חוויות עיצוב דיגיטלי במוזיאון העיצוב הישראלי בחולון-הצצה אל עולם דיגיטלי ואינטראקטיבי

עד היום כאשר לימדתי את תלמידיי לבחינת הבגרות בתקשורת את נושא האינטראקטיביות התמקדתי בביאור המונח ומתן דוגמאות בהתאם שנותרו בגדר הדמיון.הגדרת המונח הינה יכולתה של מערכת לנהל דו-שיח עם מפעיליה:תקשורת אינטראקטיבית היא תקשורת הנעשית בטכנולוגיה היוצרת חוויה.דפוס התקשורת האינטראקטיבי העיקרי הוא שיחה בין מוען לנמען,ודפוס התקשורת המוכר ביותר הוא בין הנמען למחשב.
החוויה האינטראקטיבית מתבטאת בסוגי מדיה רבים,אולם רק אתמול התוודעתי באופן אבסולוטי למשמעות המונח כאשר בקרתי בתערוכה DE-CODE-חוויות עיצוב דיגיטלי אשר נפתחה השבוע במוזיאון העיצוב בחולון.במשפט אחד השווה אלף מילים:"רוצו לראות.עד היום לא ראיתם כלום".אולי יומרני מדי לקבוע מסקנות כה מרחיקות לכת,אך בטוחתני כי לא נחוותה חוויה העושה שימוש בחושים ובו זמנית חוקרת את פוטנציאל הטכנולוגיה ויכולתנו לתקשר עימה באופן כה חד ושובה לב.
התערוכה הוצגה לראשונה במוזיאון ויקטוריה ואלברט (A&V)בלונדון.אזרק באופן אסוציאטיבי אל המסך(בהשאלה אל הדף)ויז'ואלס המציפים אותי בהיזכרי ב"מסע" הפרטי שלי בתערוכה,דבר שיאפשר לכם קוראים יקרים,להיווכח כיצד טכנולוגיות דיגיטליות,אנימציות על גבי מסכים קטנים לצד מיצבים גדולי מימדים,גרפיקות דיגיטליות ואינטרקטיביות -כל אלה יצרו מבט חדש שלי על הדימויים סביבי.
פתיתי שלג שיצרו את דיוקני,מסך ענק של תמונות תמונות של זוגות שהחלו להתנשק במקביל לתזוזתי מול המסך,פרח שצמח באופן דיגיטלי אל מול עיניי,ציורי גוף,מציאות מדומה,אבקני פרח שן הארי המתעופפים ברוח בהתאם למידת הפעלת מייבש השיער,שלכת דיגיטלית ועוד מיצגים מאלפים הגורמים להשתאות והתלהבות ילדית כאחד,ומעל הכל מציבים את הטכנולוגיה ויכולתנו לקיים עימה אינטרקציה במקום עליו לא חלמנו.וודאי לא אנו המהגרים הדיגיטליים.ילדיי אשר ביקרו עימי בתערוכה חוו את החחויה האינטראקטיבית ממקום אחר לחלוטין,בעיקר ההתנסותי והבוחן את קצה גבול הטכנולוגיה.
התערוכה עוסקת בשלושה נושאי ליבה:קוד,אינטראקטיביות ורשת תקשורת,כאשר האחרון עושה שימוש בעקבות הדיגיטליים שנותרים מתקשורת יומיומית,בלוגים בקהילות מדיה חברתיות,ותקשורת ניידת או מערכות לוויניות.
בסרטון המצ"ב ניתן לראות את החוויה,אך מנסיוני שלי וכצופה בסרטון לפני הביקור ואחריו,אין לדמיין מה עושה ההתנסות בקוביות המתוארות וככלל באובייקטים השונים.
ובהתאמה לתורתו של דיואי הנלמדת בקורסי הליבה שלנו במסגרת התואר,המוטו המלווה אותי "למידה מקורה בהתנסות וחוויה",לא ייתכן שתלמידיי ילמדו את נושא האינטראקטיביות ולא יתנסו בחוויה המוצעת במוזיאון.מבטיחה להעביר רשמים מביקורם.

