עולם מולקולרי(ולא אטומי...)

בחלומי ראיתי את יחידת הלימוד שלי בגוגל-סייט.כן,כן,זה לא חלום.ואני יושבת ומתחבטת מה לשנות,היכן להוסיף ואיזה אייקון,מה כדאי עוד לבדוק בקשר לידע של תלמידיי,ואני באי-שקט.זו התחושה עימה התעוררתי בבהלה.ליל נדודים?ליל שימורים?מה שבטוח,הלילה הזה חתם יום רצוף לעייפה של עשייה למען יחידת הלימוד שלי.שלי.היא יציר כפיי ועצביי...
האם אני שפויה?האם זהו סממן להתמכרות?ימים יעידו...
ע"פ אלווין טופלר שדיבר על שלושה גלים בהתפתחות האנושות:מהגל הראשון-החקלאות דרך הגל השני-התעשייה ועד הגל השלישי של המאה ה-21 המאופיין ע"י ידע,אנו כיום בניו-אייג'.הגל השלישי מתבסס על "כלכלת רעיונות".בגל הידע אין חוקים וסדירויות,אין תפיסת הוראה אחת,אלא ניהול ידע.את כל המהירות ושטף המידע יש לנהל.כלכלת הרעיונות הינה הקו המנחה שלי בתהליך ההוראה האישי שלי.שילוב של יכולת פיתוח רעיונות,מוטיבציה פנימית,יצירתיות,הבנה,סקרנות,חיבור של כל המידע הקיים ויצירת ידע חדש.ובעידן של המאה ה-21 לא עוד דיאלוג בר-קיימא כי אם מולטי-דיאלוג -היינו,דיאלוג בין אנשים בתיווך הטכנולוגיה.
אתנחתא בחשיבה למען קוריוז של בני היליד הדיגיטלי בן ה-6,קוריוז בעיניי,דברי אלוהים חיים בעיניו.בשיחה שקיימנו בדרך למדורת ל"ג בעומר ,אמו הפדגוגית היתה חייבת לשאול אותו מדוע בעצם חוגגים את ל"ג בעומר?והתשובה לא אחרה לבוא:"בר כוכבא והחיילים שלו היו צריכים לסמן ולהעביר הודעות במלחמה נגד הרומאים.זה כמו כתב מורס.מה,הם לא יכלו להשתמש בסלולארי שלהם?בפייסבוק?"והשאלה ממש לא נשאלה בבדיחות הדעת...
וחזרה לחוט המחשבה שאני מנסה לטוות.סגרתי מעגל לפני מספר ימים,בעת בחינת הבגרות של תלמידיי על פרוייקטי הגמר שלהם.נזכרתי בשיעור הראשון השנה,בסיעור המוחין לנושאי הפרוייקטים,וחשבתי לעצמי איזו כברת דרך עברתי,ואיזו מורה שונה בחשיבה אהיה בשנה הבאה.ראיתי בעיניים שלי ושלהם את הלמידה הקונסטרוקטיביסטית ,ראיתי כיצד ההתנסות בלמידה הפעילה ועדכון הידע הקיים הביא ליצירת ידע חדש-ידע שלהם,חוויתי ויצירתי,וחשבתי לעצמי שאני עוברת את אותו תהליך בלי משים במסגרת לימודי התקשוב.ברגעים אלו ממש אני חווה את המטא-קוגניציה,תוך כדי כתיבת הפוסט.בניית יחידת הלימוד משתלטת על כל הזמן הפנוי שלי,שגם כך ניתן למדוד אותו במשורה,(אני מדמיינת את 'שוליית הקוסם')נוטלת ממני משאבים נפשיים,מייגעת ודורשת השקעה מקסימלית,א-ך היא בד בבד משנה את כל תפיסת ההוראה-היא רלוונטית,מפרה את החשיבה,יוצרת מורה ולומד אקטיביים ומחברת ביניהם,היא מעצבת למידה משמעותית.וכמובן, כמו כל מורה מצויה,עשיתי את הפיילוט על ילדיי הפרטיים,הקרובים בשיכבת הגיל לתלמידיי.ילדיי קראו,צחקו,התלהבו מהפורמט המתוקשב ככלי ללמידה,צפו בקטעים ו...הפנימו מושגים בלי שהרגישו בכך.הקונסטרוקטיביזם בהתגלמותו(ד"ש חמה לד"ר שרה שדה).למדנו משהו ,שרה.
כבר ראיתי לעיני רוחי כיצד אני פותחת כל שיעור עם "שאלה פורייה",המאפשרת חשיבת עומק,מסתעפת,פתוחה לחלוטין ומאפשרת ללומד לגלות עצמו דרכה.התהליך/המסע  אל הלא-נודע הוא המאפשר את ההבנייה,את הלמידה האינסופית שאינה תחומה בגבולות.זהו מרחב שיש בו VOICE & CHOICE .היי,זה לא מה שקורה לנו בבלוג?

