הפוסט הינו ראי הנפש

ברוכה הבאה,רונית.כן,רונית לא טעית.נכנסתי לבלוג של עצמי כמוצופה חיצונית לאחר זמן מה בו במכוון התנתקתי מהבלוג,אך היתה זו התנתקות רק לכאורה,רק באופן מושאל,שהרי בתוך תוכי יודעת אני כי התמכרתי.התמכרות שמצאה את ביטוייה במטא-קוגניציה,בתרגום כל פעילות או התוודעות של מיגוון נושאים בחיי לכתיבת פוסט בהתייחס אליהם,ברצון שלי לשתף כל אדם חדש הנקרה בדרכי ב...בלוג שלי.אז עברה לה שנה קלנדרית,והנה אני כאן שוב,שונה ואחרת,קוראת את הפוסטים הראשונים שלי,ולא מאמינה שזו אני.שכברת הדרך הזו היא שלי.לגמרי שלי.והיכולת הזו להתבונן בהתפתחות שחווינו כמו זחל הבוקע מהגולם,היא מדהימה בעיניי,ואיני מכירה עוד שום מסגרת וודאי לא לימודית,המאפשרת התבוננות מעמיקה שכזו,אשר למעשה מגלמת בתוכה עולם ומלואו של נבכי הנפש,האיד,האגו והסופראגו שזורים בו יחדיו,ללא קווים מפרידים וודאי ללא הבחנה רציונאלית.
רוצה לומר כי הכתיבה בבלוג מהווה התנסות יוצאת דופן ומרנינה כל בן אנוש באם הכתיבה היא בדמו,וגם אם לאו.למדנו להכיר צדדים באישיותנו ובאישיות חברינו לספסל הלימודים,בדרך שלא היתה מתאפשרת בכל אמצעי אחר.ועל כך תודות לקברניטי החוג ובראשם ד"ר גילה קורץ על הגאוניות,כן כן,גאוניות שליוותה את החשיבה טרום הפרוייקט שלא הכרנו בחשיבותה עד שלא נכנסנו בעובי הקורה,והבנו על בשרנו את מידת ההצלחה של הכתיבה בבלוג להבניית הרפלקציה בתהליך הלמידה שלנו.
למדנו בשיעור של פרופ' עמי וולנסקי אודות דיואי אשר טען כי למידה אמיתית מתרחשת באמצעות חוויה והתנסות.אכן צדק דיואי.צדק בגדול, ואני חשה זאת לאורך כל הדרך בהקשר לבלוג שלי.זוהי הלמידה האמיתית והמשמעותית לדידי.
אכן,כל המחשבות רצות להן בראשי,ובמכוון איני עורכת ומשנה את הפוסט הזה.זוהי מטרתו:כנאמר, "העיניים הן ראי הנפש",באנלוגיה לכך ארשה לעצמי זו הפעם לומר "הפוסט הינו ראי הנפש",ואני  אוהבת אותו באשר הוא.בייחוד לאחר שנה תמימה בה איפשר לי הבלוג שלי לתת דרור לנפשי ולמחשבותיי.
תודה לכם חבריי קוראיי הנאמנים שאפשרתם לי להמשיך ולעוף....

תקשורת ללא גבולות גם במקומות בהם הכרח לשרטט את הגבול!

בזמן שאני יושבת לכתוב פוסט זה, איני יכולה שלא לחשוב מה עובר ברגעים אלו על גלעד שליט? האם הוא בכלל במצב שהוא מסוגל לעכל את כל מה שרוחש וגועש בארצנו הקטנטונת בציפייה לבואו? לפני מספר שעות שמעתי את אביבה שליט פונה לתקשורת בבקשה כי תניח למשפחה ולגלעד לנפשם. ערב הדיון בבג"צ בדבר תקפות העיסקה, בהדגישה את הזדהותה עם משפחות השכול ואת חששה ממצבו של גלעד, לא יכלה אביבה שלא להזכיר את התקשורת. 

ההיערכות המופרזת של התקשורת, במיוחד הישראלית לסיקור חזרתו של גלעד דומה להיערכות צבא ערב קרב מכריע. עשרות צלמים גודשים את מצפה הילה בכניסה לישוב, על הגגות, בבתי השכנים ובטוחני שביום פקודה אף יעלו מסוק לאויר שיצלם את המתרחש בבית ובסביבה. ואני שואלת מדוע? האם לא די בסיקור אינפורמטיבי של טקס קבלת הפנים הצנוע שאמור להתקיים בבסיס חה"א, במעמד ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל? מה לנו שאנו מקדשים את יצר המציצנות?

נכון שגלעד שליט הפך לחייל המסוקר ביותר במדינה. בנם של כל אזרחי ישראל הדורשים בשלומו ומצפים לחזרתו (ואני לא נכנסת לשאלת המחיר שכן זה מצדיק דיון נפרד). נכון גם שבמידה והתקשורת לא הייתה מתגייסת לחזרתו של גלעד כנראה שהסוגיה לא היתה מצליחה להישמר במקום גבוה בסדר היום של המדינה. למעשה אין מחאה, נאום, פגישה עם גורם זר, ראיון של מקבלי ההחלטות במדינה ו/או של ראשי מערכת הביטחון בהם לא עסקו בעניין חזרתו של גלעד שליט להוריו ולמשפחתו. ברי, כי ללא הקמפיין התקשורתי הרחב כל זה לא היה קורה. אבל לעניות דעתי גם לכך יש סוף ועל התקשורת להכיר בכך ולהבין שתפקידה הסתיים.

