כאמצעי בלתי נפרד מאופן ההוראה שלנו את תלמידינו ה"ילידים הדיגיטליים".מנהלת ביה"ס שיזמה וביקשה ממני לעשות זאת,אמרה לי בסיום דבריי כי הצגתי באופן מעולה את העקרונות החשובים ביותר בהטמעת התקשוב,וההדגמה היתה נפלאה.ואני חשבתי באותו רגע שאני רוצה לרוץ ולחבק את ד"ר גילה קורץ,ראש המסלול לתקשוב ולמידה בתואר השני,שהביאה אותי מנקודת האפס בה התחלתי את התואר מבחינת אוריינטציה למחשב,לנקודה בה אני נמצאת היום.וכיוון ש"אין הנחתום מעיד על עיסתו",אצטט את דברי חברתי מיכלי הלומדת עימי לתואר זה וחווה את השינויים החלים בי,אשר אמרה לי אתמול בשיחה טלפונית(כן,כן,לא הכל בסקייפ או בפייסבוק.ממש לא.ועל המגע האנושי איני מוותרת בעד שום הון שבעולם)כי לעניות דעתה,אני אחת מהסטודנטיות שעשו את כברת הדרך הארוכה ביותר והמשמעותית ביותר מבחינת שילוב כל הכלים שרכשתי בדרך ההוראה שלי.יש צדק בדבריה,והדבר אף מרחיק לכת יותר משילוב בהוראה ,אלא כדרך חיים ואופן החשיבה.אני בהחלט יכולה להעיד על עצמי,כי נקודת הריאות שלי על דברים השתנתה,אני מאד מחוברת למהפכה הזו ומאמינה בה בכל ליבי.ודווקא בשל היותי במקום הזה של תסכול כתוצאה מחוסר ידע ונסיון,בדיוק לפני שנה וחצי,אני יכולה לחלוטין להבין את אותם מורים שחשים במנהרת זמן,שנותרו הרחק מאחור.ואני כאן כדי לעזור להם,בדיוק כפי שאני קבלתי את העזרה הענקית הן מחברותיי לתואר,ואת התמיכה הרוחנית מהסגל האקדמי במסלול שלנו.כולי תקווה כי אגיע לפחות ללב של סטודנט/ית אחד/ת הנמצאים כעת בתחילת התואר,וחשים אבודים משהו...היו אופטימיים.יש תקווה,והכל תלוי בכח הרצון וההתמדה שלכם.רק לא להרים ידיים,ולהתפלל כמוני שיעטפו אתכם האנשים הנכונים."כי השלם הוא יותר מסך כל חלקיו"...
הזכרתי את המושג "מהפכה".כי כך אני רואה את הטמעת התקשוב והטכנולוגיה בחינוך,למידה והוראה,ובל נשכח כי כל מהפכה מתחילה בצעדים קטנים המערערים את הסטטוס-קוו.לשם שינוי,במקום להביא לישיבת המליאה הבית-ספרית הרצאת אורח בתחום הדיאלוג הבית-ספרי או נושאים שדשנו בהם בעבר,וייתכן שנס ליחם,החלטנו מספר מורות שהתקשוב "בדמן",להביא הרצאת אורח שתערער את אמות הספים ותשנה משהו בתפיסת העולם של מי שאינו לומד תקשוב ולמידה כבר שנתיים,ומבין את חשיבות הטכנולוגיה בשירות הפדגוגיה.לצערי,רב רובם של המורים נמצאים עדיין בשלב הזה,ואני וודאי מבינה זאת,כי הייתי שם ממש לא מזמן,ולכן כה חשוב לי לפעל למען שינוי דרכי החשיבה קודם כל ואז לימוד השימוש בכלים הטכנולוגיים.

הרצאת האורח שלנו,שרון גרינברג אשר הטמיע את התקשוב ברשת אורט היתה מעולה מחד,ומתסכלת מאידך.תלוי באיזה צד של מפת החשיבה התפיסתית נמצא כל מורה.אך גם אם היתה מתסכלת עבור המורים שאין להם כל מושג בתקשוב,הושגה לפי דעתי המטרה-ערעור הסטטוס-קוו.שמעון פרס,נשיא המדינה היקר שלנו,אמר את המשפט הגאוני הבא:"מביצים אפשר לעשות חביתה.מחביתה אי אפשר לעשות ביצים".וזו האג'נדה שלי.ע"פ תיאוריית הדטרמיניזם הטכנולוגי,לא ניתן לחזור לאחור,ועלינו לצעוד ברוח הזמן על כל השינויים שהזמן מביא עימו ,בלא לנסות להילחם ברוח הזמן.הפער רק ילך ויגדל.