במקביל,לאור הלחץ של תקופת הבגרויות בו אני נתונה,ממש כמו תלמידיי,ובשל הבנת הצורך בזירוז והקלה על תהליכי הלמידה לצד החיבור לטכנולוגיה,יישמתי הלכה למעשה את המאפיינים המצביעים על שינוי החשיבה ואופן הלימוד כפי שבאו לידי ביטוי במאמר של שירלי טרקל שהציגה ד"ר גילה קורץ בשיעור האחרון.וכיצד יישמתי זאת?בהכנת סיכומים מתומצתים ומהודקים של החומר לבגרות המבוססים על תכנים קצרים,מילות מפתח,דגש על כותרות מושגים ותיאוריות המכוונים לקריאה סורקת-קריאה בדפוס הקריאה המקוונת של היליד הדיגיטלי.

לסיכום,בהשראת המאמר מY-NET "כבר לא רצים להפסקה-לומדים עם גוגל ויו-טיוב" ,שהציגה נעמי בשיעור,אני מציגה כמה "שאלות פוריות" שעלו אסוציאטיבית במוחי כעת,ויכולות לשמש בסיס לפרוייקטים חדשניים,יצירתיים וכמובן אינטראקטיביים: "האם שווה להיות שונה?", "כיצד הפרסומות מעצבות את חיינו?", "מהי אהבה,והאם היא תמיד טובה לנו?".
אין ספק כי מדובר בעולמות תוכן רלוונטיים ,אותנטיים ומאתגרים,אשר ישאבו את הלומדים לתהליך אקטיבי של הבניית הידע בעצמם,בעוד הגלישה האינטרקטיבית תביא אותם למחוזות שלא חלמו עליהם. בשפתם:"יעופו על זה".
אולי זה יהיה החלום הבא שלי.לא רק בגדר חלום...

מחוכמת ההמונים לחכמת הרבים

המושג השגור בפינו ל"תופעת העדר" הוא חוכמת ההמונים. בשיעור האחרון של אלון הוארו עיניי לטרמינולוגיה שונה - "חוכמת הרבים" המתייחסת לאותה תופעה אך ללא קשר ל"תרבות הרייטיניג" המקדשת ומשחיתה כל חלקה טובה. עפ"י "חוכמת הרבים" אין עוד חשיבות לממוצע הדיעות, ואין השפעה של הכלל על דעתי האישית, כי אם "האני" שלי עומד במרכז והדיעה שלי אינה תלויה בהלך הרוח הכללי. מעניין לראות כיצד חוכמת היחיד המייצגת את האני הפרטי מתחברת לחוכמת היחיד האחר? לצורך המחשה זהו ההבדל בין הצבעה ב"כוכב נולד" והבעת דיעה בטוויטר. "כוכב נולד" לצורך העניין הוא "חוכמת הרבים" - אני שולחת SMS למתמודד שלי (שבמקרה בעונה הנוכחית נמצא בנבחרת והיה גם תלמיד שלי ואני מתרגשת עד דמעות), בעוד שחברתי היושבת לצידי על הספה מסמסת למתמודדת אחרת. אבל, אם הייתי משתמשת בטוויטר, היתה לי בוודאי השפעה אדירה על קהל הקוראים לאחר כתיבת דעתי האישית על המתמודד הנערץ עליי. "חוכמת ההמונים" כבר אמרתי?
ומעניין לעניין באותו עניין - מה מקומו של הבלוג? האם ניתן לומר עליו כי הוא אמצעי לבחינת "חוכמת הרבים"? דסקסתי ביני לבין עצמי על הנושא, ומצאתי מספר דוגמאות מתחום הדעת שלי, האהוב עליי כל כך - פרסום ושיווק - העולות בקנה אחד עם ההגדרה "הבלוג כקליזטור לחוכמת הרבים". תארו לכם מישרה שבה הייתם נדרשים דה-יורה לשמור על אי תיירותי באוסטרליה, אך דה-פקטו לגור בוילה מהחלומות ולכתוב בלוג שבועי על החיים ההדוניסטיים (ועוד לקבל על שכר שלא מבייש את עצמו...). יש מישהו מהקוראים שלא היה קופץ על זה בשתי ידיים? 35 אלף איש שהגישו מועמדות להיות הבלוגרים וודאי לא התנגדו, ופועל יוצא של "חוכמת הרבים" הזו היתה ההצלחה להביא את קיום האיים האוסטרליים למודעות התיירים הפוטנציאליים - וחשיפה בפני לא פחות מ-8 מיליון גולשים. נראה אם תמצאו כסא נוח פנוי שם בעונת התיירות הקרובה...
דוגמא נוספת ויצירתית לא פחות שעליה אני מדברת בשנים האחרונות עם תלמידיי בהקשר של צריכת מדיה ביקורתית ואנטי-מניפולטיבית היא גיוס בלוגרים העובדים למען חברות מסחריות והתמורה/השכר המתבקש בצידן - בלוגר בתחום בקורת טלוויזיה זוכה לראיונות עם סלב, בלוגר בתחום האוכל זוכה כמובן בארוחות חינם, ובלוגר בתחום התיירות זוכה בטיולים, כיבוש פסגות והרים או טרקים במדבריות.
מי שקרא בעשורים האחרונות בשקיקה את הספרים של טומי לפיד היו ההורים שלנו. אנו, מן הסתם, נקרא בשקיקה בלוגר שפילס לנו את הדרך לראות מעבר לאופק...
ואם זה לא "חוכמת רבים" אז מה כן???
ולסיכום, לשלומית כהן אסיף משוררת הילדים (וגם חברתי הנדירה) יש שיר מקסים "בתוך הלב יש נקודה. מישהו נגע בה והיא רעדה". זו היתה תחושתי למקרא התגובה המרגשת של גילה לוי עצמון המקסימה על הבלוג הקודם שלי. וכל ניסיון לתיאור אחר שלי יחטא לתחושת ההתרגשות שחוויתי. תודה אמיתית ונשיקה לך גילה. 