אך זו מסרבת לעשות כן. היא ממשיכה להיערך למשדר חדשותי מיוחד שיסקר כל צעד ושעל ביישום העיסקה עם החמאס, עד להגעתו של גלעד לביתו במצפה הילה. ולאחר מכן, בטוחני כי היא תחכה בפתח הבית עד ליציאת מישהו מבני משפחתו שימסור הודעה בתקווה להרגיע את הרוחות, ומשזה לא יספק אותה היא תמתין עד ליציאתו של גלעד וכן הלאה...זאת, באצטלה של זכות הציבור לדעת.

ואני אומרת תפסיקו למכור לנו דרמה אנושית שמבחינתכם מהווה אינדיקציה להצלחתכם להפעיל לחץ על מקבלי ההחלטות בישראל להסכים לעיסקה וושבעצם נועדה לייצר בעבורכם רייטניג והכנסה. לא כל דבר נמדד בכסף. ניתן לשרטט גבולות וכללי עשה ואל תעשה. זוהי לא פגיעה בדמוקרטיה. זו שמירה על הדמוקרטיה.

זה המקום לתהות גם עד כמה התקשורת התנהלה בפרשת שליט בהתאם לנורמות המקצועיות המצופות ממנה? למעשה התקשורת לא קידמה דיון רציני בשאלה האם ההחלטה ללכת על עיסקה עם החמאס ולשחרר בעבור גלעד מאות מחבלים ורוצחים היא המהלך הנכון? כבר בשלבים המוקדמים התקשורת חטאה לתפקידה, בכך שנקטה עמדה חד משמעית בעד העיסקה ולמעשה אטמה את עצמה לדעות אחרות. כאזרחית וכאמא לילדים, אני חושבת שאין מוצא במקרה של חטיפת חייל ו/או אזרח להשיבו הביתה, כי אם לנהל מו"מ עם החוטפים לשחרור, קל וחומר שאין אפשרות לממש אופציה צבאית. לאורך ההיסטוריה למדנו שאין ברירה אחרת ולא צריך על גבו של גלעד לדבוק בעקרונות אחרים. עם זאת, מהתקשורת מצופה התנהלות אחרת, אובייקטיבית, פחות רגשית וכזו שלא נועדה לקנות לה קהל תומכים ו/או לפנות למכנה המשותף של הציבור. בפרשת גלעד שליט התקשורת הישראלית חטאה לתפקידה והיא ממשיכה להתנהל כ"צהובון" שמחפש את הכותרת המדברת ואת התמונה ששווה אלף מילים. 

ומה הלאה? מעבר להנמכת הפרופיל המשמעותית ממשפחת שליט, אני מקווה שלא נשחק לידי ארגון החמאס בכך שנעסוק באסירים המרצחים המשוחררים. נייצר בעבורם פולחן אישיות ע"י הצגת תמונותיהם, נפנוף אצבעותיהם באותיות וי המסמלות את אות הניצחון ואזכור פועלם מהעבר. עם כל הקושי שבדבר לא צריכים להוסיף חטא על פשע. מדובר בחבורת מרצחים שפילה, שבצר לנו שחררנו אותם בעבור ערך כבוד האדם ודבקותנו בעיקרון המקראי "השבת בנים לגבולם". כמדינה, ביכולתנו להתמודד עם ההשלכות שעלולות להיות לכך על מצבנו הביטחוני. לא צריך לייצר בעבור חבורה שפילה זו סנטימנט מכל סוג שהוא. פשוט להסתפק בדיווח אינפורמטיבי קר ויבש מבלי לפרט בתמונות ובמלל אודותם.

ולסיום, ברצוני להביא דברים שנכתבו ע"י עיתונאית כוויתית, בעיתון מוביל בכווית, בהם היא מביעה תחושת התפעלות ורצון לחיות במדינה המקדשת את שלום אזרחיה והמוכנה לשחרר בעבור השבת חייל אחד אלף עשרים ושבע מחבלים. תעודת גאווה למדינה. אני מאד מזדהה עם דברים אלו המהווים את הטוב והייחוד שיש בארצנו ובעמנו ומפנה קריאה נרגשת לתקשורת לנהוג באחריות, בזהירות וברגישות ולהבין שהצבת גבולות אין פירושה פגיעה בכיסוי החדשותי תקשורתי, כי אם בגרות ומחשבה. ויפה שעה אחת קודם.

הפוסט הזה מוקדש לסטיב ג'ובס...

