יום שבת, 30 ביולי 2011

יחי האנטי-גלובליזציה!!!

בשיעור של ד"ר חגית טל-מישר במסגרת הקורס "היבטים גלובליים של התקשוב" דנו בהעמקה במהות תהליך הגלובליזציה ,השלכותיו והמתח שבין הלוקאלי לגלובלי.לאור הנושא המעניין אותי באופן אישי,רציתי להצביע על מספר נקודות לחשיבה אמביוולנטית ,בשל המחאה החברתית הגואה ותופסת תאוצה במדינתנו הקטנטונת.
ראשית,גלובליזציה הינה תהליך בו הופך העולם ל"כפר גלובלי" אחד קטן,בו לזרימת המידע והמסחר אין גבולות,לתהליך יש היבטים כלכליים,תרבותיים,אקולוגיים ועוד.הגלובליזציה נשענת על טכנולוגיות התקשורת כגון לווינים,רשתות האינטרנט וכו,ומאפשרת להעביר מידע מעבר לגבולות המדינות,בעת ובעונה אחת.זהו אולי ההסבר לשלט שראו עיניי ברחוב רוטשילד בת"א,בעת שבאתי להזדהות עם המחאה החברתית:"כאן כיכר תחריר".ונשאלת השאלה:האם המהפכה בעולם הערבי והצלחתה מעל המצופה,הולידה את הקטליזטור לניצני המהפכה הנוכחית ,אם כל המהפכות בישראל?
והיכן ההיבט הלוקאלי בא לידי ביטוי? שהרי רבות מדובר כי המחאה החברתית מוצאת את ביטוייה במדינות אירופה,ובאימפריית ארה"ב שוב מדובר על סכנות מפני מיתון כלכלי נוסף.אולם הסלוגנים המלווים את המחאה הישראלית מתמקדים בדמויות ובאירועים המוכרים לאזרח הישראלי ומהווים חלק מהדנ"א שלו,וזר לא יבין זאת.המחאה מופנית כלפי ביבי,דנקנר ותשובה."שרה תגידי לו"-על אחד מהשלטים שנישאו בהפגנה וצוטטו יותר מפעם...שלט נוסף:"דמוקרטיה:העם בוחר 120 דיקטטורים לארבע שנים"...ביבי אפס העם אחד"..."מדינת ישראל יקרה לנו"(יקרה תרתי משמע).זהו ההיבט הלוקלי המדגיש את ההיבטים הנוגעים למדינה ולתושביה,ומהווים לעיתים את התגובה הנגדית לאימפריאיזם התרבותי(האמריקניזציה).
ומעל כל אלה-אני לוקחת את המטא-קוגניציה צעד אחד קדימה,ולא רחוק מדי.המחאה הזו בדמות "העם דורש צדק     חברתי "מבטאת את תופעת האנטי-גלובליזציה.במה מדובר?בארגון חברתי אנטי-קפיטליסטי,הפועל בדרכים רדיקליות למען שינוי סדר היום הציבורי הקיים.הארגון מצביע על סכנות הגלובליזציה ועל הקשר בינה ובין היבטים של עוולות חברתיות כולל ניצול שיטתי ע"י בעלי הון המבקשים מיקסום רווחים בכל מחיר והפיכת המרחב הציבורי לסחורה.תנועת מחאה זו שמה לה למטרה לצמצם את כוח השפעתם של התאגידים רבי העוצמה כדי להשיב את השליטה על חיי היומיום לאזרחים מהמעמדות השונים.
יחי האנטי-גלובליזציה!!!
הערב אני נתונה בתחושה שהטלוויזיה וככלל אמצעי התקשורת שומרים על האינטרס הציבורי,מעצם ניתוח וסקירת התכנים הויזואליים.לאנשי הטלוויזיה יש אג'נדה,תחושה של שליחות וניכר אף בשפת הגוף הבלתי-אמצעית שלהם שהם מזוהים עם המחאה,מעין סגנון עתונאי המכונה "ניו-ג'ורנליזם".השידורים במיטבם,אינם מצויים תחת שיקולי רווח והפסד,הם אינם סחורה .להיפך-הם יכולים לתרום תרומה משמעותית לשמירת הדמוקרטיה ומהווים שיעור מכונן לחיזוק ערכי החברה והאזרחות האקטיבית.והכל בזכות הטכנולוגיה הדיגיטלית המהווה כוח עצום,מצמצמת את טווחי המרחק והזמן ויוצרת תרבות אוניברסלית ,לפיה ערכים חברתיים הומאניים הם מעל הכל.