כשמה כן היא.התערוכה DE-CODE הינה צעד גדול אל תוך המאה ה-21.

"או שאתה חלק מהפתרון או שאתה חלק מהבעייה"/אלדריג' קליבר

אין לי כל צל של ספק בהשפעת היותי תלמידה,וסימני השאלה עימם אני יוצאת מדי שבוע מיום הלימודים על מהות עבודתי,יחסי הכוחות בין מורים ותלמידים,ההוויה החינוכית וכל עמודי הבטחון אשר היו מושרשים ונטועים בי עד הגעתי ללימודים המרתקים הללו,ואשר הופכים אט אט ל...סיכות בטחון...דימוי יצירתי ומקורי,תודו.
בסמסטר הנוכחי לומדת אני שני קורסי ליבה בתחום החינוך ,השומטים תחת רגליי את הידע ונסיון המטא קוגניטיבי שהיה לי על ההוויה ששמה חינוך.וזהו הרבה יותר ממקום עבודה ,זו הוויה שלמה הממלאת את חיי ומשפיעה על השקפת עולמי בכלל תחומי החיים.אני אוהבת בכל לבי את תלמידיי,את תחום הדעת ומעל הכל את הזכות שניתנה לי להיות מובילת דרך,הסמן והפנס של בני הנוער הפרטיים שלי(והם מאות),במנהרה העמומה של החיים.
בקורסים הללו ,בהובלת פרופ' דוד חן ופרופ' עמי וולנסקי כפטריות אחרי הגשם סימני שאלה כה רבים,שאני מודה על נסיוני הרב בתחום ועל כך שאיני פרח הוראה היוצא אל השטח מהחוג להכשרת מורים באוניברסיטה,ואולי אם היו הקורסים הללו פוגשים אותי בעיתוי המתואר,הייתי במקום אחר לגמרי,מותירה את השאלות לאחרים,ללא פתרון.ואולי נסיוני עומד לי לרועץ דווקא?שכן מנקודת הזמן ובתחושותיי כי הגעתי לשיא מסויים(ואף זכיתי להכרה על כך ממשרד החינוך),השאלות והספקות המועלים אודות מקומו של החינוך,מעמד המורה והרלוונטיות שלו לתלמיד כיום בעידן הטכנולוגיה,כל השאלות הללו מקננות בי ואינן נותנות לי מנוח,עד כדי דיון פתוח על כך עם תלמידיי שיש לי הזכות לשתף אותם בשל בגרותם ויכולת הניתוח והפרשנות שלהם.(אוטוטו בצבא...).
פרופ' דוד חן הציג שתי קטגוריות:האדם כלוח חלק ע"פ הגישה הביהיביוריסטית,כאשר החינוך הוא חזות הכל אל מול האדם האחראי לגורלו ע"פ גישת התלמיד האוטונומי והתפיסה הקוגניטיביסטית.במבט ראשון הסכמתי מיד עם התפיסה השנייה,וראיתי את דיואי לנגד עיניי.כה מתבקש להאמין ולהוקיר גישה זו,ולפעל על פיה במציאות החינוכית שלנו,ולקדם את ערכיה אולם,וזהו אולם גדול-ישנן כיתות ובתוכן עשרות תלמידים שאנו פוגשים בשיעורים,בישיבות הפדגוגיות אל תוך הלילה,ערב אחר ערב,אשר ניתן לסווגן לצערנו לגישה הראשונה.תלמידים אלו באים אלינו כלוח חלק,ולמעשה כל עיצוב הידע והכלים שאותם יקחו לחיים הינו בידינו המחנכים שלהם.קשה,קשה ואף עצוב לחשב שאלו הפ פני הדברים,אך מה שאני עושה שנים קבל לראשונה המשגה ותוקף בשיעור,ואז הבנתי שאם אנו,ציבור המורים,לא נשכיל להבין כי אנו חלק מהפתרון או הפתרון במלואו,נוותר לעולם חלק מהבעייה,וחמור מכך,נצטרך להתמודד עם בעיות חמורות יותר.
כחלק מהתובנות שלי,הצגתי בפני תלמידיי את המפותשהראה פרו' דוד חן בשיעור האחרון אודות השימוש בפייסבוק בעולם,האור והחושך המטאפורי המבטא את המורכבות והשונות באיכות החיים ובנגישות לטכנולוגיה,וכטיזר מחשבתי הצגתי לדיון גם את מספר דוברי האנגלית,ערבית ועברית.כפי שאני מצאתי עצמי נדהמת בשיעור לאור הנתונים,כך נדהמו תלמידיי,והדיון הרחיק לכת לנושאים הנלמדים בתוכנית הלימודים בתקשורת כגון:גלובליזציה ולוקליזציה על הסכנות הטמונות בהן,רב-תרבותיות,פוסט-מודרניזם ואינטראקטיביות.
שיעור מרתק כבר אמרתי?הן כתלמידה והן כמורה...
בסיום השיעור של פרופ' דוד חן נותרתי מסוקרנת לקראת השיעור הבא,ועם שאלות וספקות מה חשוב ללמד בעידן בו קיים גידול אקספוננציאלי בכמות הידע.ברגעים אלו,לאחר כמה וכמה שעות לימוד שבהן היו כל יושבי החדר עם ברק בעיניים כולל אותי,אין לי ספק שתחום הדעת שלי הוא מחוייב המציאות,כי יש בו את כל המכלול(פרט לאלגוריתמים ודומיהם...),וכמותו כל תחום דעת הפותח את התלמיד לחשיבה ,לחקר,לגילוי ידע חדש ולבקורת - כל אלה טוות יחד כמארג תלמיד אוטונומי,פעיל חושב ומתבטא,תורם ופרודוקטיבי לעצמו ולסביבתו.
הקונוטציה העולה בי כעת היא איך לא:"האדם הוא תבנית נוף...מורתו/בית-ספרו".ותחשבו על זה ידידיי...