מה לא נאמר על סטיב ג'ובס-האדם,האגדה אשר חייו נגדעו השבוע,ולמרות כל הפרסומים החדשותיים והבאזזז סביב מותו,מוות מסתיים בקול דממה דקה.החלטתי להקדיש לך סטיב את הפוסט הזה,ולהודות לך באופן אישי על השינוי שהכנסת בחיי,ובתוך תוכי באמצעות האני מאמין שלך שפורסם והגיע אל לבי באמצעות אותו שינוי טכנולוגי,אני חשה שדבריך נגעו בי באופן אישי,ויכולנו לשבת ולשוחח על כוס קפה ולהגיע לסמביוזה מנטלית כמו היינו בדינמיקה קבוצתית.בלי בעייה כלל.
אחת מאבני הדרך המניעות את חיי היא חשיבה יצירתית,ובציטוט הבא שלך טמון כל הקסם אודות האינטרקציה בין הטכנולוגיה בתיווך היצירתיות.
"יצירתיות היא רק לחבר דברים. כששואלים אנשים יצירתיים איך הם עשו משהו, הם מרגישים קצת אשם כי הם לא באמת עשו אותו, הם רק ראו משהו, והם היו מסוגלים לחבר את החוויה שלהם וליצור דבר חדש". ". (ראיון ל"Wired", 1996
ציטוט זה שלך מדהים בעיניי משום יכולתו לתמצת במשפט אחד כיצד ניתן להתייחס לכל דבר בחיינו בדרך מעט שונה,העושה את כל ההבדל."לחבר את החוויה וליצור דבר חדש",ואני מגדירה זאת בחסמים מול מפתחות לחשיבה יצירתית.אין עוד חשיבה קונבנציונאלית והיצמדות לכללים,חוקים וגישות מוכרות,כי אם יש לפתוח את המחשבה עם מפתח השינוי-אפשר לשבור את הכללים,ניתן לדלג מעליהם וכל אחד יכול להיות יצירתי ולהביא לפתרונות יצירתיים.צריך רק לרצות ואז החוויה,הפתרון יגיע.כמו גדול.
ציטוט נוסף שלך סטיב שנגע בי :"הטכנולוגיות שלנו יכולות להפוך את החיים ליותר קלים, הם מאפשרות לנו לגעת באנשים שלא היינו מגיעים אליהם אחרת. יכול להיות שיש לך ילד עם פגם מולד ובעזרת הטכנולוגיה תוכל ליצור קשר עם הורים אחרים וקבוצות תמיכה, להשיג מידע רפואי ומידע על תרופות חדשות – הדברים האלה משפיעים בצורה עמוקה על החיים".
דברים אלה נאמרו גם הם ב-1996,ובשנת 2005 חרב עליי למספר חודשים עולמי כאשר בני ,אוצרי, נולד פג במשקל של הרבה פחות מקילו סוכר,והיה בסכנת חיים.מוזר לחשוב על כך אך רק הטכנולוגיה הצילה אותי כאשר איפשרה לי ליצור קשר בלתי אמצעי בפורומים של הורים לפגים,היה זה המקום היחיד שבאמת איפשר לי לקבל תשובות,עצות,מקום לבכות ולשתף לגעת באנשים ולתת להם לגעת ,ממש כפי שתארת סטיב.אכן,ההשפעה היתה כה מכרעת על חיי,והיה לכך אף חלק בהצלת בני.
והציטוט האחרון אליו ארצה להתייחס ,אשר נאמר על ידך סטיב ב-2003 בראיון ל"רולינג סטון":
"אני חושב שהטכנולוגיה מקרבת עולמות ותמשיך לעשות כן. יש צדדים שליליים לכל דבר - הצד המשחית ביותר של טכנולוגיה לדעתי הוא הטלוויזיה, אבל שוב, טלוויזיה במיטבה יכולה להיות מדהימה". מילים כדורבנות,ולו בשל אותה תובנה אשר חוויתי שלשום עם תלמידיי.כמורה לתקשורת אני מסכימה להיבט המשחית של הטלוויזיה בהבניית ותפיסת המציאות,הדברים החשובים בחיים ושינוי סדרי העדיפויות במאה ה-21.אולם,הסיפא של דבריך אודות היכולת המדהימה שלה, נגלתה לעיניי והציפה אותי,כתמיד,באושר גדול על שימוש מושכל שאני עושה בתקשורת בכלל ובטלויזיה בפרט למען תלמידיי האהובים.הקרנתי להם את הסרט "תיכון ההזדמנות האחרונה" אשר הוקרן בטלוויזיה במסגרת התוכנית "עובדה" בערוץ 2 לפני כשנה,בבימויו של בן שני.לאחר הקרנת הסרט אודות בני נוער נכשלים ונחשלים במערכת החינוך,נוער בסיכון שנותר ללא מוצא כמעט,מגיע לתיכון "ברנקו וייס" ברמלה ומוצא את נקודת האור הסוללת לו בתקווה את מסלול חייו.לאחר הסרט המרגש עד דמעות,"יצא"אליהם מהמסך מנהל ביה"ס חילי טרופר אשר קיים  עימם שיחה מרתקת על כל הטוב שבנפש האדם והחברה.אין ספק כי השיחה היתה אחת המדהימות שחוויתי בחיי,ולמרות הכל,אותו מפגש לא היה יכול להיות כה מרגש ומדהים בעיניי ללא הכוח שהביאה עימה הטלוויזיה בסרט מופלא זה המתאר באופן כה אותנטי את המציאות ופורט על רגשות הצופים כפי שרק ויזואליות טלוויזיונית יכולה להביע.וכדבריך,סטיב,טלוויזיה במיטבה יכולה להיות מדהימה.ומהמיקרו למקרו-טכנולוגיה במיטבה יכולה להיות אף היא מדהימה,אם נדע לצרוך אותה באופן מושכל ובקורתי,ממש כמו את אמצעי התקשורת.
סטיב ג'ובס-האיש והאגדה-
תהא נשמתך צרורה בצרור החיים.

בראש השנה תשע"ב - "שנהיה לאפליקציה ולא לזנב"

אנו נמצאים בעיצומם של ימים של חשבון נפש, סיכומים של השנה החולפת בינינו לבין עצמנו, אפופים ברגשות והגיגים אודות התחלות חדשות ומסוקרנים מהזרעים שתנביט השנה החדשה הבעל"ט.

לקראת ערב החד הייתי בארוע משפחתי, אשר השולחנות עוצבו בו באגרות ברכה מקוריות כפי שגדלנו עם הציורים והנצנצים, והחלונות הנפתחים שכה ריגשו אותי בילדותי. נשבעתי לעצמי באותו רגע, שאני לא שולחת אפילו לא מסרון אחד עם ברכת שנה טובה לאהובים שלי, אלא מברכת בקול האישי, בברכה המתאימה לכל אחד ואחת, באהבה כנה ואמיתית, ולא בכדי לצאת לידי חובה או לשבור שיא בסגנון העתק הדבק. עמדתי במשימה שהצבתי לעצמי. דיברתי עם האנשים החשובים לי, שחלקם הופתעו במידה מסוימת, כי הטכנולוגיה יצרה לצערי אדם מסוג חדש המורגל לקבל ברכות משוכללות ותוצר אפליקציות מעשירות, אך נעדרות מגע אנושי ויחס אישי הטבועים באישיות שלי. מאידך, לא ציפו לקבל מסרון או אי-מייל ממני, מהיכרותם אותי. ובהקשר זה, בני, תלמיד כיתה א' הכין למורתו אגרת ברכה מצויירת ומקושטת פרי ידיו, ומה שריגש אותו יותר מכל הברכות היתה המעטפה שקיבל בתיבת הדואר ובתוכה אגרת ברכה מנוקדת לעילא ועילא ממורתו, המיועדת רק לו (וכוונתי לתיבת הדואר האמיתית בכניסה לבניין בו אנו מתגוררים, למעטפה עם בול ולמכתב כתוב על נייר. כן זה ולא תיבת דואר מקוונת או מכתב מקוון).