יום שישי, 29 ביולי 2011

הלימודים כגשר בין העבר לעתיד

ישנם רגעים בחיים המלווים אותנו ,ופוגשים אנשים שונים בנקודות ציון שונות בחיינו,אנו -האנשים ,אך נקודות בחיינו משנות את תפיסת עולמנו וראייתנו את הסובב אותנו.
טקס הסיום וקבלת ההסמכה לתואר.הייתי ברגע הזה לפני עשרות שנים,ושוב -אתמול,דרך ליווי וחגיגה של בן משפחה מאד קרוב.שוב הברכות,הנאומים,שדרוג של הפקת הערב וזריקת הכובעים אל על,אך הכל ניבט אליי בעיניים אחרות ומצא מצע אחר של הקשבה,שימת לב לפרטים,תובנות אחרות,ציפיות ל...משהו אחר.מהמקום בו אני נמצאת היום.בלימודיי הנוכחיים.
פגשתי בטקס תלמידים שחינכתי בתיכון,ובחרו ללמוד תקשורת בשל האהבה שהקניתי להם לתחום הדעת,ואתמול קיבלו את התעודה ורצו אליי בגאווה.או-אז נזכרתי בדברי הנרי ברוקס אדאמס שהיה בחייו הסטוריון,פילוסוף ועתונאי אמריקני:
"מורה משפיע על הנצח;הוא לעולם אינו יכול לדעת עד היכן מגיעה השפעתו".אתמול נגעתי בניצוצות מההשפעה הזו.
לאורך  דברי דיקן הסטודנטים הקשבתי קשב רב ודמיינתי את חבריי ואותי בעתיד הלא-רחוק נרגשים להיות נוכחים ברגע הזה,מוקפים בבני משפחה אוהבים ,המבינים וזוכרים את המהמורות בכדי להגיע לרגע הזה.ברצוני לשתף אתכם קוראיי היקרים בתובנות שעלו מדברי הדיקן,אשר חידדו מחשבות ידועות אך עם זאת,כנראה שיש לעיתים להעלותם שוב על פני השטח: ללמוד מה שאנו אוהבים!
להיות סקרנים ולמצות את הפוטנציאל האישי.
להיות בעלי חשיבה בקורתית אך בשום אופן לא צינית שכן הציניות לא תניע את גלגלי השיניים קדימה ותביא לשינוי.
לא להישבות בקסמי הטכנולוגיה באופן שתשלוט בנו ובחיינו.להותיר מקום לפגישה אמיתית בין אנשים,לקריאת ספר טוב או כל אמנות אחרת שליוותה אותנו מימים ימימה,ולזכור כי כל ההתפתחויות הטכנולוגיות והגאדג'טים הצצים חדשות לבקרים לא מלמדים מהי חמימות אנושית, לא מלמדים כיצד יש לדבר עם ילדינו המתבגרים,ולא מחליפים כהוא זה את החינוך המשמעותי.
לדעת כי מהקשבה לאחר ניתן ללמוד על עצמי הרבה יותר,ולא לרצות רק להשמיע בלא לשמוע.
ו..לזכור מהיכן באת ולאן אתה הולך.משפחתך תמיד תחכה לך ,היכן שלא תהיה,אל תשכח להתקשר הביתה ולשמור על קשר עם אוהביך.

דברים מרגשים - "ששה שיעורים אחרונים של התואר" ,מודה שלא ציפיתי לשמוע דברים מסוג זה החודרים אל הלב.תודה לד"ר אווה ברגר שלימדה אותי בעברי הרחוק בתחום הדעת האהוב עליי-תקשורת,ופגשתי ב"אני מאמין" שלה מעל במת המכובדים בטקס הסיום שוב אתמול.
ולכם חבריי לתואר-"עוד נגיע,נגיע ,עוד נגיע ליום המאושר..."
שאילתא לסגל :נצוייד בגלימות וכובעים???

יום רביעי, 27 ביולי 2011

יצירת(להיות) או לא להיות...זו בדיוק השאלה!!!