אז,עם אילו תובנות וכלים יצאתי מההרצאה המרתקת של שרון?ראשית,שעשיתי את הבחירה האופטימלית בבחירת המסלול הז ללימודי התואר השני שלי.לא יכולתי לבחר טוב יותר ומתאים יותר-לאור ההקשר,העניין האישי שלי והעיתוי.ולכל אלה,הוספתי התואר הזה נופך משלי.כפי שאומרות לי חברותיי תמיד-הבלוג שלך הוא כמו כתיבת שיר,פואמה ספרותית.נכון.הבלוג עבורי הוא בדיוק רפלקציה לכל תהליכי החשיבה המלווים אותי בתואר השני,ולא יכלה ד"ר גילה קורץ לחשוב על דרך מצויינת מזו לרפלקציה.שתבינו,קוראיי הנאמנים,שכאשר הציגה זאת גילה לפני שנה כפרוייקט הגמר שלנו לתואר,לא ידעתי אפילו איך פותחים בלוג,לא קראתי מעולם פוסטים וכו' וכו'.זהו בדיוק השינוי במנהרת הזמן עליו אני מדברת.

שנית,שרון הציג בפנינו נתונים הן נתונים מספריים על מגמות גלישה ושימוש בטוויטר,פייסבוק ובני הנוער כיוםואת הדבר הבא בטכנולוגיה-AUGMENTED REALITY =מציאות מועשרת.חשבתי מיד איך יכולתי לעשות שימוש באפליקציה זו בלימוד יסודות הצילום באופן תלת-מימדי,או כיצד תלמידי המדעים יוכלו לחקור ללא מקרוסקופ וללא טלסקופ.טכנולוגיה מדהימה,המבוססת על החוש השישי.

מעל כל אלה,חזרו שוב ושוב "וצפו" לנגד עיניי שתי המיומנויות הנדרשות בעולם הקונסטרוקטיביסטי אליו אנו מכוונים את תלמידינו ואת עצמנו:עבודת צוות ושיתופיות ברשת.ללא הבנת והטמעת היסודות הללו,לא ישתנה דבר במציאות הבית-ספרית.

ובחזרה למוטיב החביתה:"אי אפשר לעשות חביתה בלי לשבור ביצים".ציטוט מפתגם עממי שאינו יכול לתאר טוב יותר את צור מחשבתי בימים אילו.בהצלחה לכולנו באשר אנו,בכל סוג של חביתה בה נבחר.