עם זאת, השנה יותר מכל (ואולי בגלל שחל שינוי במודעות שלי לנושא) פגשתי לקרא השנה החדשה במגוון של שינויים טכנולוגיים הרלוונטיים במיוחד לחג, המהווים את מנהגי וסממני החג. זקני השבט לעולם לא יקבלו את התחליף לתקיעת השופר, כפי שמשמיעה האפליקציה החינמית shofar , המשמיעה בלחיצת כפתור פשוטה את כל ארבע סוגי התקיעות: תקיעה, שברים, תרועה ותרועה גדולה.

האמת אין תחליף לדבר האמיתי ולמשמעויות שהוא נושא עימו, אולם כיאה לעוסקים בחינוך, ניתן להסתייע בכך במהלך שיעור הכנה לסימני החג. לפחות לשם לימוד ההבחנה בין סוגי התקיעות עבור תלמידי כיתות בית הספר היסודי. אין ספק ששמיעת התקיעות הלכה למעשה, בלווי השמות יחדד את הקשר של ילדי ישראל לחג. ואם זו לא טכנולוגיה בשרות הפדגוגיה אז מה כן?

ואם בטכנולוגיה בשרות החינוך לקראת החג עסקינן, ברצוני לשתף אתכם גם בחזון ישעיהו, גירסת 2.0. בימים האחרונים חנך מוזיאון ישראל את "מגילות ים המלח הפרויקט הדיגיטלי", המאפשר לחקור את כתבי היד העתיקים מתקופת בית שני ברזולוציה גבוהה. האתר, אשר פותח בשיתוף גוגל, מנגיש בטעינה מהירה דימויים מהמגילות באיכות גבוהה, כולל אפשרות חיפוש ושיתוף וגם קטעי וידאו וטקסט. לחשוב על כך שמגילות שנכתבו בשנת 125 לפני הספירה ובהן אזכורים לראש השנה וליום כיפור, מופיעות פתאם באופן ממוחשב הנגיש לכל יהודי באשר הוא, זה פשוט דבר מדהים.

באשר לברכות המוכנות לראש השנה - באפליקציות כמו i bracha , או i greet יש לי השגות אישיות. עדיין אני רואה בכך דרך מלאכותית ולא אמיתית לתקשורת חגיגית בין חברים, משפחה ואחרים. אולי בשל היותי מהגרת דיגיטלית ואולי בשל הרגישות לאדם כיצור אנושי ולא כרובוט דמוי אדם, אני מבכרת להימנע מכך, בשל היותי רונית המאמינה ביחסים הבינאישיים ובאמת הטהורה.

אמנם התלהבתי כששמעתי את הברכה המוזיקלית עם פרצוף מזמר של החבר ששלח את הברכה באפליקציית "שנה טובה", אך עצם המגבלה ל-iphone   4-3 , החזירה אותי מיידית לרצון לברך בעצמי בשיר ובזמר את חבריי (ולשמוע את הצחוק בקולם מנגד...). 

מה מוטב האדם מן המחשב - על גלובליזיציה, טכנולוגיה וחינוך.

לא אחת אני שואלת את עצמי מה היה קורה באם תהליך הגלובלזיציה לא היה קורם עור וגידים והטכנולוגיה היתה נשארת בשנות ה-70'? מעבר לכך שלא הייתי לומדת את מה שאני לומדת עכשיו בהנאה רבה, כנראה שלא היינו מפסידים הרבה. האמנם?

לאחרונה, בעבודתה של ד"ר חגית טל מישר, חקרנו את השפעות הגלולבליזציה על ההתפתחות הטכנולוגית וכנגזרת מכך על תוכניות החינוך. אחת המסקנות הברורות שעלתה מעבודה זו עסקה בהתפרקותן של היישויות המדינתיות, כתוצאה מתהליכי הגלובלזציה ועל הפיכת העולם לכפר גלובלי אחד היודע לגשר על הפערים הגיאוגרפיים באמצעות הטכנולוגיה. לכאורה מהלך טכני שאין בו אלה העצמה של תופעות כלכליות, חברתיות, ביטחוניות ואחרות שבמקום שיתקיימו במסגרת המדינה הן הופכות לנחלת כלל העולם. מסקנתי המאד ברורה מכך הינה שלא כך הוא. מדובר בתופעה משמעותית הנוגעת ברובד הערכים הבסיסי של כל אחד מאיתנו. למעשה מדובר בפירוק של עולם הערכים עליהם גדלנו המציב את המדינה במרכז והנסוב סביב מורשת, היסטוריה, לאום, וביצירת עולם ערכים חדש המורכב מעקרונות אוניברסליים, המעמידים את האדם במרכז. אדם זה פועל תחת הרציונאל של מקסום תועלות אישיות. 