לפני 15 שנה נדרשתי ללמד בשיעור ספרות את הסיפור "העיוורת" של שטיינברג ע"פ תוכנית הלימודים.מאז שאני זוכרת את עצמי היו חבויים בי ניצנים של יצירתיות מתפרצת.ומכאן,לא מורה שכמותי תפתח את השיעור בקריאת הטקסט באופן מונוטוני וחסר-חיות.אני זוכרת את החוויה כמו היה זה אתמול.בהפסקה לפני השיעור נגשתי לכיתה ובעזרת מספר תלמידים הפכנו את כל השולחנות והכסאות ויצרנו אנדרלמוסיה שלמה.לא הסברתי ל"עוזרים" שלי דבר,רק הקפדתי ליצור באמת אי-סדר מוחלט.
בצלצול לא התרתי לתלמידים להיכנס ובקשתי שלושה מתנדבים.כל השלושה -כוסו עיניהם במטפחת,ויתר התלמידים נכנסו לכיתה בלא לומר דבר על מצבה.בקשתי מכל מתנדב בתורו פשוט לעבור כשעיניו מכוסות כמובן מצד אחד של הכיתה לקצה השני,כאשר התלמידים עומדים ליד הקיר ולא עושים דבר.התלמיד הראשון נתקל כמובן בשולחנות ובכסאות,חש חוסר אונים מוחלט ולא הצליח לסיים את המשימה.התלמיד השני קיבל סיוע מילולי בלבד של הדרכה מצד תלמיד רואה,מה שהקל עליו לסיים את המשימה,ואילו התלמיד השלישי קיבל סיוע פיסי של מתן יד וצעידה לצידו עד ההגעה למטרה.
ומדוע אני משתפת את קוראיי בכך?כשחזרנו למליאה,סדרנו את הכיתה ,כל תלמיד מהשלושה סיפר את שחווה וכולם כאחד ציינו את האסוציאציה לעולם העיוורים,חוסר האונים והצורך המחוייב בעזרה מהאחר.עצם העלאת החוויה הרגשית היוותה כר נינוח ומוצק כאחד לתחילתו של לימוד סיפור חדש העוסק בתחושות הקשות של אדם בהיותו עיוור.אין ספק שלימוד באופן שונה,היציאה מהשיגרה ושבירת המוסכמות ממחישה ומאפשרת למידה קונסטרוקטיביסטית.ובדיוק באותה אוריינטציה ואסטרטגיות משתמש המורה המשלב ייצוגי ידע דיגיטליים/חזותיים באופן הוראתו.
אחת מאהבותיי הגדולות היא קלנוע,ואני מעידה על עצמי כי בכל הזדמנות אני מאושרת לצפות בסרט טוב שיטמיע בי משהו,ויוסיף נדבך לחיי.לכן השיעור שהעבירה ד"ר ליאת אייל המצויינת בנושא "הוראה מהסרטים" כה דיבר אליי והעצים את המוטו לאורו אני מלמדת בעצמי:להסתכל על דברים בדרך אחרת,להשתמש באלמנט ההפתעה,להתנסות,ליצור התלהבות.והכי חשוב-לחשוב מה יתחבר לעולמם של תלמידינו בצורה האופטימלית.הבחירה של ד"ר ליאת אייל בקטע מן הסרט "ללכת שבי אחריו"עם רובין ויליאמס המדהים הזכור לכולנו גם מ"בוקר טוב וייטנאם",היתה מעולה וקלעה למטרת-העל:שימוש בסרטו במהלך שיעור,מסייע להמחשת הנושא,הרעיון הנלמד.מבחינה דידקטית קטע זה מתאים לתחילת השיעור,ובאותו רגע חשבתי לעצמי כי כך אפתח את השיעור הראשון שלי בשנה"ל תשע"ב,במטרה להביא את תלמידיי להבנה כי ככל שיהיו יותר יצירתיים חריגים בקו המחשבה ופורצי גבולות בפרוייקטי הגמר שלהם בתחום הפרסום החברתי,כך ייחשבו לפורצי דרך ויזכו להכרה והצלחה ברמה ארצית,כפי שזכו תלמידיי בשנים האחרונות.
הנני מסכימה לחלוטין עם דייל שוידאו ותמונות תורמים לתהליך ההבנה והמוטיבציה גדלה לאור זאת.ובהקשר לכך רק אתמול נחשפתי לנתונים מדהימים אודות הרשת החברתית של גוגל+,אשר צירפה 10 מיליון משתמשים בשבועיים.רק ב-32 השעות האחרונות שקדמו לפרסום הנתונים,נוספו 2.2 מליון משתמשים חדשים לרשת.השאלה הנשאלת :כיצד אדם שכל נכסיו בפייסבוק-הפרופיל שלו,מעגל החברים,התמונות,נכסי המידע,כל האפליקציות דוגמת משחק החווה ודירוג הסלבריטאים-כיצד כל אלה שאינם מידע נודד,יוותרו מאחור ובעליהם ינדדו לרשת חברתית אחרת רק בשל היישומים של גוגל וחווית הגרירה שמספקת הסביבה?
הנתון לפיו גוגל+הזניקה את שווי החברה ב-20 מיליארד דולר,מעיד מן הסתם על הפוטנציאל שצופים לה,וגם לסקר לפיו 60% מעידים כי הצ'אט של גוגל טוב משל פייסבוק יש משמעות עבור כל האנליסטים.אולם אני בדיעה,אולי דעת מיעוט,כי אדם המחובר רגשית לחומרים ויזואליים שלו כגון אלפי תמונות,קטעי וידאו,ובשם הכולל - ייצוגי ידע חזותיים/דיגיטליים ,לא יוותר עליהם בהינף הזזת עכבר.וכמו בכל חידוש,רק ימים יעידו.ובמקרה שלנו-שעות יעידו...

לסיכום הפוסט,לא יכולתי לסיימו ללא "טעימה" מסרטון שהפקתי עם תלמידיי,העוסק בדיוק בתחושה הזו של תלמיד בשיעור פרונטאלי ,שגרתי ואין לאן לברוח...אומנם הסרט מתייחס לתלמידים עם בעיית קשב וריכוז,אך לעניות דעתי ממחיש מה שחש כל תלמיד,ברמה זו או אחרת.תהנו מהצפייה,והכי חשוב-העריכו כל דקה ודקה בעבודת המורה, הנדרש להיות סופרמן!!!

"אמר לי מה כתוב בבלוג שלך ואומר לך מי אתה"

