את הפוסט הזה אני כותבת ב-24 השעות האחרונות.בראשי.הוא הולך איתי לישון,מתעורר עימי לפנות בוקר,מלווה וכמו לוחש לי וממתיק עימי סוד בכיתות עם תלמידיי,נמצא בתוך תוכי ואינו מרפה.לכן,כאשר נפגשנו כל חבריי ואני אתמול,ביום הלימודים האחרון לתואר השני,והיום כולו היה בסימן התרגשות גדולה וסיכומים והבטחות לעתיד הקרוב והרחוק באשר לשמירת הקשר בינינו,היה לי קשה לקבל ש...זהו...אוטוטו זה נגמר.לדידי,רק לכאורה.הבלוג הזה הפך לחלק אינטגרלי ובלתי נפרד מאישיותי,ואיני רואה את עצמי כותבת רשומת סיכום,או נפרדת ממנו לצמיתות.הבלוג הזה הפך לכרטיס הביקור,ובהדרגה חשפתי אותו להמון אנשים יקרים ללבי,שנעלמתי להם בתקופת הלימודים האינטנסיבית הזו.אנשים שאיני מכירה כלל פנו אליי באמצעות הבלוג,וחשתי שאני מגיעה ללבבות רבים ומטביעה את חותמי והאני מאמין שלי.
בשבועות האחרונים חווינו עשייה מרובה בעקבות מטלות מגוונות בקורסים השונים,אשר באו לידי ביטוי בשינוי דרך ההוראה ועיסוק אחר - חוויתי וחדשני מבוסס טכנולוגיות בתחומי התוכן שלנו.חברותיי הטובות במקום העבודה טרחו לומר לי לא פעם כי הן מרגישות שאני נמצאת כמו ב"עולם אחר",לא מבינות עוד את עולם המושגים שלי,את אופן החשיבה שלי ואת...העיניים הנוצצות בשל הגילויים וההבנה כי מערכת החינוך יכולה להיראות אחרת.היום כאשר שיתפתי בעצב בתחושות בעקבות אתמול,היום האחרון ללימודים והפרידה הבלתי נמנעת מחברות מדהימות שהכרתי ומעולם חדש ששום הגדרה לא תהלום אותו,שמעתי מחברותיי הטובות במקום העבודה,סופסוף תחזרי אלינו...ואז הבנתי בפרץ של הארה כי הייתי בשנה וחצי האחרונות כמו במנהרת זמן,נעלמתי מחיי הקודמים במובנים רבים,ונולדתי לחיים חדשים עם תובנות חדשות.
היתה לי הזכות במסיבת הפרידה שלנו בחוג המדהים בעולם,לשמש "הקול הדובר" לחברי החוג במילות הפרידה לד"ר גילה קורץ,ראש החוג.מילות הפרידה החמות קלחו מבלי משים בעת כתיבתן,אך בעת קריאתן לוו בעצבות תהומית מעצם ההבנה כי זה הסוף.המבחנים והמטלות,השבתות של עבודה אינסופית ללא זיקה למשפחתי האהובה,שנה וחצי ללא ספר טוב מתוך בחירה ולא מאמר מאולץ,כל אלה לא יחסרו לי ולו לרגע.אך החברות האמיתית שנוצרה,השמחה המשותפת מכל הישג,המקצועיות לצד האנושיות לכל אלה אין תחליף ואכן זכינו ...מרשה לעצמי לצטט מדברי גילה,ראש החוג שלנו:"לא יכולתי לבקש יותר".נכנסתי להרפתקה הזו ,נבוכה ומהוססת,ללא ידע מקצועי בתחום המיחשוב,ללא רגע דל באשר להיקף המישרה שלי שכמעט ואינו מאפשר ללמד במקביל,עם בני הקטן שצבר המון שעות מחשב לצד אמא סטודנטית,וידעתי לאורך כל הדרך שזהו הצ'אנס האחרון שלי.והשתדלתי למצות,וללמד באופן אופטימלי,וכל המכיר אותי יודע שאיני מסתפקת בפחות ממצויין,כי זו אני.ועשיתי על דעת כולם את הבלתי ייאמן,ולא ויתרתי לעצמי בשום תחום.ללא פשרות.