שינוי משמעותי זה משליך בראש ובראשונה על תחום החינוך. המצפן "האנאלוגי" שהגדיר את עקרונות היסוד לתוכניות החינוך השתנה למצפן "דיגיטלי" אוניברסלי המצריך תוכניות חינוך מסוג אחר. במקום ללמד מורשת, היסטוריה, מתמטיקה, לשון וספרות יש צורך בלימוד מדעים מדויקים, מתודולוגיות מחקר, מחשבים וכד'. לימודים מאד תכליתיים ושכלתניים הבאים על חשבון פיתוח הנפש. כל מה שלא נכנס לקטגוריה היצרנית ניתן לוותר עליו, שכן "זמן זה כסף" ולא כדאי לבזבז את המשאב היקר על "דברים לא חיוניים"!

בניגוד למיטב המומחים בתחום אני רואה בעידן החינוכי הזה רובוטיזציה של תחום החינוך. לעניות דעתי, לא ניתן לחנך רק לצרכים פרקטיי, תוך הזנחת ההיסטוריה והמורשת. כל היופי בחינוך הינו הגיוון ורוחב היריעה. האדם הינו יצור מורכב אשר יש להשקיע בו ולפתח אותו עפ"י כישוריו ויכולותיו, הן לצרכים פיזיים והן לצרכים מטה-פיזיים. מערכת חינוך שלא יודעת לייצר מענה לשני עולמות התוכן הללו הרי שהיא לוקה בחסר.

אין פירושו של דבר שאני מתעלמת מהשינויים בסביבה. ממש לא. אני קוראת לאמץ אותם ולהטמיע אותם בתהליכים החינוכיים, אולם במינון נכון. לא ניתן לטמון את הראש בחול, להתעלם מתהליכי הגלובליזציה ומהשינויים הטכנולוגיים ולהמשיך ללמד את אותן תוכניות חינוך, עם אותן שיטות הוראה. חייבים לבצע התאמות ושילובים. תוכניות חינוך, המהוות את אבני היסוד ההכשרתיים של כל חברה, צריכות להכיל גם ספרות וגם מדעים, גם היסטוריה ומורשת וגם מחשבים, גם זכויות אדם וגם כללי עשה ואל תעשה. חשיבות השינויים הטכנולוגיים בהקשר זה, הינה ביצירת הפלטפורמות הראויות לכך. זאת, באופן המאפשר הכנסת יותר תכולות לימודיות חינוכיות בפחות זמן. כיום, לתלמידים נפתח עידן טכנולוגי המאפשר נגישות לאוקיינוס של מידע בכל נושא שעולה על דעתם ועליהם לדוג את מה שמעניין אותם. זאת בכל מקום ובכל נקודת זמן.

זה לא מייתר את תפקיד המורים. באחריותם של המורים לחנך את הדור הצעיר לאזרחות טובה, למוסר ולערכים - נושאי בסיס להם המחשבים לא יתנו מענה.

ולסיום, לעניות דעתי, מחובתנו לשמור על זהותנו, על אחת כמה וכמה בעידן של עולם ככפר גלובאלי אחד. אחרת מה מוטב האדם מהמחשב.