בימים אילו צוברת המחאה הציבורית תאוצה,וניתן לזקוף זאת לזכות הפייסבוק ולקבוצה המכונה "שביתת מחאה בכל הארץ".ברצוני להתייחס בפוסט הנדון לתופעה המנקרת לאחרונה במוחי,לשינוי יחסי הכוחות באינטרקציה החברתית שהיינו מורגלים בה,אנו המהגרים הדיגיטליים,וככלל שינוי דפוס האישיות המתעצבת לכל אדם באשר הוא,מעצם קיומן של כל הטכנולוגיות המעצבות ושולטות בחיינו.
בדף הפייסבוק של קבוצת המחאה כתב אחד מפעיליה וממארגניה דברים אישיים על מצבו הכלכלי והאג'נדה שלו.וזהו הרושם שקיבלנו עליו.זהו המידע אודותיו,ועם הדברים הללו אנו בוחרים להזדהות או שלא.בכל מקרה,זהו כרטיס הביקור שלו.האם קוראיי מתחילים להבין לקראת מה אנוכי חותרת??
אחת מאהבותיי ומתחומי העניין שלי הם התקשורת-מדיה בדגש על פרסום.לפני מספר ימים בשיטוטי בספריית העיון ,תרה אחר חומרים חדשניים לקראת תחילת שנת הלימודים,(שהרי תחום המדיה וודאי לא קופא על שמריו,מחקרים צצים חדשות לבקרים,ושנת לימודים אחת אינה דומה לקודמתה),נצצו עיניי בגלותי את הספר החדש של סיימון מיינוורין "WE FIRST".מיינוורין ידוע בתחום הפרסום בשל מומחיותו בתחומי הקריאייטיב,ואף שימש כמנהל הקריאייטיב של נייקי ומוטורולה.בספרו הוא מציג אני מאמין לפיו כל מה שידוע לנו לגבי בניית זהות המותג בחברות פרטיות ומסחריות,תקף לבניית הזהות שלנו כבני אדם פרטיים.
ומכאן,למסקנה מרעישה,אשר מתחברת לדבריו של ד"ר אלון הסגל אשר לימדנו בסמסטר הקודם,כי לא ניתן להפריד בין הזהויות בחיים ובאינטרנט,כי אם לשמור על אותנטיות,הדמות האמיתית המחוברת לעולם האמיתי.בהקשר זה אני רוצה לפתוח סוגריים ולשתף אתכם קוראיי הנאמנים,אודות השינויים החלים עליי לאחרונה.בהתייחס לחברים וקרובים אשר אני פוגשת לאחר תקופת מה בה לא נפגשנו,השואלים ומתעניינים אודות לימודיי,מצאתי את עצמי מגיבה לא פעם "יש לי בלוג.תקראו שם מה עובר עליי...".או מנגד תגובות של חבריי העוקבים אחר הבלוג האומרים כי הם חשים בזמן הקריאה כמו הייתי לצידם,כמו שומעים אותי מדברת.קבלתי זאת כמחמאה,שהרי זו אני וזהו הקול האישי שלי.מנטרה שד"ר גילה קורץ חזרה והדגישה בפנינו לגבי מהות הבלוג.
סוגרת סוגריים.כיצד ממליץ מיודענו מיינוורין לבנות זהות אינטרנטית?ראשית ,להכיר בעובדה,כי חלק מהאנשים עימם נהיה בקשר במהלך חיינו יכירו את הזהות הזו בלבד,והכוונה לכלל הפעילויות שאנו מבצעים ברשת: פייסבוק,בלוג,יו-טיוב,טוויטר,צ'טים וכו.זוהי התדמית שאנו בונים לעצמנו,אך עלינו להתבסס על הזהות האמיתית שלנו,ולא לבנות מעין אווטאר שאין לו כל קשר למי שאנו באמת.אמינות,נסיון,מוניטין,הם פרמטרים חשובים בבניית הזהות האינטרנטית.
נקודות נוספות ,ממש כמו בעולם הפרסום,הן קביעת קהל היעד אליו אנו פונים תוך הבנת הצרכים והתמקדות בחזון,שמירה על פרטיות ברמה הנכונה מבחינתי כך שלא תחשוף את ילדיי הפרטיים למשל,וכפי שציינה ד"ר גילה קורץ,מה שנכנס לרשת,יסתובב שם ולא יימחק,לכן חשוב לחשוב צעד אחד קדימה בהחלטות מה וכיצד חושפים.ייתכן כי בעתיד נתייחס אנו עצמנו לאותו מידע ממש באופן אמביוולנטי.
לסיכום דבריי,חשוב ביותר לשלב טכנולוגיות שונות כמו הבלוג והפייסבוק בזהות המתעצבת בעידן הטכנולוגי בו אנו חיים,לגלות אקטיביות,אך עם זאת להיות זהירים במידע ובמידת הפרטיות ,באופן שנביא אל העולם את התובנות שלנו,נקודת המבט שלנו על העולם,ובד בבד ניוותר נאמנים לעצמנו,בבחינת "אל ימכור אדם נשמתו לשטן/לרשת האינטרנט".
ו...תחשבו על זה...אל תגידו שלא אמרתי לכם...

יום שישי, 22 ביולי 2011

עת לדעת את "עת הדעת"

הפוסט הזה מוקדש לדובי יקירי.רק לפני שנה עוד התלבטתי יחד איתו באיזה מסלול לימודים לבחור לתואר שני.ידעתי שהזמן הבשיל לשינוי בחיי,אך הבחירה המדוייקת לא היתה נהירה לי.הניווט ל"מסע" הטכנולוגי שבחרתי לבסוף שמור בחלקו לדובי,שסימן לי את נקודות הציון החשובות בהבנת העתיד בחינוך,שהינו לדידי כבר טמון בהווה.
השבוע,בשיעור של ד"ר אתי כוכבי "עקרונות בפיתוח סביבות למידה מתוקשבות" חוויתי התרגשות שפעפעה בתוככי ליבי,לצד גאווה גדולה.דובי וייס,הפדגוג הראשי של "עת הדעת" שהינה סביבת למידה טכנולוגית ההולכת וצוברת תאוצה במערכת החינוך,הגיע לשיעור להציג בפנינו את הרציונאל של סביבת הלמידה, בצד יכולותיה הלכה למעשה הן מצד התלמידים ובד בבד מצד המורים.
ואני,בנימה אישית,ראיתי לנגד עיניי את המודל שגדלתי עליו,ששימש לי בילדותי והתבגרותי מטאור איכותי בעל רגישות ועומק שעיצבו את אישיותי ומי שאני כיום.
לפני שנה בעוד אני מתלבטת באיזה מסלול לימודים לבחור,לאחר שהרצון לשינוי בחיי כבר הבשיל בי,אחד מה"סמנים" בניווט המסע היה דובי,שבחזונו הבין את הפוטנציאל של שילוב הטכנולוגיה במערכת החינוך ,במטרה ליצור בוגר משכיל וערכי,מוכוון מטרה ע"פ המיומנויות הנדרשות במאה ה-21.
בהרצאה/חשיפה של סביבת "עת הדעת" הוארו עיניי למספר תובנות:
ראשית,השונות הן של התלמידים ובד בבד של המורים וכפי שציטט דובי את דיואי "ביה"ס זה לא הכנה לחיים,אלא החיים עצמם".ואכן,במציאות התוך-כיתתית כיום כמעט בלתי אפשרי לתת מענה לשונות ,מה שיוצר תלמידים ומורים מתוסכלים על סקאלת ההטרוגניות.בסביבת "עת הדעת" קיים מסך המאפשר במהלך השיעור לחלק את התלמידים ע"פ שונות הקבוצות ובשלב הבא לקיים דיון השוואתי תוך התייחסות להישגים שנמדדו.תמונת המצב רלוונטית ואותנטית,הישג רחוק מהמציאות כיום.
שנית,הפער בין העיניים המזוגגות של תלמיד שחי בביה"ס שהומצא במהפכה התעשייתית ,כשבכיסו אייפון,בתיקו אייפד אסור לשימוש בביה"ס(אולי רק בהפסקות),אל מול שיעורים אופציונאליים בהם המחשב הינו כלי עבודה טבעי,המאפשר לתלמיד עם העיניים הבורקות והנוצצות להיות יצירתי,להפעיל חשיבה בקורתית,לעבוד בשיתוף ולהתקדם ע"פ יכולותיו ,כישוריו ומקורות המידע האינסופיים העומדים לרשותו.
שלישית,קומבינציית ה-80/20.פלטפורמת ההוראה הדיגיטלית(DTP),מאפשרת בסביבת "עת הדעת" בתוך "כלי תכנון"למורה המקוון  באשר הוא ליצור,לשלב מתוך ארגז הכלים הפרטי שלו חומרים ופעילויות מתוקשבות,בבחינת השמיים הם הגבול.
לסיום ,בנימה אישית-
זכינו לשמוע ולהיחשף לאיש חינוך בכל רמ"ח איבריו אשר בגאוניותו השכיל לראות צעד אחד קדימה,ולהבין כי יש להקנות ללומד כלים ,עזרי למידה דיגיטליים.ההבנה של מרשאל מקלוהן ביחסו לטכנולוגיה כבר לפני עשרות שנים,"המדיום הוא המסר"-העוצמה נמצאת בטכנולוגיה ואינטגרציה עימה תעצים את הפדגוגיה.ומכך אין מנוס.הדטרמיניזם הטכנולוגי יניע את גלגלי המהפכה הבאה-מהפכת התקשוב בחינוך.