הבלוגומאניה כאמצעי להקלת לחצים

רעיונות, מושגים, שמות של אחרים שהועלו ביום הלימודים שהיה גם יום השואה והגבורה, בשיעורים של גילה ואלון, עדיין מהדהדים בי ונותנים אט-אט אותותיהם. אני מאפשרת לדברים לחלחל בי ובודקת את עצמי, את התהליך שאני חווה באופן מודע, את השינוי הבא לידי ביטוי בסיטואציות שונות בחיי המקצועיים, ובחשיבה הפרטית שלי ביני לבין עצמי.
גילה פתחה את השיעור בחשיפת אתר "יד ושם" בשל הרלוונטיות ליום הזכרון לשואה, בדגש על השימוש ביכולת לאגר עדויות ותכנים ולשתף כל מי שיחפוץ בכך. הדבר מאד ריגש אותי הן לאור החיבור שלי דרך סיפור משפחתי לטרגדיה והן לאור האופציות שלא חשבתי עליהן עד לאותו הרגע, של מתן אפשרות לתלמידיי לעשות שימוש באתר. עם בואי הביתה התיישבתי עם בתי האהובה שזה עתה סיימה לעמול על עבודת השורשים שלה, מול המחשב וגלשנו באתר "יד ושם" אל דפי העד של כל בני משפחתנו שנספו ו"טיילנו" באתר, מנותקות מהעולם הסובב אותנו, מתמקדות בפרטים, מנסות למצוא תשובות דרך הסיפורים האישיים על הנושא הבלתי נתפס הזה "שואה", כמו אין בלתו. אני ובתי בת ה-12. היו אלה רגעים של קסם לי ולבתי, שהטכנולגיה איפשרה לי ולילידה הדיגיטלית שלי.
למחרת שוחחתי עם המדריכה סולי שליוותה את תלמידיי ואותי במשלחת לפולין בשנה שעברה, ובהתרגשות קראתי את הבלוג של בתה הבוגרת, שחיבר אותי שוב לסיפור משפחתה. גיליתי עד כמה הבלוג הוא אמצעי נהדר להעברת תוכן משולב בתמונות השומר בקנאות על הקול האישי של הכותב. החלטתי שעם הזמן אפרסם את הבלוג שלי לקהילת תלמידיי ככלי לניהול ידע ותכנים. לתפע הבנתי את הפוטנציאל הגלום בכלי זה ושלחתי את הבלוג של בתה של סולי לתלמידיי האהובים, שחוו עימי את המסע המדהים לפולין.
לסיכום, תוך כדי המודעות ההולכת וגוברת שלי לתהליך המטא-קוגניטיבי אליו נחשפתי לפני מספר שנים, נזכרתי במחקר בריטי שהוכיח כי כתיבה יכולה להקל על מתחים ולחצים ויתירה מכך אף לסייע לטפל בפצעים פיסיים ולזרז תהליכי החלמה גופנית. המחקר כלל עשרות מתנדבים ונמשך מספר ימים, כאשר בקבוצה אחת המתנדבים כתבו על אירוע מדאיג שחוו ותחושותיהם אודותיו. הכתיבה נמשכה עשרים דקות בכל יום. לעומתם, מתנדבים בקבוצה השניה כתבו על דברים שגרתיים בחייהם. בשלב השני של המחקר יצרו החוקרים חתך קטן בזרועות המתנדבים ולאחר שבועיים בדקו אותם. התוצאות הראו כי בקבוצה הראשונה שתיארה בכתיבתה חוויות רגשיות היו החתכים קטנים יותר, מאשר בקבוצה השניה. מסקנה - נרפאו מהר יותר. מתנדבים שהחתכים שלהם כמעט ולא נרפאו העידו על עצמם כי הם נתונים ללחץ ומתח נפשי ואין מה שירגיע אותם.
מכאן המלצתי היא כשאנו נתקלים בבעיות טכניות והמחשב "שולט בנו", כדאי לעבור לבלוג ולכתוב על כך - הכתיבה תקל על הלחץ והמתח.