"כי מהתנסויות ויישומים טכנולוגיים תצא תורה!"

השבוע "פגשתי" את פרופ' דוד חן פעמיים.בפעם הראשונה באופן פורמלי במסגרת השיעור שלנו ביום שני,ובפעם השנייה באופן מפתיע התנוססה תמונתו שופעת חיוכים,לבוש גלימה ועוטה כובע לראשו, ביום רביעי בבוקר על אחד השולחנות בחדר המורים בבית ספרי.שפשפתי את עיניי,שמא אני הוזה,אך לא.היה זה דוד חן בכבודו ובעצמו בתמונת טקס סיום התואר של חברתי,שחל ערב קודם לכן.מיותר לציין את שמחתנו הגואה בשמחתה על הסיום הנכסף,סיום המתקרב אלינו במהרה,ולמעשה זו הישורת האחרונה שעלינו לצלוח.רשמי חברתי מהטקס היו התרגשות מהולה בכבוד והערכה לטקס מושקע ואיכותי,ואני מאחלת לכולנו את ברכת הלומדים ללא ליאות:"בקרוב אצלנו".(או שמא ברכת הפולנים לחתונה,לידה,וכל יתר צימוקים ושקדים...)לצד השמחה לקראת הישורת האחרונה,התחושות אמביוולנטיות ומהולות בעצב-על הסיפוק והחוויה בלמידה,על החברות המקסימות שהפכו לחלק אינטגרלי מסדר יומי ומהלך מחשבתי,ופרט למטלות אתגעגע לכל.עובדה המחזקת את דבריי ואת בחירתי במקום הנכון ללימוד הנושא ה"חם"-תקשוב ושילוב טכנולוגיה בהוראה קיבלה חיזוק בשיחה שניהלתי השבוע עם סטודנטית שהחלה ללמוד במסלול זהה באחת האוניברסיטאות היוקרתיות במקומותינו."לא דובים ולא יער" כנאמר-נושא התקשוב מחוייב להיות יישומי,לאפשר כלים,התנסויות ומיומנויות אשר ניתן יהיה לצאת עימן לשטח ההוראה הלכה למעשה,ודי לכל התאוריות המשמימות רחמנא ליצלן,שבינן ובין שילוב הטכנולוגיה אין ולו דבר.מרצים במגדל השן שאין להם מושג ירוק בטכנולוגיות חדשניות אינם יכולים להיות מרצים בחוג העוסק רובו ככולו בהקניית היישומים הטכנולוגיים.כאן ,כמו בחינוך ככלל,המעשים,הביצוע לכשעצמו הם הם תכלית הכל,ולחלוטין לא אינסוף מאמרים באנגלית המציגים מחקרים ותיאוריות אך אינם עוסקים בדבר האמיתי לשמו מגיע סטודנט ללימודים גבוהים:ידע,ידע ושוב ידע.
כעת,לאחר שנת לימודים מפרכת ומתישה,אני מודה לד"ר גילה קורץ על העקשנות והדבקות במטרה,ועל יכולתה לעמוד בפרץ התלונות,הבכיות ואף הדמעות שלנו נוכח הקשיים עימם התמודדנו בלימוד התנסות והתמודדות עם הכלים היישומיים השונים.כי רק כך הלמידה אכן אפקטיבית.למעשה גם עצם הכתיבה בבלוג ותחזוקו מאפשרים את ההתנסות.לא קריאת מאמרים על כתיבה בבלוג,אלא בנייתו כל כולו בעצמנו,ולמידה מטעויות כל העת מתוך רצון לשפר ולהתרומם מעלה.