הצמיחה והשינוי משולים לעתים לנסיעה בדרך הררית.
התנחם בידיעה שירידתך-
היא רק הכנה לקראת
עלייתך.

מוקדש לך דובי שלי באהבה ואמונה רבה.
רונית

יום ראשון, 17 ביולי 2011

אייפד או אייפד חבקני חזק ולעולם לא ניפרד.....

"היכונו לביאת האייפד"-זו הכותרת מעיתון השבת במקומון חולון בת-ים מרשת ידיעות תקשורת,אשר משכה את עיניי וגרמה להן לנצוץ.לרגע.שהרי מהיכרותי ומנסיוני עם עולם התקשורת ,כותרת הכתבה אינה מעידה בהכרח על תוכנה והאוריינטציה בחובה,אולם בשל החיבור שלי מאז תחילת לימודיי בחוג לתקשוב ולמידה,לכל מה שזז,נושם ומזכיר ולו רק אסוציאטיבית טכנולוגיה בהקשר החינוכי,לא יכולתי להימנע מקריאת הכתבה המבשרת מהפכה בחינוך בבת-ים,העיר השכנה לעירי שלי-חולון.ואולי המהפכה טמונה רק בכותרת?האם אליה וקוץ בה?
בקריאת העובדות כפי שהן,מבשרת התוכנית כי בשנה"ל תשע"ב ,היינו עוד חודש וחצי ברוטו,תלמידי כל שיכבת ז' בעיר בת-ים יקבלו מעיריית בת-ים מכשירי אייפד,אשר יחליפו את ספרי הלימוד המסורתיים,וישמשו את התלמידים במשך כל שנותיהם בחטיבת הביניים(היינו שלש שנים.)
הכתבה נסובה בעיקר על תגובות מהשטח למהלך המהפכני מצד תלמידי כיתה ז', הוריהם ואפילו בעל חנות ספרים בעיר שכמובן התנגד למהלך, תגובה לגיטימית מצידו ולו בשל ההפסד הכלכלי הפוטנציאלי הצפוי לו.
אך מה לכל התגובות ולרצינואל המתגבש כאן? אין כל קשר, שהרי אף אחד לא באמת יודע איך ומה עומד לקרות. ברצוני לצטט את דיברי סגנית ראש העיר, מחזיקת תיק החינוך אסתר פרון אשר דבריה הינם הרלוונטיים ביותר מבחינתי ובקו המחשבה הזה אני מעוניינת להעמיק ולחדד. "זה צעד נוסף במסגרת רעיון ההתחדשות העירונית. חשוב להדגיש כי לכל תלמיד תהיה עדיין מחברת, אך רוב החומר ירוכז באייפד, שייטען מדי פעם בחומר הלימוד הרלוונטי".
ומכאן - השאלות, התהיות הספקנות ואי הוודאות. לא קיים עדיין מכרז לאספקת התוכן לאייפדים. ההורים נדרשים לשלם 1000 ש"ח ויש הטוענים כי זהו נטל כלכלי כבד מדי ביחס לסכום שנדרשו לשלם עבור ספרי הלימוד. ושאלת השאלות - לא הייתה בכוונה כל התייחסות מצד האלמנט החשוב ביותר במשוואה הזאת - המורים עצמם, מנהלי בתי הספר והאופן שבו הם מתכוונים להתמודד עם השינוי. שהרי זוהי תכלית המהפכה. רבות מדובר וידובר על המורים והמורות שלא יודעות לשלוח הודעת דואר אלקטרוני, להעלות קבצים לאתר בית הספר והרי בתוך עמי אני חיה. אך בל נשכח באיזה עולם אנו חיים. עד מתי נוכל להצטדק ולהסתתר מאחורי תירוץ שחוק ועלוב מעין זה? מתי נעצור ונבין שהטכנולוגיה חייבת לשרת את הפדגוגיה ולהפוך חלק אינטגרלי ממערכת החינוך בדיוק כמו ענפי משק אחרים?
אין ספק כי מעורבים כאן סממנים פוליטיים, שהרי כל חידוש טכנולוגי בחינוך יוצר את הבאז התקשורתי, והנה עיריית בת-ים זכתה באייטם חיובי בהקשר התקשורתי, נמצאת בכותרות ותמונת הילדים הקופצים מאושר ובידיהם האייפדים לא משה גם מעיניי. ואני באופן אישי סומכת את ידיי על יוזמי המהלך בעיריית בת-ים. נכון שיהיו קשיים ולא הכל ברור, אך ניכר כי קיימת כאן חשיבה מוקדמת. המהלך מתחיל עם תלמידי כיתה ז', שגם אם לא ידעו כולם כיצד להתמודד עם השינוי עדיין אין להם את "חרב מבחן הבגרות" על הראש, כל שלא יפול דבר אם לא יסיימו את המשימות באפליקציית מאפייני הסיפור העממי והבלדה. ולעניות דעתי, העניין והחדשנות שיכניסו האייפדים לשיעור יביאו לעודף מוטיבציה ורצון ללמוד עוד ועוד בקרב התלמידים.
לסיום דבריי עליי לציין שכולי התרגשות בעת כתיבת דברים אלה, כי גם אני לפני שנה בדיוק הייתי מגיבה באופן הפוך ומתנגדת להכנסת הטכנולוגיה, מחפשת רק את הקשיים ונתלית בבעיות האופציונאליות הצפויות. אולם, כיום, בתום שנה אינטנסיבית של לימודים הרואים את החשיבות העצומה בהכנסת הטכנולוגיות לאחר היכרות עם מחקרים ותוכנות, יודעת בוודאות כי זהו הצעד הבא ועלינו להשתמש במחשב באופן מושכל. ואני איני יכולה להיתלות במילים יפות מבלי לבחון את הדברים במציאות הסובבת אותי המאפשרת ל"משש את הדופק". פניתי לבתי שסיימה כיתה ז' בימים אלו (בל נשכח כי זהו קהל היעד המדובר שיחולל את השינוי) וספרתי לה על המהלך המתגבש בבת-ים. תגובתה המיידית הייתה "אמא, תורידי אותי כיתה..." וחיוך אינסופי נפרש על פניה (משפט אחד ששווה אלף תיאוריות). ואני בליבי לחשתי : הלוואי ויכולתי חמודה שלי.