וידאו בלוגינג בשרות תיעוד השואה

יום השואה בפתח. במסגרת ההיערכות של מערכת החינוך ליום הקשה הזה, למפגש עם ניצולי השואה ניתן לנצל את המימד הקולנועי-תקשורתי ולייצר נרטיב, ממש כמו "עבודת שורשים" חזותית. השאלות שעלינו לשאול את עצמינו לקראת התיעוד של ניצולי השואה הן : מה זו עדות? מי המתעד? מי המתועד? בעידן של פייסבוק וטוויטר יש פוטנציאל לסרטים המשתמשים בכלים ויוצרים אינטראקציה עם המשתמש. בדימיוני אני רואה לעיני רוחי שיטוט באינטרנט מלינק ללינק. ובנוגע לניצולי השואה, מדובר כאן במסד נתונים עם ערך דוקומנטרי, סיפורי חיים של אנשים ששרדו את התופת, ואיננו יוצרים סיפור חדש, אלא מייצרים ידע למעוננו ולמען הדורות הבאים.
 בדיוק כמו בסרט PRISON VALLEY בו שני יוצרים צרפתיים התמקדו בתעשיית הכלא המקומית בקולורדו, תיעדו משהו קיים ומכאן נוצר דיאלוג עם החומר המצולם.
הסרטים שיווצרו הם כמו ארכיון פתוח ויש להם ערך חינוכי ממדרגה ראשונה. במילים אחרות - וידאו-בלוגינג. אין ספק כי האינטרנט יוצר שינויים מהותיים במדיום הוידאו ובתפיסת האמנות בכלל. מה שחשוב הוא האפקט על הצופים, מעורבותם הפיזית בשלוב פוטנציאל לדיאלוג עם החומר המצולם מנקודות ראות שונות.
בימים אלו נתקלתי בפרויקט "מרושתות" המבוסס בדיוק על אותו עיקרון וחושף זהות של נערות בעידן האינטרנט. מתוך היכרותי עם אוכלוסיית בני הנוער הוידאו-בלוגינג ילך ויתפוס תאוצה במיוחד בקרב נערות האוהבות לצלם את עצמן ולהיחשף כאשר נוצר טשטוש בין המרחב הפרטי למרחב הציבורי. הפייסבוק מהווה פלטפורמה נוחה לכך.

אתה אווטאר - משמע אתה קיים...

הקלנוע זו אחת האהבות החבויות שלי. לצפות בסרט טוב, מרגש, הפותח בפניי צוהר לעולם רחוק המשנה את תפיסת עולמי זו מתנה שאני נותנת לעצמי, ולא מוותרה עליה. השבןע צפיתי בסרט הישראלי החדש "מבול" בכיכובם של רונית אלקבץ, מיכאל מושונוב וצחי גראד. סרט מדהים ואותנטי ובעוד לחלולחית בעיניי התעמקתי ביני לביני בשאלה, מה ייתי אני עושה לו אני הבימאית ברגעים מסוימים? אם היה באפשרותי לעצור לשנייה את הסרט, האם כך הוא היה מתגלגל אל סופו? נפגשתי לאחר הסרט עם הבימאי. אדם רגיש ומרתק שחשף בפניי כי הסרט יכול היה להיראות אחרת לגמרי, עם סצינות שצולמו ולא הוכנסו וההחלטה נפלה בחדר העריכה.

וכאן נכנס השינוי האמיתי- מדברים כיום על מהפכת האינטראקטיביות ביצירה החזותית - קולנועית. עד היום שדיברנו על קלנוע - משמע צפייה פאסיבית, הקלנוע מכתיב לצופה את הנרטיב האחד, ואת הסוף שבדר"כ אינו משתמע למספר פרשנויות. אך, וזה האך הגדול, במהפכה המתרחשת ניתן להפוך את הקלנוע על-פיו, סרט יכול לעודד חשיבה אופציונאלית ומי שראה את הסרטים "דלתות מסתובבות", "רשומון" רואה אל מול עיניו את האופציות/הבחירות המתרחשות בחיינו ומשנות אותן לבלי היכר. המהפכה היא בסרטים האינטאקטיביים - הצופה הופך להיות לאינטראקטיבי. תם עידן "בטטת הכורסא" והצופה נדרש להיות אקטיבי ולבחור בעצמו את הסצינה הבאה. מתוך קאסט של סצינות קיימות ומכאן הסרט שאתה תבחר יהיה בהכרח שונה מהסרט שאני אבחר. התוצר הסופי יהא פועל יוצא של בחירותינו, של תפיסת החיים ע"י כל צופה.