גם הסמסטר הנוכחי טומן בחובו הפתעות והתנסויות בתחום המשחק כדרך ללמידה מתוך חוויה וסיפוק.כמטלה ראשונה התבקשנו לציין מהי הפעילות המהנה אותנו,ואילו סוגי משחקים מועדפים עלינו.עצם קיום המטלה המפעילה את המטא-קוגניציה בתחום אליו מעולם לא נדרשנו,היתה מהנה בעיניי.חברותיי לקורס בחרו בדרכים יצירתיות ולאו דווקא ניסוח כתוב של התובנות,כי אם מצגת פרזי,סרטון וכו.לו היה בידי זמן,הייתי נוהגת כמותן.גאוותי בכולנו על הרצינות וההעמקה הדומיננטיים בקבוצתנו בכל נושא אליו נידרש.זוהי בעיניי פתיחה נפלאה ואחרת לקורס,המעמידה את הרלוונטיות של עולמות התוכן שלנו כנקודת המוצא.בהמשך לקו המחשבה אותו הנני מציגה בפוסט זה,הקורסים השונים במהלך לימודינו הינם אפקטיביים,יישומיים וקונסטרוקטיביסטיים.באופן זה,בחרנו חברתי אורנית ואני להסתמך על אחד הכלים שבנינו בעמל רב במסגרת התואר,ככלי המחקרי לעבודת הסמינריון שלנו,שוב מתוך ראיית הערך המוסף שנביא אנו להטמעת התקשוב בבית הספר התיכון.מדובר במשימה מאתגרת שהסתום בה רב על הגלוי,אך אנו מאמינות בבחירתנו בבחינת "מי שמאמין לא מפחד,את האמונה לאבד...".

"המסורת המערבית תמיד הדגישה בחינוך את הידע ואת כושר הניתוח,התיאור והוויכוח.לכל יש מקום,אבל פן נרחב אחד של הפעילות האנושית,שחשיבותו רבה ביותר בימינו,הוזנח לגמרי.הביצוע הוא המקיים את החברה."
אדוארד דה-בונו