יום שלישי, 12 ביולי 2011

"א ת ה נמצא במקום בו נמצאות מ ח ש ב ו ת י ך"

הפוסט הזה מדגדג לי באצבעות ואינו מרפה.אתם וודאי מכירים זה מכבר את התחושה שדבר-מה מזדחל אט-אט בתוככם ומשתלט באופן לא מודע על כל חלקה טובה הן קוגניטיבית והן אמוציונאלית?אז זה בדיוק מה שקורה לי לאחרונה עקב לימודיי במגמת תקשוב...האוזניים מתחדדות אל מול כל אייטם בתחום בכל מדיה שהיא,אופן החשיבה מנותב באוריינטציה תקשובית,עיבוד ועיכול המציאות הסובבת אותי,קבלת החלטות הנוגעות בחדשנות בהתייחס לעבודתי,לקשר עם תלמידיי ואף שיחות עם ילדיי הפרטיים וחבריי הקרובים.
"מה למדת היום בגן ילד קטן שלי?" בהשאלה לשיר הילדים התמים והכה אותנטי ,שואל אותי בני בן ה-6 מדי חזרתי מכל יום לימודים שאלה בסגנון :מה למדת אמא היום במכללה?איזו תוכנה,סביבת למידה?ורץ למחשב בעוד אני נגררת בעצלתיים לאחר יום עמוס  תכנים הדורשים עיכול,בעיקר מנטלית...
כל העת מהדהדות בראשי המילים תנו ל"קול האישי" שלכם להתבטא בבלוג,ואני לוקחת את זה פשוטו כהוויתו.לפניכם הקול האישי שלי.
בשבוע החולף נפגשתי עם חברות ילדות שלי מהתיכון לאחר תקופה של מספר חודשים במהלכה לא התראינו.במשך כל הפגישה נווטה השיחה (באשמתי או לא???)למקומו והשפעתו של הפייסבוק בחיינו.השיחה הפכה למעין דיון אקדמי סוער,ממש כמו היינו אורחים בתוכנית של לונדון וקירשנבאום.משפט אחד של חברותיי חידד והבהיר לי מה שאני כבר מבינה על מה שקורה לי מאז תחילת התואר-השינוי האדיר שאני חווה,המשול לקפיצה למים העמוקים עמוקים.(חשבתי לעצמי איך בסמסטר הראשון הגעתי לרוב השיעורים ללא מחשב נייד,ואילו כיום לא ברור לי מה חשבתי לעצמי אז...וזה רק בפן החיצוני,במראית העין...)המשפט של חברותיי לווה בזוגות עיניים נדהמות קמעא:"לך יש פייסבוק?מתי התחברת לסקייפ?איך לא ידענו עד עכשיו???"אז זהו.שיש לי פייסבוק,אני מחוברת בסקייפ לחברה מאוסטרליה,אני מתחזקת בלוג  שהפך להיות חלק מהמהות שלי כי אני מתייחסת אליו ברצינות תהומית,ואפילו עובדת עם קבצים בגוגל דוקס,שלא לדבר על יחידת לימוד שבניתי בגוגל סייט וקבלתי עליה תשבחות מהפיקוח במשרד החינוך.
וכאן מגיעה התפנית בעלילה.שכן,לולא תפנית ,הכל היה ורוד מדי ולא מאפיין את מציאות חיינו.אני אדם אופטימי,חושבת חיובי,אך אנושית מה לעשות.ואתמול,באמצע שיעור HTML היתה לי נקודת שבירה.הלכתי לאיבוד ולא מצאתי את הדרך חזרה.דורותי בשביל האבנים הצהובות? לא הצלחתי להשתלב ברצף המושגים והלמידה,עד כדי דמעות שניקוו בזווית העין.
ופתאום "נזרקתי" במחשבותיי לשבועות הראשונים של התואר,ולתחושות האין-אונים שליוו אותי במרבית שיעורי המגמה בסמסטר הראשון,בהם נתקלתי לראשונה במושגים ותוכנות שנחשבו סינית עבורי.ובכל זאת,כנגד כמעט כל הסיכויים ובזכות סיוע תמידי וסבלנות מצד החברות המקסימות בכיתתנו,עשיתי את כברת הדרך הזו.
אז ברגע של ייאוש בשיעור אתמול עצרתי ופניתי  בתום השיעור אל המרצה שלנו מר יאיר צדוק.חברים יקרים,בזה נמדד מורה מהחיים.בדיוק בנקודה זו ,וזהו השיעור שלא אשכח!מורה שלא נותן לתלמידיו ליפול.ובאופן אנושי ,בגובה העיניים יאיר המרצה הדגול, הסביר ונתן לי לצאת בכוחות מחוזקים ועם יותר בטחון ללימוד הנושא.ולפעמים בכך טמון ההבדל הדק.