ניתן גם ליצור מערכת הבנויה על בחירת רב הצופים בקלנוע כפי שנעשה בברקלי. ממש כמו בתכניות הריאליטי עצרו את הסרט, וההמשך נקבע עפ"י בחירת קהל הצופים. גם כאן בטוחה אני שנמצא את הפער בין המהגר הדיגיטלי לילוד הדיגיטלי.

המהגר הדיגיטלי מחפש בקלנוע את הנרטיב, את הסיפור. לא מחפש משחק מחשב, אלא דרמה, ריגוש, לא רוצה להתערב, רוצה לשמר את החוויה, לא רוצה ליצור את הסרט ולקבוע בעצמו את סופו.

להיות אפיליקטיבי פירושו לקחת את הסיפור ולהיות יצירתי. וזה מה שעושה הילוד הדיגיטלי, אשר אינו מבדיל בין המציאות לעולם הוירטואלי, רואה הכל מנקודת מבט של משחק ומכאן - מעדיף אקטיביות מליאה. הילוד הדיגיטלי יתייחס אל סרט הקלנוע כמשחק מחשב לכל דבר, שהרי הוא חי בקונספט של סביבה אינטראקטיבית. בל נשכח כי בסביבה האינטראקטיבית האווטאר, הוא למעשה רדוקציה אדירה ולא אנושית, הוא רובוט יציר כפינו ואנו השולטים בו - ולשם מועדות פני האנושות, ואם נרצה אם לאו - הצופה בקלנוע ישלט ביצירה החזותית, יצור בעצמו את גיבור העל ואת גיבורי המשנה (ואולי הוא עצמו יהפוך לגיבור הסרט), ולמעשה - הסרט יתבסס על הגרסאות השונות של הצופים השונים ליצירה אחת, מתוך חוויותיהם האינטראקטיביות. "וקם הגולם על יצרו" או שמא "העולם במה וכולנו...במאים"?

