הפוסט הזה מדגדג לי באצבעות ואינו מרפה.אתם וודאי מכירים זה מכבר את התחושה שדבר-מה מזדחל אט-אט בתוככם ומשתלט באופן לא מודע על כל חלקה טובה הן קוגניטיבית והן אמוציונאלית?אז זה בדיוק מה שקורה לי לאחרונה עקב לימודיי במגמת תקשוב...האוזניים מתחדדות אל מול כל אייטם בתחום בכל מדיה שהיא,אופן החשיבה מנותב באוריינטציה תקשובית,עיבוד ועיכול המציאות הסובבת אותי,קבלת החלטות הנוגעות בחדשנות בהתייחס לעבודתי,לקשר עם תלמידיי ואף שיחות עם ילדיי הפרטיים וחבריי הקרובים.
"מה למדת היום בגן ילד קטן שלי?" בהשאלה לשיר הילדים התמים והכה אותנטי ,שואל אותי בני בן ה-6 מדי חזרתי מכל יום לימודים שאלה בסגנון :מה למדת אמא היום במכללה?איזו תוכנה,סביבת למידה?ורץ למחשב בעוד אני נגררת בעצלתיים לאחר יום עמוס תכנים הדורשים עיכול,בעיקר מנטלית...
כל העת מהדהדות בראשי המילים תנו ל"קול האישי" שלכם להתבטא בבלוג,ואני לוקחת את זה פשוטו כהוויתו.לפניכם הקול האישי שלי.
בשבוע החולף נפגשתי עם חברות ילדות שלי מהתיכון לאחר תקופה של מספר חודשים במהלכה לא התראינו.במשך כל הפגישה נווטה השיחה (באשמתי או לא???)למקומו והשפעתו של הפייסבוק בחיינו.השיחה הפכה למעין דיון אקדמי סוער,ממש כמו היינו אורחים בתוכנית של לונדון וקירשנבאום.משפט אחד של חברותיי חידד והבהיר לי מה שאני כבר מבינה על מה שקורה לי מאז תחילת התואר-השינוי האדיר שאני חווה,המשול לקפיצה למים העמוקים עמוקים.(חשבתי לעצמי איך בסמסטר הראשון הגעתי לרוב השיעורים ללא מחשב נייד,ואילו כיום לא ברור לי מה חשבתי לעצמי אז...וזה רק בפן החיצוני,במראית העין...)המשפט של חברותיי לווה בזוגות עיניים נדהמות קמעא:"לך יש פייסבוק?מתי התחברת לסקייפ?איך לא ידענו עד עכשיו???"אז זהו.שיש לי פייסבוק,אני מחוברת בסקייפ לחברה מאוסטרליה,אני מתחזקת בלוג שהפך להיות חלק מהמהות שלי כי אני מתייחסת אליו ברצינות תהומית,ואפילו עובדת עם קבצים בגוגל דוקס,שלא לדבר על יחידת לימוד שבניתי בגוגל סייט וקבלתי עליה תשבחות מהפיקוח במשרד החינוך.
וכאן מגיעה התפנית בעלילה.שכן,לולא תפנית ,הכל היה ורוד מדי ולא מאפיין את מציאות חיינו.אני אדם אופטימי,חושבת חיובי,אך אנושית מה לעשות.ואתמול,באמצע שיעור HTML היתה לי נקודת שבירה.הלכתי לאיבוד ולא מצאתי את הדרך חזרה.דורותי בשביל האבנים הצהובות? לא הצלחתי להשתלב ברצף המושגים והלמידה,עד כדי דמעות שניקוו בזווית העין.
ופתאום "נזרקתי" במחשבותיי לשבועות הראשונים של התואר,ולתחושות האין-אונים שליוו אותי במרבית שיעורי המגמה בסמסטר הראשון,בהם נתקלתי לראשונה במושגים ותוכנות שנחשבו סינית עבורי.ובכל זאת,כנגד כמעט כל הסיכויים ובזכות סיוע תמידי וסבלנות מצד החברות המקסימות בכיתתנו,עשיתי את כברת הדרך הזו.
אז ברגע של ייאוש בשיעור אתמול עצרתי ופניתי בתום השיעור אל המרצה שלנו מר יאיר צדוק.חברים יקרים,בזה נמדד מורה מהחיים.בדיוק בנקודה זו ,וזהו השיעור שלא אשכח!מורה שלא נותן לתלמידיו ליפול.ובאופן אנושי ,בגובה העיניים יאיר המרצה הדגול, הסביר ונתן לי לצאת בכוחות מחוזקים ועם יותר בטחון ללימוד הנושא.ולפעמים בכך טמון ההבדל הדק.
הפוסט הזה מוקדש באהבה לחברות המדהימות שלי שרק רוצות לתרום ולהרים אותך למעלה-
אורניתי,גילוש,מיכלי,אולגה,גילה,גלית,שרי,לימורי,מורנוש ועוד רבות וטובות-אוהבת אתכן ואת כולכן.
"השלם גדול מסך כל חלקיו"
"כולנו רקמה אנושית אחת חיה".