הפוסט הזה מוקדש באהבה לחברות המדהימות שלי שרק רוצות לתרום ולהרים אותך למעלה-
אורניתי,גילוש,מיכלי,אולגה,גילה,גלית,שרי,לימורי,מורנוש ועוד רבות וטובות-אוהבת אתכן ואת כולכן.
"השלם גדול מסך כל חלקיו"
"כולנו רקמה אנושית אחת חיה".

שלכם רונית

יום שישי, 8 ביולי 2011

מה בין ההצגה "ליפול ברשת" ובין הכינוי "פיילבוק"

עולם התקשורת והאינטרנט, הפייסבוק והיו-טיוב הוא העולם החברתי של ילדינו ותלמידינו בימים אלו, עולם שבו הפצת המידע ומהירות העברת שמועות הוא מיידי ואף הרסני. לפני יומיים צפיתי עם ילדיי שלי ,בהצגה שפשוט לא יוצאת לי מהראש...
אני צופה בהצגות וסרטים רבים, ומודה שלא קורה לי לעיתים קרובות מידי, שאני נותרת ללבן ביני ובין עצמי את התובנות העולות מהויז'ואלס בהם צפיתי. ההצגה "ליפול ברשת" הינה הצגה כואבת ונוקבת המתארת סיטואציה קשה של חרם חברתי הנוצר בשל רשת האינטרנט ככלל והפייסבוק בפרט. כיצד מתמודדת הנערה עם החרם? מה תפקיד ההורים והאם הם יכולים לסייע? מה אנו בכלל יודעים על פעילות ילדינו ותלמידינו בפייסבוק ובאינטרנט בכלל? ושאלת השאלות - מה צופן לנו העתיד, לאן פנינו...?
בהקשר זה, קראתי לפני מספר ימים על המונח החדש ההולך ותופס תאוצה, ואף נותן את אותותיו.
FAILBOOK.
האסוציאציה הראשונה העולה במוחינו היא כמובן פייסבוק, אך להבדיל FAIL משמעו כישלון, וכאן התופעה המסתמנת - "לא כל הנוצץ זהב",  וגם ברשת החברתית שיש לה יתרונות כו רבים, המקדמת פתיחות וקשרים חברתיים שלא היו מתאפשרים לולא הרשת, גם לפתיחות זו יש בד בבד עם היתרונות - חסרונות רבים. ואולי ככל שעובר הזמן והטכנולוגיה נותנת את אותותיה - אולי החסרונות עולים על היתרונות?
הכינוי FAILBOOK מתאר את הכישלונות הנוצרים ברשת חברתית - מחרם חברתי על ילדה בכיתה, ועד כישלון קבלת המועמד לעבודה.
בסמסטר שעבר למדנו עם ד"ר אלון הסגל כי מעסיקים פוטנציאליים אוספים מידע על מרואיינים לעבודה מתוך עמוד הפייסבוק שלהם,למדים על אישיותם מתוך מערכת הקשרים שלהם עם חבריהם בפייסבוק,מה שייתכן ומסביר את ההגדרות החדשות לפרטיות ופתיחות בעולם הוירטואלי.
בחודש האחרון נרשמה בארה"ב ירידה של 6 מליון במספר המשתמשים בפייסבוק.בבריטניה בהתאמה נטשו את הרשת 100 אלף משתמשים.
ובחזרה לתובנות לאור הצפייה בהצגה,ובהתחשב בנתונים שהבאתי לעיל:
שימוש מושכל במחשב,ברשת,בפייסבוק,וביו-טיוב הינם מחוייב המציאות.מחד גיסא,חינוך לגלישה נכונה ובטוחה תוך היכרות עם הסכנות האורבות ברשת על כל הסביבות הטמונות בה,מעורבות ההורים  והמורים  בחייהם המקוונים של הילדים והתלמידים-בתכנים ברשת,בחירה בקבוצות נכונות בפייסבוק,  ומאידך גיסא,נסיון לשמר ערכים כמו נגישות ופתיחות בלא לחטא באקסהיביציוניזם.