מרישום לפורום,דרך עוז לתמורה וכלה ב"ציפור הנפש"-דור 3.5

מאז חזרנו מחופשת הקיץ עמוסת המטלות המתוקשבות שחוללו שינוי תהומי בתפיסת ההוראה שלנו,ומזה חודש כמעט במעגל העבודה,אני מוצאת עצמי באינסוף סיטואציות המבשרות את השינוי המתחולל בי עקב הלימודים האינטנסיביים  במסלול התקשוב שאנו חווים.ובד בבד,חשה שאין אפשרות אחרת לחיות את החיים ולנהל אותם כי אם באמצעות שילוב הטכנולוגיה כמגדלור בדרכנו מכוונת המאה ה-21.דוגמאות יש באמתחתי למכביר כמו הפורום למורי תחום הידע שלי ,בו עלינו להתנהל ולהתעדכן מדי יום ומורים מרחבי הארץ פשוט לא נכנסו לפורום בשל חוסר ידע כיצד נרשמים אליו,פעולה פשוטה למדי,אך דורשת אוריינטציה תקשובית.מצאתי עצמי מנחה מספר מורים בכייף גדול בתהליך ההרשמה,ונזכרתי כיצד הייתי אך לפני מספר חודשים בצד זה של המתרס(או לחלופין המחשב),נעזרת בחברותיי המקסימות אורנית,גילה ומיכל ברישום לסקייפ,בהכנסת אלמנטים לבלוג וכיו"ב.רק אדם החווה את אותו תהליך המוביל לשינוי,יכול להבין את חוסר האונים הראשוני הזה,עד להצלחה הצפויה בהתמודדות עם חסמי הטכנולוגיה. גם בתהליך הרישום לרפורמת "עוז לתמורה"נדרשה הרשמה באמצעות האינטרנט ומתן סיסמא והרשאת כניסה,פרט פשוט לכאורה אשר היקשה על מספר לא מבוטל של מורים לבצע מהלך חשוב אשר ישנה את עתידם המקצועי.גם כאן,סייעתי בתחושת סיפוק על האפשרות לסייע מכל הלב.והבנתי את מקור הקושי,וזהו האינוונטר המשמעותי ביותר בכל תהליך השינוי אותו חווים תלמידי מסלול התקשוב.גם הם "סחבו"בעליות והתמודדו עם קשיים טכנולוגיים לא מבוטלים,אך עשינו זאת והגענו למעלה ההר.
דוגמא נוספת-השתתפתי כהורה בישיבת ועד הורים בביה"ס בו לומדת בתי,ושוב צפו ועלו בעיות בשל העדר קשר ישיר בין חברי הוועד הרבים(יש לומר-עשרות).פתרון קטן מצדי-יצירת פורום מתוקשב של כלל חברי הוועד והקשר יניב פירות.באותה אסיפה סערו הרוחות באשר להרסנותו של הפייסבוק בחיי בני הנוער,ואני ציינתי את מקומו של הפייסבוק ככלי ללמידה המתאים לאוכלוסיית בני הנוער וחשתי סיפוק לפקוח את עני חבריי ההורים כי יש גם טוב בפייסבוק,אם הוא במידה ותחת שליטה וגבולות למטרות למידה וחשיפת ידע."מי מכשכש בזנב של מי?"הדהדו באוזניי מילותיה של ד"ר שרה שדה, עימה למדנו בסמסטר הראשון,כאשר עדיין לא הבנו מי נגד מי ,ומה זה כל הסיפור הזה של טכנולוגיה בשירות הפדגוגיה.
ואילו כיום,בימים אלו, איני רואה את מקומי כמורה במערכת החינוך שאינה עושה שימוש בטכנולוגיה להעשרת הפדגוגיה.רק אתמול נדרשתי ללמד את תלמידיי על סוגי מחקר והכללים לבניית שאלון(ןלא ריאיון... לאחר המבחן בשיטות מחקר שהתקיים השבוע...)כשלב ראשוני בפרוייקטי הגמר שלהם,ובתכנון השיעור לא חלמתי כיצד אני עושה זאת ללא מצגת,כפי שלמדנו בקורס המקוון של ד"ר יונה מילר בשיטות מחקר.ואכן,לראשונה בחיי לימדתי נושא לא פשוט מעין זה וודאי שמורכב לתלמידיי,באופן מתוקשב תוך שימוש במצגת עם דוגמאות מהשטח ואף שילוב טבלאות וגרפים הממחישים הלכה למעשה את ההבדלים בין השיטות-מחקר כמותי ואיכותי,ובאשר לכללים לבניית השאלון,הדגמתי הלכה למעשה מתוך עולם הידע שהעניקה לנו יונה במסגרת הקורס.תלמידיי חשו ברמה הגבוהה של השיעור,ואני בהתאמה דרשתי "נאה דורש נאה מקיים"-אילו המיומנויות הנדרשות במאה ה-21,ושמחתי בלבי כי אני בשאיפתי מעלה לרמת למידה איכותית ובלתי מתפשרת,משקפת להם דוגמא חיה לחזון האוטופי אודות התנהלות שיעור ע"פ משנתו של ד"ר עופר רימון,ראש המינהל למדע וטכנולוגיה, האמון על הטמעת תוכנית התקשוב במשרד החינוך.
ולסיום ,אנקדוטה: בני,תלמיד כיתה א',היליד הדיגיטלי המתוק שלי,נחשף בעיתון לילדים למשחק אינטרקטיבי חדש בשם "צ'טמן".כמובן שנעתרתי לתחנוניו ורכשתי לו את הדמות המקסימה הזו ,והוא בלי בעייה הסביר למוכר מה עושים איתה כיצד היא מתחברת לסקייפ ולפייסבוק(ICQ עוד אין לו למזלי...),והתקין את התוכנה להפעלת הצ'טמן לגמרי לבדו במחשב.
ובעולם טכנולוגי שכזה,על אוטוסטרדת המידע,ברור כי השקת ספר הילדים המיתולוגי "ציפור הנפש" כאפליקצייה מבית "עברית לילדים"(ספר דיגיטלי),הציפור היא רק "סנונית ראשונה"בכיבוש ליבות הילדים של היום.פלא ששלושים אלף משתמשים הורידו למחשביהם את האפליקצייה המאפשרת קריאת ספרים בעברית במכשירי האייפד,ואלפי ספרים נרכשים באמצעותה?דור 3.5 נותן את הטון ,ומפיח חיים חדשים בנכסי צאן הברזל עליהם גדלנו אנו,המהגרים הדיגיטליים.
וחזור לתובנות:כולי תקווה כי כאשר בני יגיע לתיכון,כל חדר כיתה יהא מצוייד בברקו,מסך וחיבור לאינטרנט במקום הלוח המסורתי,והשיעור האינטרקטיבי לא יהווה עוד אטרקציה יוצאת דופן במחוזותינו.רוצה לומר,המושגים "הטמעת התקשוב","תוכנית התקשוב הלאומית",יהוו רק נדבך בספרי ההסטוריה.במהרה בימינו.