להנחיל תקשוב בעיניים של יזם

הפוסט הזה מוקדש לדובי וייס ,בן-דודי האהוב,אשר הפך בשבוע שעבר לד"ר דובי וייס.בשבילי אתה תמיד דוביל'ה שלי.
היום אמר לי מישהו בחדר המורים :"רונית ,אם היית משתייכת לעולם ההיי-טק הייתי מכנה אותך יזמית,בשל כל העשייה שלך".הרמתי עיניי בפליאה,ברגע הראשון לא הבנתי למה הוא חותר...השאלה בעיניי הובילה להמשך דבריו:אני רואה מה את עושה כדי להכניס את התקשוב לביה"ס,מנסה לשנות,לעורר בנו,לדחוף אותנו קדימה לעשות דברים אחרת.זוהי יזמות."לקחתי איתי את דבריו,וחשבתי לעצמי בהן צדק כמה הוא צודק.איך אט-אט מתחילים לראות ניצנים של תהליך לקראת שינוי,וכיצד הדברים מתערבלים אחד בשני ומתחילים לקרום עור וגידים.ואז ראיתי הודעה מאחת מחברות הקבוצה שלנו בלימודי התואר השני בפייסבוק בהודעה כי נותרו לנו שני שיעורים לסיום התואר עם סימן שאלה גדול,והבנתי את גודל השינוי שעברתי וכיצד אני מנחילה ומטמיעה אותו כחלק מהוויתי וללא משוא פנים בבית ספרי,בלי להרגיש כלל.דבר רודף דבר,והשינוי מתרחש.במה דברים אמורים?כמו רשת שטווים בהדרגה...לפני שנה בדיוק נדרשנו לנתח במסגרת הקורס של ד"ר גילה קורץ את אתר ביה"ס שלנו.מסקנותיי באותה עבודה היו עגומות למדי,כי נדרש שינוי מהותי וכי אנו בביה"ס נמצאים די מאחור,מבחינת האתר כמובן,להבדיל מהעשייה האיכותית המתקיימת בפועל.העבודה ומסקנותיה הועברו למנהל האתר,ומזה כמה חודשים שאנו מתהדרים באתר אינטרקטיבי ,מושך ומהווה במה לעשייה ולקשר יומיומי ורציף עם תלמידינו.השבוע,כאשר הכנסתי לאתר קישור של יחידת לימוד אינטרקטיבית שבניתי במסגרת אותו קורס,ועתה אני מתכוונת לעשות בה שימוש לקראת בחינת הבגרות השנה,אמר לי אותו מנהל אתר בביישנות-מה "תודה",על שפקחתי את עיניו והאתר קבל פנים חדשות,והיתה לי בליבי גאווה צנועה על טביעת ידי בשינוי הזה.
שינוי נוסף,מנהלת ביה"ס שלי קיבלה את דעתי על חשיבות הטמעת התקשוב בתרבות ביה"ס,ובמרכז ישיבת המועצה הפדגוגית הבאה,בנוכחות עשרות מורי החטיבה והתיכון,יגיע להרצאת אורח אחד הבכירים במשרד החינוך,להציג את הנושא.יש לי תחושה שאוכל רק לתמוך בדבריו,וליישמם הלכה למעשה מתוך אמונה שלמה כי זוהי הדלת הבאה שעל כולנו לפתוח.היו בטוחים שלא כך חשבתי רק לפני שנה.בבטחון שכזה בשינוי הנחוץ.
וגולת הכותרת הגורמת לי התרגשות גדולה כן,כן,התרגשות-READ MY LIPS הוא כי החלום שלי להפוך את בחינת הבגרות למתוקשבת,אכן מתרחש השנה בפעם הראשונה בתחום הדעת שלי.ולחשוב שמישהו שמע והפנים מה שאמרתי בלהט בחדרי חדרים,והיום התבשרתי כי אנו יוצאים לדרך.בית ספרי הוא אחד מארבעה בתי ספר בלבד בארץ אשר יקיימו בחינת בגרות מתוקשבת,ומיד מיד כאשר הודעתי על כך לצוות מוריי,הכנתי עצמי לתגובה מלאת החששות וזו לא איחרה לבוא.אך אני,בהיותי במצב זה אך לא מזמן,מבינה בדיוק את החששות,הגבתי מיד עם זריקת עידוד...ואני לא הולכת לשום מקום.עוברים את המהפכה הזו יחד.וזו אכן מהפכה,ואני כולי נרגשת מהאפשרויות שהיא מזמנת.במקום טקסט לינארי שהאקטואליות שלו יכולה להיות רלוונטית למספר חודשים קודם למועד הבחינה,בבחינה מתוקשבת האירועים המתוארים יכולים להיות סופר-אקטואליים ,נכונים ליום הבחינה ממש,ויתרה מזאת,ניתן להכניס קישורים לסרטונים ואינסוף אפשרויות טכנולוגיות מעולם התוכן של התלמידים,ותהליך זה כה מתבקש בטח ובטח כשמדובר בבחינת בגרות בתחום תוכן כמו תקשורת המונים.
כנראה שאני באמת "יזמית".בפגישה שקיימתי לפני מספר חודשים במסגרת אחד הפרוייקטים בו נטלתי חלק,עם יזמית מעולם ההי-טק אלה מטלון שמה,אשר מנהלת גם פורומים ליזמות,זכורים לי מספר עקרונות מפתח שלקחתי עימי מהמפגש,מתוך רצון ונסיון ליישמם בהקשרים שונים ומגוונים בחיי.ששה שלבים בסולם:
ליזום.לעשות.לעודד.לעורר.להתחבר.להשפיע.
היכן נמצא כל אחד מאיתנו?לעניות דעתי הכי חשוב שנבדק את עצמנו כל הזמן ולא נקפא על השמרים.נשאף תמיד לנוע על הסולם הזה,ולא נחדל.
מקורות היזמות הן מענה לקושי.קיימות אינספור דוגמאות כיצד אנשים יצאו מחוזקים ומועצמים נוכח הקושי שחוו,כמו יוזמת אתר למציאת עבודה שנוסד ע"י בחורה שחוותה פיטורין.כך גם הצורך שלי ללמוד ולהיכנס לעולם התקשוב,בו דשדשתי אך לפני שנה.והיום,כמורה, אין שיעור אותו אני מעבירה שאינו מתוקשב.מבחינתי אני חוטאת למטרה ולקיום שיעור אופטימלי.
ברצוני לסיים עם דוגמא שתמחיש אולי מעבר לכל המילים כי השמיים הם באמת הגבול.מרגרט תאצ'ר היתה בסה"כ בת של חנווני.והגיעה להיות ראש ממשלה.השינוי מתחיל בתוכנו,והוא חסר גבולות.בהצלחה מכל הלב לכל המאמינים והרוצים שינוי.