מי הזיז את השופר שלי

• בכל שיעורי התקשורת בפרקי המבוא מושם דגש על היותה של התקשורת כלי זמין ונוח בידי שליטים לעיצוב דעת הקהל. זאת, תחת הנחת היסוד ולפיה הציבור הינו כ"חומר ביד היוצר". ההתפתחויות הדרמטיות במזה"ת בראשית שנת 2011, במסגרתן מחאות עממיות הצליחו להביא להפלת משטרים ערביים, כפי שארע בתוניסיה ובמצרים, מחזקות את תפקידה של התקשורת כמעצבת דעת קהל, אלא שבמקרה דנן "הגולם קם על יוצרו", והתקשורת הפכה ל"סוכן שינוי" של הציבור היוצא חוצץ נגד שליטיו ומדיניותם.
• שינוי זה לא היה יכול להתרחש אילולי ההתפתחות הטכנולוגית המואצת של אמצעי התקשורת בשלהי המאה ה-20 ובראשית המאה ה-21, אשר הצליחה לקשר בין עמים ותרבויות מכל קצוות תבל.(העולם ככפר גלובאלי). התפתחות הטלפונים הסלולאריים ובמיוחד היותם מצלמות דיגיטליות ניידות, מהפכת ה-CNN ובעקבותיה תחנות לווין אחרות המשדרות חדשות כל היום, התפתחות האינטרנט והרשתות החברתיות, ובעולם הערבי במיוחד - תחנת הטלוויזיה "אלג'זירה", שבסיסה בקטר שבמפרץ ואשר ממומנת ונשלטת ע"י ראשי המדינה.  
• היכולת לשדר תמונה בזמן אמת ממקום ההתרחשות ללא סינון וצנזורה של המשטר, כולל בסוגיות אנטי-משטריות, בשלוב עם קבוצות מחאה ובלוגים היוצאים נגד מדיניות המשטר בכל הקשור לזכויות האזרח ולסוגיות פנים וחוץ אחרות, הופכים את הציבור לשחקן משפיע. התקשורת בהקשר זה, מעבר להיותה מראה אמיתית (להבדיל מאשליה שהמשטר מנסה לייצר לו) של מצב האזרחים, מאפשרת להם להתארגן ולקדם סדר יום עצמאי. כפועל יוצא, חל פיחות משמעותי ביכולת המשטר לעשות שימוש בתקשורת ההמונים כשופר למדיניותו.
• עוצמת השינוי תלויה בראש ובראשונה ברמת הפתיחות התקשורתית ובמידת החשיפה לאינטרנט של כל מדינה.
• במדינות בהן רמת הפתיחות התקשורתית גבוהה, הציבור והמשטר עושים שימוש באותם כלים לעיצוב התודעה, והיכולת לתעתע האחד בשני הולכת וקטנה. בד בבד, האזרחים הינם חלק בלתי נפרד מתהליכי קבלת ההחלטות באותן מדינות ובמקומות בהן חלה התנגשות בין הצדדים ביכולתם לבקר את המשטר ולהניע מהלכים כנגדו. כך לדוגמא, במדינת ישראל הצליחה אזרחית מן השורה, להוביל באמצעות רשת ה"פייסבוק", קמפיין אנטי מוסדי ולצאת נגד עסקת טיעון של בית משפט מחוזי וע"י כך לקדם בחינה מחדש של התנהלות הגורמים הקשורים בתיק זה. 
• למולן, במדינות בהן רמת הפתיחות התקשורתית נמוכה, המשטר מצליח לשלוט בדעת הקהל, אם כי עד גבול מסוים. נדמה כי גם לו ברור כי הוא לא יכול לייצר סגירה הרמטית של המרחב התקשורתי ולמנוע מהאזרחים חשיפה להתפתחויות חיצוניות. בהקשר זה ניתן להקביל את התקשורת למים זורמים החודרים דרך כל חור שנקרה בדרכם, עד שהם מתפרצים החוצה. כך לדוגמא, אחד מהמאפיינים המרכזיים במדינות ערב, הינו השליטה המוחלטת באמצעי התקשורת ובקביעת סדר היום התקשורתי. אין מהדורת חדשות שלא עוברת תהליך סינון במסגרתו מוצאים תכנים העשויים לפגוע בשמו של השליט. כללי המשחק ברורים לכול ומי שלא עומד בהם נענש, בין אם בשלילת רישיון העבודה שלו ובין אם במאסר בפועל. בשני העשורים האחרונים, תחנת אלג'זירה, הובילה מהפך משמעותי בהקשר זה, בכך שאפשרה מתן חופש ביטוי גדול יותר לכתביה, כולל שידור של תוכניות אירוח חיות (לא מצונזרות), וע"י כך רכשה לעצמה  קהל צופים רחב בעולם הערבי, שהעדיף לצפות בה ולא בערוצי הטלוויזיה הרשמיים במדינתו.  בשלב מאוחר יותר הצטרפו האינטרנט והרשתות החברתיות. השלוב שבין מחאה עצורה של אזרחים המבינים כי הם לא שונים מאזרחים במדינות אחרות, לבין התעלמות של המשטר מהקידמה התקשורתית והפיחות שחל ביכולתו לשלוט על כלי עיצוב התודעה, הובילו בסופו של דבר למהפכות בתוניסיה ובמצרים.
• מה שתואר עד כה,מבסס את הטענה המרכזית שברצוני להעלות נו להעלות ולפיה השימוש שנעשה בתקשורת ההמונים, הינו דו-כיווני בתיאור יחסי הגומלין שבין המשטר לאזרחים, וככה יש להציגו. הפרט בהקשר זה הופך להיות בעל תפקיד מרכזי אשר גם אם ביכולת המשטר לעצבו, יש לעשות זאת באופן מושכל. יש לקחת בחשבון גם את עמדתם של האזרחים, שההתפתחות התקשורתית של העשור האחרון סיפקה גם להם את היכולת להשתמש באותם כלי עיצוב תודעה לקידום עמדותיהם,גם במחיר של התנגדות למשטר הקיים ושבירת הסטטוס-קוו.
• בנוסף, יש להציב גבולות ברורים, כללי "עשה ואל תעשה" במסגרת הוראת התקשורת. זאת, נוכח הדעה הרווחת ולפיה "בעל המאה הוא בעל הדעה" וביכולתו לשלוט בתקשורת ולהתוות את סדר היום של האזרח. לא כל דבר מקובל, ולציבור יש סף סבלנות שבאם יחצו אותו הרי שהתוצאה עשויה להיות הרת גורל. כך, לדוגמא, תכניות כמו "האח הגדול" ,"היפה והחנון" הינן סוג של "לחם שעשועים" תקשורתי המשרת את השליט ע"י כך שהוא מצליח להסיח את הדעת של הציבור מענייני דיומא, ומהבעיות האמיתיות אותן הוא מתקשה לפתור (בהתאם למודל התיאוריות הניאו-מרקסיסטיות). עם זאת, גם לתוכניות כגון אלו גבולות ברורים ונורמות התנהגות שיש לבחון אותן כל העת. כך לדוגמא התבטאות לא במקום של בימאי  אחת התוכניות, אשר חשפה את הלך הרוח המרכזי של מחוללי התכנית, הביאה לדיון ציבורי (שטרם הסתיים) באשר לקונספט התכנית ולהמשך הקרנתה, הגם שמכונת הרייטינג עולה על כל ערך בהתאם לתיאוריה הפוליטית-כלכלית.
• לסיכום, מהפכת התקשורת של העשור האחרון השפיעה מאד על שאלת הזמינות והפתיחות של הציבור. היכולת של כל אזרח להגיע בכל זמן נתון ומכל מקום לסיפורים המעניינים אותו מבלי שלמשטר קיימת יכולת אמיתית למנוע זאת ממנו ו/או לפקח עליו, היא המהפכה האמיתית. האפשרות לבצע מניפולציות תקשורתיות - להווריד את התמונה השחורה או להשחיר את התמונה הוורודה, בעינה עומדת. עם זאת, ככל שהאזרחים הופכים להיות גורמים משפיעים בעיצוב סדר היום בעיקר החברתי-כלכלי, נראה שחל כרסום בכך. בשורה התחתונה - שכלול ההתפתחויות הדרמטיות במזרח התיכון, ובמיוחד באותן מדינות אשר עשו שימוש בתקשורת כשופר של המשטר, מלמד כי יש מבלי לשים לכך שה"השופר" התקשורתי הופך ל"חרב פיפיות" שכן גם האזרחים משתמשים בו כאמצעי יעיל, זמין וסוחף להבעת עמדותיהם.