אין שחור ולבן,אין מונופול על התשובה...קווים לדמותו של הגל השלישי-גל הידע

השבוע האחרון בו חזרנו לשיגרת עבודה ולימודים,חולל מהפכה בתובנות שלי ובראייתי את השינוי שהתחולל בי בשנה האחרונה לאור לימודי התקשוב ושילובם הלכה למעשה באופן ההוראה שלי.אני יכולה להעיד על עצמי כי אני מבולבלת ונרגשת כאחד משפע הכלים והאפשרויות הטכנולוגיות אשר הצטברו בארגז הכלים שלי כמורה וכאדם בהתנהלות היומיומית,ואין ספק כי אני באה ממקום אחר בכל שיעור ושיעור,ויש הרבה כאלה במהלך כל יום עבודה.ואני שואלת את עצמי כיצד ניהלתי שיעורים עד היום.ראשית,אני לא מוותרת על החדר האור-קולי,וכיוון שיש רק שניים כאלה בכל ביה"ס,כמעט בכל יום בשבוע האחרון מצאתי עצמי בויכוח מול מורה זה או אחר על הזכות להשתמש בחדר,כאשר מנגד מורה הזקוק/ה לחדר לא בשל האפשרויות הטכנולוגיות שבו,אלא בשל שיבוץ אקראי לאור מצוקת חדרי הכיתות בביה"ס.הלו,אנו במאה ה-21.
אדם שאינו מוותר על החלומות שלו - ראוי בעיניי.אני-הולכת בעקבות החלום וחיה לאורו.וכך,חוויתי יחד עם תלמידיי את חווית ההוראה החדשה,והתלהבותי ניכרה בשפת הגוף שלי.בכך אין לי ספק.השינוי המחשבתי בתפקידי כמורה בפרט,ובתפיסת ההוראה ככלל שינתה לדידי את אופי ומטרות השיעור.בתחום הדעת שלי-תקשורת,הדברים מצאו את ביטויים בהתאמת עולם התוכן לאופן ולדרך בה הועבר התוכן.כדוגמא,לא ניתן לדבר על חשיבה יצירתית כמרכיב בסיסי בפרוייקטי הגמר של תלמידיי ללא המחשת הנושא הלכה למעשה באופן יצירתי...ומי מאפשר זאת אם לא הטכנולוגיה?לא שעד היום לימדתי את הנושא בצורה לא יצירתית ,אך אין ספק כי השימוש בטכנולוגיה משדרג את האפשרויות הפוטנציאליות,ומאפשר למידה פעילה מבוססת התנסות,דיאלוגית ורלוונטית עשרות מונים מהלמידה המסורתית.
כיום,הקונסטרוקטיביזם הוא נר לרגליי.התלמידים שלנו נמצאים ע"פ אלווין טופלר ב"גל השלישי"-גל הידע של המאה ה-21.הניו-אייג' מתבטא במודעות של האדם לעצמו,ביצירתיות,סקרנות,מוטיבציה פנימית,יכולת פיתוח,מולטי-דיאלוג.ובל נשכח כי הדיאלוג הוא טכנולוגי והוא נחשב בר-קיימא בהיותו בקשר עם העולם.אשרי כמורה על האפשרות להיות חלק מהחוויה הזו,מהתהליך הזה של עקרונות ותיאוריות הקורמים עור וגידים והופכים למציאות חיה אל מול עיניי.מהו הגל השלישי הזה שכולם כה מיטיבים לנסח את הגדרותיו ומרכיביו?האם כל התיאורטיקנים גם היו מיטיבים ליישמו בשטח ,בכיתה,הלכה למעשה?דה-פקטו,בגל הידע,אין תפיסת הוראה אחת,אין חוקים וסדירויות,הכל מהיר ושוטף,ובכל זאת בסוף השנה אנו נדרשים לבחינת בגרות מובנית ושיטתית כמו ב"גל השני"-הגל התעשייתי.מבלבל,לא?דה-יורה,אנו בגל השלישי-גל הידע.דה-פקטו,אנו בין הגל התעשייתי לגל הידע.וזהו המקור לבלבול.הפתרון מצוי לדעתי בהבנה שתפקיד המורה השתנה,ואנו לא עוד מקור הסמכות הבלעדית להעברת ידע כי אם בעלי האוטוריטה לניהול ידע.כאשר אני חושבת על המציאות של ביה"ס כיום,עולות לנגד עיניי תופעות של פוסטמודרניזם,חברה רב-תרבותית,אינטליגנציות מרובות,כלכלת הזנב הארוך המתארת ריבוי מקצועות לימוד,ריבוי התמחויות.
המחצית הראשונה של המאה ה-20 התאפיינה בפרוגרסיביזם.כיום,אין לכך מקום לאור ערעור תבניות הידע ועדכונו בעידן של אוטוסטרדת המידע.נוכחנו השנה אינספור פעמים בדוגמאות כיצד האדם יוצר את הידע בעצמו,ואף נדרשנו בקורס של ד"ר ליאת אייל לנתח האם המידע אליו אנו נחשפים קביל,אם לאו.האם המידע מבוסס ידע אקדמי או פרי מוחו הקודח של מפרסמו.נקודה זו מעלה שאלות רבות באשר לרלוונטיות הקוריקולום המנחה את התכנים הנלמדים,בעוד שלמידה משמעותית מבוססת על מודל הקונטרא-מרחבי הלמידה.המודל המנצח בעיניי הוא הקונסטרוקטיביזם-המורה והתלמיד אקטיביים,המורה המומחה בדיסציפלינה מלווה הבניית ידע חדש תוך התבססות על ידע קיים והצפת ידע אינטואיטיבי,הלמידה רלוונטית ללומד,ושני הצדדים גם יחד מחוברים ,מזינים וניזונים מלמידה משמעותית.
לסיום,יצאתי עם תלמידיי השנה במידה מסויימת למסע אל הלא-נודע.השיעורים אינם במודל המסורתי של העברת חומר הלימוד ממני אליהם,כפי שניסח יורם הרפז,אלא שיעורי הצפה של למידה אינסופית המשנה את התובנות שלהם על העולם ומעודדת חשיבת עומק.
את השיעור סיימתי באופן יצירתי בהשמעת השיר של שלום חנוך האגדי "הולך נגד הרוח",עם מטלה לניתוח משפט המפתח בשיר ,ועם השאלה כשאלת מחשבה:"המאה ה-21 תהיה טובה או רעה יותר?"
אתם מוזמנים להקדיש לכך דקה או שתיים של מחשבה...יצירתית.