מילת המפתח-הביצוע.כאשר הגעתי ללימודי התואר השני חשבתי שלימודי התואר הראשון בחינוך בשילוב התנסותי בשטח זה כמעט שני עשורים,לא יותירו מקום לחידושים בתחום עבורי.כוונתי לתיאוריות חינוכיות וקווי היסוד המנחים אג'נדות חינוכיות לאורך ההסטוריה.מאז החל הסמסטר הנוכחי,ולאחר שלושה שיעורים בלבד בשני קורסי הליבה של פרופ' דוד חן ופרופ' עמי וולנסקי בנושאים מדעי החינוך במאה ה-21 וסוגיות במדיניות החינוך,אני מוצאת עצמי בסערה שהכל מטלטל בה,והספק/הבקורת עולים על הוודאי והעובדות היצוקות זה שנים בצור מחשבתי.אני יכולה להעיד על עצמי כי הסינרגיה בין שני הקורסים המשלימים ראיית עולם לתמונה הוליסטית,יוצרים אצלי תהיות וספקנות אודות מעמד החינוך,מערערים אצלי עובדות וסכימות חשיבה שבהן האמנתי שנים,ויותר מכל גורמים לי לרצות להילחם וליישם מוטיבים מרכזיים בתהליך החינוכי.פתחתי את הפוסט בציטטה של אדוארד דה-בונו הוגה ששת כובעי החשיבה,מתוך ההבנה שהביצוע הינו בר השפעה ומכריע בתפיסתי כמורה.כל עוד לא בצעתי את השינוי לאור התובנות מן השיעורים במהלך לימודיי - לא עשיתי כהוא זה.
למחרת יום הלימודים במכללה,פתחתי את אחד השיעורים בסרטון מתוך הסרט "החומה" של פינק פלויד,המובא בשיעור השני של פרופ' דוד חן,ובקשתי מתלמידיי שלא הכירו את המסר המופיע כחוט השני בסרט,ונפגשו בו לראשונה בשיעור,לערוך את ההשוואה הבלתי נמנעת באינטרקציית מורה-תלמיד בין הסרט למציאות חייהם.היתה זו פתיחה מרתקת ומאתגרת לשיעור,שיעור שלא ישכחו.
בשיעוריי אני משלבת תכנים לא קונבנציונליים לתוכנית הלימודים,מספר דקות מהשיעור המבוססות על רצון להעשיר את עולם התוכן וליצור בוגרים שישתלבו בשוק התקשורת,ויהיו בעלי ידע עולם ועושר אינטלקטואלי.ולכן,כאשר הציג דוד חן את תפיסת העולם העומדת על שלושה היבטים בחינוך:אמת,מוסר ואסתטיקה(טבע כיצירה,אמנויות במובן הרחב),חשתי שהנה אני מקבלת גושפנקא על כך שאני עושה את הדבר הנכון.ומדובר היה עד אותו רגע באינטואיציה גרידא.
גולת הכותרת של השיעור של פרופ' דוד חן היתה מגולמת בממצאי המחקר של טד סיזר על משתני ההצלחה בבתי ספר על יסודיים.לראשונה קבלתי מסד נתונים מוכח אודות מספר משתנים המהווים את נקודות המפתח בהתנהלות ביה"ס התיכון.אין לי שמץ של ספק כי אלמד מחקר זה לעומק מתוך רצון ליישם בבית ספרי מדדי הצלחה מוכחים אלו,וחובה לחשוף בפנינו אנשי החינוך מחקרים חשובים וחדשניים ולנענע את זרי הדפנה עליהם ישובים בביטחה אנשי מערכת החינוך,ללא הבנה כי יש מקום לשינוי.וחובה עלינו לצעוד ברוח הזמן והשינויים.


סקינר מיודענו אמר בחוכמה:
חינוך הוא מה שנשאר לך מבית הספר אחרי ששכחת כל מה שלמדת בו."
מילים כדורבנות,וכל המרבה הרי זה משובח.


ועוד תודה אחת קטנה-לכל חברותיי המפרגנות ללא ליאות ומכל הלב על אופן הכתיבה שלי בבלוג,ועל ההצעה לפנות לכתיבה ממוסדת כי"אני כשרון מבוזבז", ו/או להמשיך לכתב גם לאחר סיום תקופת הלימודים.לא אאכזב אתכן חברותיי היקרות,כפי שהמצב מצטייר לאשורו,אני מאוהבת בבלוג שלי ולא אזנח אותו לאנחות עם סיום הלימודים.הוא ימשיך לחיות,לנשום ולבעוט.ואתן תמשכנה לקרא ולפרגן.אוהבת.