תהיות אודות מציאות אמיתית מול אשלייה

צפיתי אתמול בעניין רב בסרט הדוקומנטרי ששודר בערוץ 2 "יחסינו לאן?" על ההשלכות של עידן האינטרנט וההתמכרות לרשת החברתית - על חיינו העכשווים והעתידיים. והעתיד כבר כאן. משפטים שונים, הגיגים שנאמרו ע"י גיבורי הסרט (והם לדידי גיבורים ולו בשל החשיפה) יצרו בי אוסציאוציות שונות לשיעורים עם גילה, אלון, שרה... אין יותר אינטימיות, הכל חשוף, מקומות העבודה והמעסיקים יודעים עלינו פרטים חסרי חשיבות שלא היינו מעלים על דעתנו שייעשה בהם שימוש איי פעם. תמונותינו מסתובבות ברשת ומי יודע לאן הגיעו... היכן הגבול בין המציאות והאשלייה?

ואז נזכרתי בסרט SECOND SKIN כפרפראזה על משחק רב-משתתפים ברשת SECOND LIFE. את הסרט ביים ב-2008 חואן קרלוס פינאירו אסקוריאצה, והוא חושף מארג של דמויות בארה"ב שניתן להזדהות עימן או לחלוק עליהן, אך בודאי לא להישאר אדיש כלפיהן. כל הדמויות בסרט מציאותיות לחלוטין. מדובר על גיימרים אשר התמכרו למשחקים ברשת האינטרנט ולמעשה במקרים רבים חייהם הם לא ממש חיים, עפ"י הגדרתי האישית לחיים האמיתיים. חלקם מפסיקים לעבוד, חסרי חיי חברה, הזוגיות שלהם וירטואלית - עם דמות שיצרו באחד המשחקים, עד כדי אובדן קיצוני באחד המיקרים.

הסרט נוצר ב-2008 בארה"ב וממשיכו בערוץ 2 שלנו בו צפיתי אתמול מעלה את התהייה - האם פנינו מועדות לשם? והתשובה הבלתי נמנעת היא "כן". עידן האינטרנט והרשתות החברתיות משנה את חיינו לבלי היכר וכמו המהפכה בעולם הערבי, גם כאן השינוי מחלחל ותופס תאוצה, וברגע שייעלם דור המדבר - דור המהגרים הדיגיטליים העולם לא יוכל לחזור להיות מה שהיה, ויהיה כל כולו תלוי טכנולוגיה. וכאן ניתן לשלב את גישת הדטרמיניזם הטכנולוגי - גישה בסיסית בלימודי התקשורת המתייחסת לקשר שבין המציאות למדיה כי "המדיום הוא המסר". אין חשיבות לתכנים, כי אם הטכנולוגיה היא היא המעצבת את המציאות? ורק לסיום - למדנו בשיעור האחרון של גילה על השימוש שעושים הסלב בטוויטר ככלי להעברת מסרים קצרים לקהל מעריציהם ברחבי העולם, ולראייה כל התקשורת "בערה" סביב ציוציו של ג'סטין ביבר בטוויטר שלו, ואני שואלת את עצמי ואתכם : בנתונים המראים כי הרשת החברתית "פייסבוק" הופכת ל"מדינה" השלישית בגודלה בעולם, האם לא ניתן לרתום את ההמונים ברשת לאקטיביזם חברתי? האם מה שהיו פעם נאומים בכיכר העיר הפכו ל"ציוצים" בכיכר המקוונת? האם יש מקום לשינוי חברתי ופוליטי בספייס הוירטואלי, או שמא ניוותר עם ציוצי הסלב, ונישאר ברמת האופיום להמונים?? נקודה למחשבה...