שלכם רונית
"מה למדת היום בגן ילד קטן שלי?" בהשאלה לשיר הילדים התמים והכה אותנטי ,שואל אותי בני בן ה-6 מדי חזרתי מכל יום לימודים שאלה בסגנון :מה למדת אמא היום במכללה?איזו תוכנה,סביבת למידה?ורץ למחשב בעוד אני נגררת בעצלתיים לאחר יום עמוס תכנים הדורשים עיכול,בעיקר מנטלית...
כל העת מהדהדות בראשי המילים תנו ל"קול האישי" שלכם להתבטא בבלוג,ואני לוקחת את זה פשוטו כהוויתו.לפניכם הקול האישי שלי.
בשבוע החולף נפגשתי עם חברות ילדות שלי מהתיכון לאחר תקופה של מספר חודשים במהלכה לא התראינו.במשך כל הפגישה נווטה השיחה (באשמתי או לא???)למקומו והשפעתו של הפייסבוק בחיינו.השיחה הפכה למעין דיון אקדמי סוער,ממש כמו היינו אורחים בתוכנית של לונדון וקירשנבאום.משפט אחד של חברותיי חידד והבהיר לי מה שאני כבר מבינה על מה שקורה לי מאז תחילת התואר-השינוי האדיר שאני חווה,המשול לקפיצה למים העמוקים עמוקים.(חשבתי לעצמי איך בסמסטר הראשון הגעתי לרוב השיעורים ללא מחשב נייד,ואילו כיום לא ברור לי מה חשבתי לעצמי אז...וזה רק בפן החיצוני,במראית העין...)המשפט של חברותיי לווה בזוגות עיניים נדהמות קמעא:"לך יש פייסבוק?מתי התחברת לסקייפ?איך לא ידענו עד עכשיו???"אז זהו.שיש לי פייסבוק,אני מחוברת בסקייפ לחברה מאוסטרליה,אני מתחזקת בלוג שהפך להיות חלק מהמהות שלי כי אני מתייחסת אליו ברצינות תהומית,ואפילו עובדת עם קבצים בגוגל דוקס,שלא לדבר על יחידת לימוד שבניתי בגוגל סייט וקבלתי עליה תשבחות מהפיקוח במשרד החינוך.
וכאן מגיעה התפנית בעלילה.שכן,לולא תפנית ,הכל היה ורוד מדי ולא מאפיין את מציאות חיינו.אני אדם אופטימי,חושבת חיובי,אך אנושית מה לעשות.ואתמול,באמצע שיעור HTML היתה לי נקודת שבירה.הלכתי לאיבוד ולא מצאתי את הדרך חזרה.דורותי בשביל האבנים הצהובות? לא הצלחתי להשתלב ברצף המושגים והלמידה,עד כדי דמעות שניקוו בזווית העין.
ופתאום "נזרקתי" במחשבותיי לשבועות הראשונים של התואר,ולתחושות האין-אונים שליוו אותי במרבית שיעורי המגמה בסמסטר הראשון,בהם נתקלתי לראשונה במושגים ותוכנות שנחשבו סינית עבורי.ובכל זאת,כנגד כמעט כל הסיכויים ובזכות סיוע תמידי וסבלנות מצד החברות המקסימות בכיתתנו,עשיתי את כברת הדרך הזו.
אז ברגע של ייאוש בשיעור אתמול עצרתי ופניתי בתום השיעור אל המרצה שלנו מר יאיר צדוק.חברים יקרים,בזה נמדד מורה מהחיים.בדיוק בנקודה זו ,וזהו השיעור שלא אשכח!מורה שלא נותן לתלמידיו ליפול.ובאופן אנושי ,בגובה העיניים יאיר המרצה הדגול, הסביר ונתן לי לצאת בכוחות מחוזקים ועם יותר בטחון ללימוד הנושא.ולפעמים בכך טמון ההבדל הדק.
הפוסט הזה מוקדש באהבה לחברות המדהימות שלי שרק רוצות לתרום ולהרים אותך למעלה-
אורניתי,גילוש,מיכלי,אולגה,גילה,גלית,שרי,לימורי,מורנוש ועוד רבות וטובות-אוהבת אתכן ואת כולכן.
"השלם גדול מסך כל חלקיו"
"כולנו רקמה אנושית אחת חיה".
שלכם רונית
רונית יקירתי,
השבמחקכמה מרגש לקרוא את הפוסט הזה. וכמה מעניין לראות כיצד קולך האישי מגיע לקורא לא רק בתוכן אלא גם בסגנון הכתיבה הייחודי שלך.
ולגבי ההתמודדות שלך עם שיעור HTML והתמיכה שקיבלת מיאיר - זהו בדיוק הבדל בין מרצה, שהוא מומחה ידע שמעביר את הידע ללומדים, לבין מורה - שתומך, מעודד, משפר, ורואה את האדם מעבר לחומר הנלמד. המורה, בניגוד למרצה, מעביר לתלמיד שלו לא רק ידע אלא גם לב...
נשלח אליך בהמון אהבה חזרה!