הצעד הראשון במסע אל בחינת בגרות מתוקשבת

"תמונה שווה אלף מילים"....ואל תתנו לעצמכם לטעות-אני הילדה הקטנה באדום.וכך אני מרגישה שמחה וטובת לב על האייפד שקבלתי מבעלי חסר הקרחת,העניבה והחיוך הזועף...גם הוא שמח וטוב לב על האייפד והמלחמה בבית החלה.נראה מי יישבר ראשון ויוותר לאחרים.וזו עוד אחת מהשלכות לימודי התקשוב על חיינו כמשפחה.החשיפה לכלים הטכנולוגיים ולאפשרויות הגלומות בהם,והתמונה מגלמת בהומור את התחושות המתלוות לכל החידושים הנגזרים מחווית השימוש בטכנולוגיה.
ומכאן,למרות שציינתי בסוף הפוסט הקודם שלי כי אתייחס למר אנדיאס שלייכר,איני יכולה שלא התייחס לאירוע מחולל שינוי מבחינתי ומבחינת מערכת החינוך ככלל.השבוע נכחתי בהשתלמות מורים בתחום הדעת שלי - תקשורת,בה נכחו עשרות מורים מרחבי הארץ.אחד השינויים המטלטלים את המערכת הם ללא ספק שילוב הטכנולוגיה.בשנה שעברה נערך נסיון להפוך את בחינות הבגרות בתקשורת למתוקשבות,ומכלל בתי הספר אליהם הוצגה הפנייה,מסתבר שהייתי המורה היחידה שנענתה לאתגר,והנסיון לצערי לא יצא לפועל.כאשר פנו אליי בשנה שעברה זוכרת אני את תחושת הריגוש שאחזה בי נוכח האפשרות ליישם צעד חדשני ולהפוך את התיאורייה המלווה את לימודינו לשינוי בפרקטיקה ובחשיבה המלווה את תוכנית הלימודים בתחום הדעת שלנו.
במהלך ההשתלמות העלה שוב המפקח את הצורך המחוייב בשינוי זה-הפיכת בחינות הבגרות למתוקשבות,והדבר העלה רחש ואי-נוחות בקהל המורים,ואני יכולה להעיד על עצמי שהייתי חשה בדיוק כמותם בנקודת הזמן הזו לפני שנה,בטרם החלתי את לימודיי.באותו רגע חשתי שאולי זה הייעוד בלימודיי-להוות השגרירה אשר תנחיל את השינוי ותהא לעזר ולסיוע בהטמעתו בבתי הספר.גייסתי קורטוב של בטחון עצמי ופשוט שטחתי את הרציונאל של החשיבות בקיום בחינות מתוקשבות ובהיכולת להפוך את בחינת הבגרות לעניין מרתק וחוויתי באמצעות שילוב סרטונים וקטעי מקור עדכניים ורלוונטיים וכיו"ב במקום טקסטים שנס ליחם מרגע כתיבתם ועד קיום הבחינה,בשל חוסר אקטואליות.תקשורת זהו המקצוע בהא הידיעה לשילוב קטעי מקור עדכניים ורלוונטיים.
גם בשיעוריי כיום זהו השינוי המהותי-עדכניות ורלוונטיות בדוגמאות בהקשר לחומר הנלמד,ולכן אין שיעור אחד הדומה לקודמו.ובכך מסייעת לי הטכנולוגיה.
והניסוי יוצא לדרך.המפקח על טכנולוגיות התקשורת במשרד החינוך הטיל עליי את האחריות לסייע ל-20 בתי ספר אשר יטמיעו את השינוי כבר השנה ,דבר הדורש גם חשיבה מחודשת אודות הידע הנדרש בבחינה והאפשרות ליישמו.זהו חידוש מבטיח ופורץ דרך,ולמרות הקשיים שאתקל בהם בדרך,אני מאושרת על כי נפלה בחלקי הזכות להיות אחת מפורצות הדרך -אל עתיד חדשני הצועד ברוח הזמן ובכך נאדיר את המקצוע שלנו,ואת הרלוונטיות של ביה"ס עבור התלמידים.
סיום מעגלי-חוזרת אל התמונה בראשית הפוסט-הדברים הללו שמחזיקים הילדים בתמונה הם הם הרלוונטיים עבורם,כל חייהם ואינם יכולים לשרוד בלעדיהם.(למורת רוחו של האב,וגם חוסר הבנתו את המציאות)
מדוע שלא נרתם את הכלים הללו לצרכינו הלימודיים-הוראתיים?וכבר מדובר על כך שהסמארטפון האישי יהווה את מאגר המידע של התלמיד וחיבורו לכל מסך מחשב אקראי יאפשר את הלמידה האופטימלית המיוחלת.
נאמין,נעשה ונצליח!