גאולה חברתנו היקרה לקבוצת הלימודים ציינה בקבוצה שלנו בפייסבוק כמו הזדכות על ציוד לפני השחרור בבקו"ם בתום השירות הצבאי מה נשאר לנו.שני מבחנים,עבודת סמינריון,עבודת סיום בקורס ומאמר.בבת אחת הכל יום אחד פשוט-נגמר.אורניתי,גילוש ומיכלי-צוות מנצח שלי,וכל שאר חברותיי וחבריי-אין עליכם.
את הפוסט הזה אני חותמת בחיבוק אינסופי להוריי ומשפחתי שאיפשרו את הלמידה מדי יום ב' עד שעות הערב המאוחרות,בכל רגע נתון ,מתסכל ועמוס לחצים,במקום לחוות ולהנות מילדיי הגדלים ומתבגרים לנגד עיניי,ולכל אוהביי באשר הם שחיכו בסבלנות,פירגנו להצלחותיי והיו מאושרים באושרי.כל אלו המחכים שאחזר בגדול לחייהם.
הרגע הזה קרב בצעדי ענק.והפעם אני חותמת בתובנה כי איני עוד "מהגר דיגיטלי".לראשונה בבלוג הזה,אני מבינה שכיום,הפכתי להיות "היליד הדיגיטלי".ובעצם חשיבה והמשגה זו,עשיתי את הצעד הגדול ביותר במהפכה הפרטית שלי.
באהבתי הרבה לעולם הקולנוע,אביא לסיום ציטוט מקסים של ז'אן לוק גודאר,המבטא את רחשי ליבי בימים אילו של פרידה וסיומות:"אני אוהב שלסרטים שלי יהיו התחלה,אמצע וסוף,אבל לא בהכרח בסדר הזה".
במובנים רבים,הייתי מאמצת ,היום, את תפיסת עולמו.
בשבועות האחרונים חווינו עשייה מרובה בעקבות מטלות מגוונות בקורסים השונים,אשר באו לידי ביטוי בשינוי דרך ההוראה ועיסוק אחר - חוויתי וחדשני מבוסס טכנולוגיות בתחומי התוכן שלנו.חברותיי הטובות במקום העבודה טרחו לומר לי לא פעם כי הן מרגישות שאני נמצאת כמו ב"עולם אחר",לא מבינות עוד את עולם המושגים שלי,את אופן החשיבה שלי ואת...העיניים הנוצצות בשל הגילויים וההבנה כי מערכת החינוך יכולה להיראות אחרת.היום כאשר שיתפתי בעצב בתחושות בעקבות אתמול,היום האחרון ללימודים והפרידה הבלתי נמנעת מחברות מדהימות שהכרתי ומעולם חדש ששום הגדרה לא תהלום אותו,שמעתי מחברותיי הטובות במקום העבודה,סופסוף תחזרי אלינו...ואז הבנתי בפרץ של הארה כי הייתי בשנה וחצי האחרונות כמו במנהרת זמן,נעלמתי מחיי הקודמים במובנים רבים,ונולדתי לחיים חדשים עם תובנות חדשות.