מהיי-טק היי לקונסטרוקטיביזם

פרוייקט הייטק-היי מהו?ראשית,ברמה המעשית מדובר בשתי כיתות בהן אלמד השנה בהשראת פרוייקט זה.הכל חדשני,התנסותי,קונסטרוקטיביזם בהתהוותו.מדובר בפרוייקט אשר ייושם בביה"ס על שכבותיו השונות,החל מהשבועות הקרובים.בתחילת דרכו מתייחס לכיתה ייחודית וחדשנית המבוססת על לימוד מספר מקצועות בשיטת PBL-PROJECT BASED LEARNING.
התוצר הינו המניע העיקרי ללמידה,תוך מילוי משימות אינטלקטואליות,מושתת על אסטרטגיות למידה המאפשרות אינטרקציות חברתיות ,כאשר נקודת המוצא ללמידה מבוססת פרוייקטים,פיתוח חשיבה בקורתית המאפשרת פוליסמיות,רלוונטיות והגשמה אישית עבור כל תלמיד.
הפרוייקט הינו שיטת לימוד המותאמת למיומנויות המאה ה-21 ,תוך שימוש בטכנולוגיות,דרכי הוראה חלופיות,הגשמת כל תלמיד כאינדיבידואל בהתבסס על נקודות החוזק שלו,ופיתוח ה"אני" של התלמיד לקראת תוצר המהווה ע"פ התוכנית את המניע העיקרי ללמידה.
גולת הכותרת מעבר לכל המילים המרשימות הללו היא הלמידה הקונסטרוקטיביסטית.ישבתי בימי ההיערכות לפתיחת השנה,עת הציגו לנו מטעם מכון חיצוני את הדגשים לפרוייקט ההיי-טק היי וחשבתי לעצמי מה תרמו לי הלימודים השנה בכניסה "חלקה" לתוך הפרוייקט הזה,שרוב רובם של המורים אינם יודעים "איך לאכול אותו" כמו כל המצאה חדשנית וייחודית.התרומה העיקרית היתה ההתנסות שלי עצמי בתהליך של למידה משמעותית תוך מילוי משימות ,מפגש עם אסטרטגיות מגוונות מקדמות למידה,מתן חופש למחשבה בקורתית,יצירתית ,עצמאית והרבה חיפוש פנימי.והידיעה מעל הכל-כי השאלה חשובה לא פחות מהתשובה,אם לא יותר...
להלך מחשבה זה מתחברת הכתבה אשר פורסמה שלשום במוסף "גלריה" של עיתון הארץ,בה רואיינה ד"ר גילה קורץ שלנו אודות הפער הטכנולוגי בו חיים הילדים בין המציאות העגומה בה פוגשים ילדינו במערכת החינוך ובין החיים המקוונים ועתירי הטכנולוגיה המחכים להם בבית.אכן "חיים כפולים" כפי שהגדירה העתונאית תמר רותם במאמר "ילדים דיגיטליים בעולם אנלוגי".אני מתחברת מאד לדבריה של ד"ר גילה קורץ כי תפקידם של אנשי החינוך להבין את המרחבים החדשים  שהילדים בונים לעצמם במשחקי המחשב המורכבים כגון "סקונד לייף" ו"סים",ולעמוד על ההבדלים ולחדד את השוני בין הדמות האמיתית לוירטואלית.(הדמות שיצרו לעצמם במשחק).
ובכלל,מקומה של הטכנולוגיה בחיינו ובקשר שלנו עם תלמידינו הבוגרים.תלמידיי הינם בני 16-18,ועליהם לא חל איסור השימוש בפייסבוק,ואני החלתי לאחרונה לנצלו לצורכי למידה ושיתוף במידע עם התלמידים.כאשר נכנסתי לכיתה היום חשתי כי אני מחוברת הרבה יותר ויודעת עליהם כבני אדם הרבה יותר מאשר בעבר.כמו אני מכירה חברים ותיקים.וההתרגשות היתה בשיאה.פנו אליי גם כמה תלמידים לגבי נושאים בלימוד עצמי וממש ביקשו בתחינה שאתייחס לשאלות שהעבירו לי בפייסבוק.כשנעניתי שניתן לעשות זאת פנים אל פנים אמרו שמעדיפים בפייסבוק,כי אלו החיים האמיתיים.אילו החיים האמיתיים.כך המתבגרים של היום.ועלינו ,המורים,להתמודד עם השינויים הללו,וודאי שלא להילחם בהם אלא לרתום אותם לצורכינו.ובניגוד לכותרת שהופיעה היום באחד העיתונים כי המורים ברמה גבוהה והתלמידים לא,אני לחלוטין לא מסכימה עם אמירה זו המצביעה על אי ראיית השינויים הללו.לטעמי,הילדים והנוער ככלל לומדים המון אך בדרכים לא קונבנציונליות,באמצעות חשיפתם לכל הטכנולוגיות המוצעות להם,ואוכלוסיית המורים אינה מדביקה את הפער,וחלקם אכן לא רלוונטיים עבור תלמידיהם ולצערי לא ירחק היום בו לא יוכלו לתקשר עימם.
היה לי מאד מאתגר לדעת כי תלמידיי ואני מדברים באותה שפה,וכי אני יכולה להבין על מה בדיוק הם מדברים.
ולסיום אנקדוטה מקסימה המגוללת כל מה שאמרתי וחשבתי לכדי נרטיב אחד מתוחכם:בדרום אפריקה השיקה סוכנות בלונד 2.0 הישראלית פעילות ממוקדת לקהל יעד צעיר במטרה לחבר בין חברת HP לעולם הלימודים וביה"ס.הגולשים העלו סיפורים מרתקים ומוזרים בהקשר ליום הראשון בבית הספר.נאמר שהיה על כל אחד מאיתנו לעשות זאת ברגע זה-האם פשוט הדבר?ממש לא.אז אנשי התוכן של הסוכנות המדוברת,המבינים את עוצמתה של המילה הכתובה,הבינו זאת,והעצימו את כוחה של המילה בסביבה הדיגיטלית.מה הכוונה? מבין הסיפורים שהועלו ע"י הגולשים ,אלו שזכו להכי הרבה לייקים היו גם הזוכים ,איך לא, במוצרים כמו מחשבים ניידים מתוצרת החברה המסחרית עליה דובר.
אם נחשב לרגע קט,מדובר בפעילות תוכן פשוטה, אך בצידה רעיון גאוני בשיווק ,משולב בהבנת קהל היעד החי את החיים האמיתיים - בסביבה הדיגיטלית.
שנה מאתגרת,מלאת סיפוק ועשייה משמעותית לכולנו.ורק בריאות אמן!