הפוסט הזה יהא ראשון בסידרה של פוסטים בהם אתייחס לנקודות ריאות שונות אשר יתקפו ויבחנו את הנושא "פדגוגיה בעידן המידע" ,כפי שבאו לידי ביטוי בכנס מרתק בו השתתפתי,מטעם גוף המכונה "היוזמה למחקר יישומי בחינוך".מדובר בוועדה בעלת אוריינטציה מחקרית אשר בבסיסה מחקר מתווה-דרך :הצעה לארגון לימודים מחודש.הכנס הביא עימו משתתפים וגופים רמי-מעלה אשר מסקנותיהם ותובנותיהם הביאוני לרפלקציה ייחודית על תחום התקשוב,ופתחו בפניי צוהר נוסף למתרחש בעולם בכל הקשור להטמעת הטכנולוגיה בבתי הספר.
בפוסט הראשון רוצה לפתוח אני דווקא בהיבט הרגשי שהותיר בי מפגש עם אדם מופלא,מפגש בלתי-אמצעי ואישי עם חתן פרס נובל לכימיה 2011,אשר פגשתי בכנס והשיחה שקיימנו בארבע עיניים הותירה בי את חותמה ימים רבים לאחר מכן,וברגעים אלו ממש בעודי כותבת על כך אוחזת בי התרגשות לנוכח המעמד המרגש.באופן ספונטני למדי פנה אליי פרופ' דן שכטמן (אשר התעקש כי אכנה אותו דני),ושאל לפשר מעשיי בכנס.מהן  ציפיותיי,מאיזה תחום אני מגיעה,וכיו"ב.נעניתי כמובן בשמחה,והתפתחה לה שיחה שהובילה למקומם של לימודי המדעים בביה"ס התיכון,לתקשוב ככלל ולמצבה של מערכת החינוך והעוסקים במלאכה-אוכלוסיית המורים המעולים שלא תמיד רואים ברכה בעמלם היומיומי המתמשך.זכיתי לאוזן קשבת ולתובנות כדורבנות מצד חתן פרס הנובל שהבין לליבי וידע בדיוק על מה אני מדברת,ולבסוף אף הוזמנו תלמידיי לפגישה עימו בטכניון,ביתו ומבצרו האינטלקטואלי.
בהרצאתו במסגרת דברי הפתיחה של הכנס,ציין דוגמאות אודות תרבות הסמוך הישראלית ובאנלוגיה לתהליך הפרקולציה בו נוצרים חורים בגוש מתכת המוביל חשמל,כך מערכת החינוך לימים תידרש להתמודד עם בעייה לאומית אדירה,לפיה מחצית מתלמידי ישראל לא ייחשפו לשום תחום דעת מתחומי המדעים,וההשלכות מכך ברורות לעתיד המדינה.
באותו הקשר-תקוותי היא כי יותר ויותר תלמידים ייחשפו לחינוך מבוסס טכנולוגיות,והלוואי והתקשוב יתפס תאוצה,ויהא חלק משיגרת יומנו בלימודי כלל תחומי הדעת.
אתמול חוויתי את אחד מפירות הלימודים כפי שהגדירה זאת חברתי גילה בשיחתנו הטלפונית.החדר היחיד בביה"ס המחובר לטכנולוגיות,בו התחלתי להשתמש השנה דרך קבע בשיעוריי,היה תפוס לאורך כל שעות היום בשל פעילויות לקראת יום רבין.נאלצתי לכתת רגליי עם תלמידיי בחיפוש נואש אחר חדרי לימוד.אחד התלמידים פנה אליי ושאל ברצינות תהומית:האם לא יתקיים היום שיעור מתוקשב?"מיותר לציין כי נותרתי פעורת פה....וזהו הפרי הראשון בשנה"ל הנוכחית.תלמידים שלא ידעו את דור המדבר אלא הגיעו ישירות לארץ המובטחת...
בפוסט הבא אציג את ממצאי מר אנדריאס שלייכר יועץ מיוחד למזכירות ה-OECD בנושא מדיניות החינוך המתוקשב.כל מילה שלו מרתקת וחדשנית,פותחת אותנו בפני עולמות ונקודות ריאות מתקדמות.