הטכנולוגיה כמקור שינוי

השינוי המחשבתי תופס תאוצה ומתבטא בנדבכים שונים בחיי. המח מלא, שטוף אסוציאציות המתקשרות לשינוי, ומה שיפה בכל זה הוא המעבר מהתת-מודע למודע, המחשבות השונות בסיטואציות מגוונות עוברות למודע ורואות את עצמן נכתבות בבלוג. הבלוג הזה בא לי בזמן ומסייע לי לארגן את המחשבות ולהוציא אותן מהכוח אל הפועל.
השבוע נתקלתי במספר סיטואציות שהמחישו לי את מקומה של הטכנולוגיה עפ"י תיאוריית ה"דטרמיניזם הטכנולוגי" - הטכנולוגיה משנה את פני האנושות, החברה ואין מנוס ממנה וודאי שלא ניתן לחזור לאחור, אולי רק לספר על זה בדיחות כמו שקיבלתי השבוע במייל. שוב במייל. כבר לא פוגשים בארבע עיניים ויושבים על כוס קפה ובדיחות?
בקיצור, הסיפור הראשון הוא דווקא הכתבה שתפסה אותי אתמול מעיתון סופ"ש על חמש בנות צעירות ויפות, שמיד ניתן להזדהות איתן בגילאי ה-30 שחלו בסרטן השד בתקופת ההיריון וגילו אחת את השנייה בזכות קבוצה שפתחה אחת מהן בפייסבוק. הקבוצה מונה כבר כ-300 נשים, והוכרה כעמותה לכל דבר.קראתי את הכתבה בהתרגשות רבה וביליבי איחלתי לבנות האמיצות הללו רק בריאות, וחשבתי כמה המעשה שעשתה יוזמת הקבוצה הוא גאוני - הפייסבוק משמש להן קבוצת תמיכה, יצר חברויות עמוקות ואמיתיות, כתובות לייעוץ ובעיקר מעביר את המסר שכל אחת מהן לא לבד. זה מביא למחשבה מה היה קורה להן לפני מספר שנים, ללא האפשרות המדהימה הזו של קבוצה בפייסבוק...
המחשבות על השינוי שהביאה עימה הטכנולוגיה התגנבו למוחי בשתי אנקדוטות נוגדות בהן נטלתי חלק השבוע - במסגרת מנוי לתיאטרון שכולל צפייה בהצגת רפרטואר בשילוב של הרצאה טרום ההצגה, השתתפתי בהרצאה ומזה זמן רב שלא נכחתי בהרצאה של אדם המדבר מן הדף אל קהל שומעיו, ללא מצגת או כל אמצעי טכנולוגי אחר. ייתכן וההצלחה היתה טמונה בכך שקהל השומעים היה מהגר דיגיטלי פר-אקסלנס, ממוצע הגילאים של 55 ומעלה, שכן אחרת לא ניתן להבין את אורך-הרוח וההקשבה. אני באופן אישי נהניתי הנאה צרופה, אך בד בבד עלו בי המחשבות היכן התמונות, קטעי הוידאו או המצגת להמחשה. היה לי חסר...האם אני בדרך הנכונה ממהגר דיגיטלי ליליד דיגיטילי???
ומנגד, למחרת השתתפתי בכנס כנציגת בית ספרי בנושא יזמות וחדשנות בהשתתפות מנכ"לי חברות יזמים וליאון רקנאטי מהתאחדות התעשיינים. לא היתה הרצאה אחת שלא התבססה על מצגת חדשנית להטמעת הרעיונות, המחשת התהליכים באמצעות סרטים תדמיתיים, גראפים להצגת נתונים ותמונות מייצגות. כך עובדים בעולם היזמי-תעשייתי ושינוי זה מייחלים להטמיע במערכת החינוך.
הכל השתלב לי ביחד וסובב סביב השינוי. החזון במרכז, אך הטכנולוגיה משרתת ומנווטת אותו . עם אילו תובנות יצאתי מהשבוע הזה? שכל דרך ארוכה מתחילה בצעד אחד קטן, אך מידת הנעליים מתלבשת טוב לתוך הצעד הזה, וקדימה לגוגל סייט...