מסך ענק על בימת תאטרון בדמות מסך המחשב,שלש מילים ממלאות את החלל:"חרם על לולי",ואנוכי-צופה תמימה שנותרה עם התמונה ,צרובה על לוח ליבי.

יום שבת, 2 ביולי 2011

מנוסטלגיה לטכנולוגיה ולנוסטלגיה

בשיעור הראשון של השנה אני חושפת את תלמידיי לצמד המילים : "דטרמיניזם טכנולוגי". לאחר שהם נרגעים קמעא מעצם איזכור המושג, מגיע ההסבר ואיתו מתן משמעות חדשה כמעט "לכל מה שזז" סביבם... הכוונה במושג הינה כי הטכנולוגיה משפיעה ומעצבת את חיי החברה והתרבות, משנה את האנשים והופכת אותם לאדם מסוג חדש - האדם המיידי המוכן לקבל הכל "כאן ועכשיו" - מהר ובאופן מיידי. ומעל לכל - מושג זה מבהיר כי אין דרך חזרה. בעידן החיבור לאינטרטנט והסלולר לא ניתן לחזור לקבלת דואר בשירותי הדואר או לטלפון קווי ונייח.
השבוע חזרתי עם משפחתי האהובה מטיול בחו"ל, אשר חשף אותי למציאויות שונות ומרתקות, והביא אותי בסיטואציות שונות לחשיבה מחודשת על כל העולם הטכנולוגי המעצב ומשנה את חיינו.
ראשית, גילינו שוב את כוחו והדרו של הטבע, והופתענו לגלות כי יש חברות שלמות של בני אדם באיזורים רבים שאינם מייחסים כלל חשיבות לטכנולוגיה. ברב האתרים בהם טיילנו לא היה כלל חיבור לרשת אלחוטית, ברכבות בהן נסענו לא ראינו מחשב נייד או אייפון לרפואה, אנשים פשוט ישבו ודיברו וחלקו ביניהם חוויות באופן ישיר וללא מתווך טכנולוגי. האמת, הוקסמתי מכך!
את הטכנולוגיה למרבה ההפתעה (או לא), פגשנו במעוז הגלובליזציה - סניף של מקדולנד'ס שבו היה חיבור לרשת האלחוטית, שאיפשר לנו להתחבר שוב לעולם. מצד אחד, התלהבנו ואפילו דיברנו עם בני משפחתנו בארץ דרך הסקייפ, אולם מצד שני, חזרנו בן רגע למציאות החדשותית העגומה במדינתנו, עם משטים שבדרך, מאבק הקוטג' וראש ממשלה לשעבר בחקירה.
חידוש טכנולוגי שגרם לי לחשוב על השפעת הטכנולוגיה ומקומה בחיינו "תפס" אותי בתור לאחת מרכבות ההרים המטורפות ב"פארק אירופה". השילוט בצידי התור הסביר כי בפארק יש אפשרות להעלות ולעדכן בו זמנית את חבריי בפייסבוק בחווית הנסיעה המטורפת, המצולמת בשידור ישיר ע"י מצלמת המקום. באותו רגע ממש, בו אני בין שפיות לטירוף חושים, לא מבינה מה קורה מסביב, את הרגע הזה אפשר להנציח ולשדר בשידור חי מקצה העולם למשנהו. לצעירים שסביבי לא היה כלל ספק או התלבטות אם לעשות זאת. הרי חלק מהחוויה הוא השיתוף מבחינתם עם כל העולם. אני כמובן נמנעתי מכך...
והיפוכו של תהליך זה היה למחרת בביקור במוזיאון פתוח הסוקר וסורק את החיים בתקופת ימי הביניים, אותנטי לחלוטין. צעדתי בין הבתים, נחשפתי לחליבה ולגז הכבשים, צפיתי באריגת בדים ובבניית כלי נגינה מעץ והכל בשתי ידיים ללא מכונות או שידרוגים טכנולוגיים. תחושת החזרה במינהרת הזמן, גרמה לי קצת להתגעגע לתקופה של פעם, בה לא היינו תלויים כל כך בטכנולוגיה (את חלקה כמובן לא היכרתי) והעדפנו את השיח והקשר האנושי האמיתי על פני זה המקוון השכיח כיום.
ובכל זאת, חשוב לציין שמקום אחד נשאר כשהיה : כיתת בית הספר. כיתה בה יש שולחן מורה מרכזי, לוח מאחוריו ולפניו שורות של שולחנות וכסאות. וכאן אולי יש מקום לשאלה מרכזית, שזה המקום להעלותה - הייתכן?
לסיום הפוסט הזה, שבתי עם תובנה אחת מרכזית מהמסע, ואכן זה היה מסע למקומות מדהימים ובמקביל לו מסע בתוך הנפש - אם ברצונכם להתחבר לאנשים היקרים והקרובים לכם - צאו לטיול ללא אייפון, אייפוד, מחשב נייד או סלולאר - היו פשוט אתם, נטו האחד עם השני ותגלו שוב מה שזה מכבר שכחתם...עצה ששווה זהב, אם יש בידיכם את האומץ ליישמה. רק, הכינו את עצמכם לעובדה שלא באמת התנתקם מהעולם, כי בשובכם ימתינו לכם מאות שיחות ואלפי מיילים להתייחסות... אך שיחות הנפש עם יקירכם ברגעי הקסם של הטיול הינם דבר שלא יסולא בפז שיסייע לכם בחזרה מהירה לשגרה, תוך חשיבה ותכנון של הטיול הבא...
בברכת מנוסטלגיה לטכנולוגיה ולנוסטלגיה...