הפוסט הינו ראי הנפש

ברוכה הבאה,רונית.כן,רונית לא טעית.נכנסתי לבלוג של עצמי כמוצופה חיצונית לאחר זמן מה בו במכוון התנתקתי מהבלוג,אך היתה זו התנתקות רק לכאורה,רק באופן מושאל,שהרי בתוך תוכי יודעת אני כי התמכרתי.התמכרות שמצאה את ביטוייה במטא-קוגניציה,בתרגום כל פעילות או התוודעות של מיגוון נושאים בחיי לכתיבת פוסט בהתייחס אליהם,ברצון שלי לשתף כל אדם חדש הנקרה בדרכי ב...בלוג שלי.אז עברה לה שנה קלנדרית,והנה אני כאן שוב,שונה ואחרת,קוראת את הפוסטים הראשונים שלי,ולא מאמינה שזו אני.שכברת הדרך הזו היא שלי.לגמרי שלי.והיכולת הזו להתבונן בהתפתחות שחווינו כמו זחל הבוקע מהגולם,היא מדהימה בעיניי,ואיני מכירה עוד שום מסגרת וודאי לא לימודית,המאפשרת התבוננות מעמיקה שכזו,אשר למעשה מגלמת בתוכה עולם ומלואו של נבכי הנפש,האיד,האגו והסופראגו שזורים בו יחדיו,ללא קווים מפרידים וודאי ללא הבחנה רציונאלית.
רוצה לומר כי הכתיבה בבלוג מהווה התנסות יוצאת דופן ומרנינה כל בן אנוש באם הכתיבה היא בדמו,וגם אם לאו.למדנו להכיר צדדים באישיותנו ובאישיות חברינו לספסל הלימודים,בדרך שלא היתה מתאפשרת בכל אמצעי אחר.ועל כך תודות לקברניטי החוג ובראשם ד"ר גילה קורץ על הגאוניות,כן כן,גאוניות שליוותה את החשיבה טרום הפרוייקט שלא הכרנו בחשיבותה עד שלא נכנסנו בעובי הקורה,והבנו על בשרנו את מידת ההצלחה של הכתיבה בבלוג להבניית הרפלקציה בתהליך הלמידה שלנו.
למדנו בשיעור של פרופ' עמי וולנסקי אודות דיואי אשר טען כי למידה אמיתית מתרחשת באמצעות חוויה והתנסות.אכן צדק דיואי.צדק בגדול, ואני חשה זאת לאורך כל הדרך בהקשר לבלוג שלי.זוהי הלמידה האמיתית והמשמעותית לדידי.
אכן,כל המחשבות רצות להן בראשי,ובמכוון איני עורכת ומשנה את הפוסט הזה.זוהי מטרתו:כנאמר, "העיניים הן ראי הנפש",באנלוגיה לכך ארשה לעצמי זו הפעם לומר "הפוסט הינו ראי הנפש",ואני  אוהבת אותו באשר הוא.בייחוד לאחר שנה תמימה בה איפשר לי הבלוג שלי לתת דרור לנפשי ולמחשבותיי.
תודה לכם חבריי קוראיי הנאמנים שאפשרתם לי להמשיך ולעוף....