היתה לי הזכות במסיבת הפרידה שלנו בחוג המדהים בעולם,לשמש "הקול הדובר" לחברי החוג במילות הפרידה לד"ר גילה קורץ,ראש החוג.מילות הפרידה החמות קלחו מבלי משים בעת כתיבתן,אך בעת קריאתן לוו בעצבות תהומית מעצם ההבנה כי זה הסוף.המבחנים והמטלות,השבתות של עבודה אינסופית ללא זיקה למשפחתי האהובה,שנה וחצי ללא ספר טוב מתוך בחירה ולא מאמר מאולץ,כל אלה לא יחסרו לי ולו לרגע.אך החברות האמיתית שנוצרה,השמחה המשותפת מכל הישג,המקצועיות לצד האנושיות לכל אלה אין תחליף ואכן זכינו ...מרשה לעצמי לצטט מדברי גילה,ראש החוג שלנו:"לא יכולתי לבקש יותר".נכנסתי להרפתקה הזו ,נבוכה ומהוססת,ללא ידע מקצועי בתחום המיחשוב,ללא רגע דל באשר להיקף המישרה שלי שכמעט ואינו מאפשר ללמד במקביל,עם בני הקטן שצבר המון שעות מחשב לצד אמא סטודנטית,וידעתי לאורך כל הדרך שזהו הצ'אנס האחרון שלי.והשתדלתי למצות,וללמד באופן אופטימלי,וכל המכיר אותי יודע שאיני מסתפקת בפחות ממצויין,כי זו אני.ועשיתי על דעת כולם את הבלתי ייאמן,ולא ויתרתי לעצמי בשום תחום.ללא פשרות.
גאולה חברתנו היקרה לקבוצת הלימודים ציינה בקבוצה שלנו בפייסבוק כמו הזדכות על ציוד לפני השחרור בבקו"ם בתום השירות הצבאי מה נשאר לנו.שני מבחנים,עבודת סמינריון,עבודת סיום בקורס ומאמר.בבת אחת הכל יום אחד פשוט-נגמר.אורניתי,גילוש ומיכלי-צוות מנצח שלי,וכל שאר חברותיי וחבריי-אין עליכם.
את הפוסט הזה אני חותמת בחיבוק אינסופי להוריי ומשפחתי שאיפשרו את הלמידה מדי יום ב' עד שעות הערב המאוחרות,בכל רגע נתון ,מתסכל ועמוס לחצים,במקום לחוות ולהנות מילדיי הגדלים ומתבגרים לנגד עיניי,ולכל אוהביי באשר הם שחיכו בסבלנות,פירגנו להצלחותיי והיו מאושרים באושרי.כל אלו המחכים שאחזר בגדול לחייהם.
הרגע הזה קרב בצעדי ענק.והפעם אני חותמת בתובנה כי איני עוד "מהגר דיגיטלי".לראשונה בבלוג הזה,אני מבינה שכיום,הפכתי להיות "היליד הדיגיטלי".ובעצם חשיבה והמשגה זו,עשיתי את הצעד הגדול ביותר במהפכה הפרטית שלי.
באהבתי הרבה לעולם הקולנוע,אביא לסיום ציטוט מקסים של ז'אן לוק גודאר,המבטא את רחשי ליבי בימים אילו של פרידה וסיומות:"אני אוהב שלסרטים שלי יהיו התחלה,אמצע וסוף,אבל לא בהכרח בסדר הזה".
במובנים רבים,הייתי מאמצת ,היום, את תפיסת עולמו.
רונית אהובה שלי,
השבמחקאני יודעת שעשית מסע מדהים אל הפדגוגיה הדיגיטלית, בלי לוותר לעצמך, בלי לנוח לרגע. השקעת המון אבל תראי את התוצאות! את שוחה בעולם הזה כמו דג במים פשוט כי זו את - המחשבה, היצירתיות, המגוון, האפשרויות ללמד ולחנך מכל הלב. אין לי ספק שמה שאת עושה היום זה ממש ממש מדגם קטן מהיכולות שלך. בשבילך השמיים הם הגבול.
באהבה מכל הלב,
גילה.
גילה חברתי המדהימה
השבמחקבעיקר מדהים מה שמאפשרת כתיבה רפלקטיבית בבלוג-היכרות מעמיקה של ה"נפשות הפועלות" עם ה"אני מאמין" של הכותב...לעיתים הרבה מעבר לחברים ותיקים שלא התאפשר להם ל"טייל" בנבכי נפשי,כפי שהתאפשר כאן לקוראיי הנאמנים,קוראים בצלמך ובדמותך גילה היקרה.
אכן,לא יכולתי לייחל לטוב יותר.
אוהבת אותך-
רונית