להנות מחווית הלמידה וההקניה

היום זה קרה לי.שוב.בחנתי את תלמידיי על פרוייקטי הגמר שלהם בתקשורת לקראת הבגרות,כאשר הבחינה כולה התנהלה באמצעות פרזנטציה.והתוצרים היו מדהימים באיכותם,בעושרם,במקצועיותם ומעל הכל ניתן היה לפגש בניצני ה"קונסטרוקטיביזם".לנגד עיניי ,עבודה מאומצת של שנה וחצי הניבה פירות,והטכנולוגיה שימשה לראשונה בתחום הפרוייקטים בתקשורת ככלי משמעותי להעברת הפדגוגיה.והייתי בעננים,אני חייבת להודות.ואו אז,נזכרתי בבקורת שכתבתי בהתייחס למאמר בקורס של פרופ' עמי וולנסקי,מאמר העוסק בתנועת הסטנדרטים והמחיר שגבתה.משפט המחץ המקנן בזכרוני מאז קריאת המאמר הינו:"הומוגניות תרבותית במזרח לעומת הטרוגניות תרבותית במערב".כאן טמון שורש ההבדל התהומי בין הווית החינוך בקרב תלמידיי ,בבתי הספר במקומותינו,לבין ההוויה החינוכית בסינגפור ,כדרך משל.לאורך קיום הפרזנטציה עלו בי תובנות המתקשרות למעשה החינוכי היומיומי בו אני נוטלת חלק ב-18 שנות חיי האחרונות(ללא יציאה לשנת שבתון כלשהי).לשמחתי הנני מלמדת הן את תוכנית הלימודים העיונית לבגרות והן את תוכנית הלימודים המעשית,שתי תוכניות לימוד המאפשרות לי לבצע דיאגנוזה עצמאית אודות הנחלת שיטת ומדיניות הסטנדרטים והשלכותיה הלכה למעשה במעשה החינוכי.אני מבינה את הרצון במיסוד הסטנדרטים,בכדי לאפשר מדידת הישגים ויכולת הערכת אפקטיביות ההוראה,אך אני שוללת מכל וכל את הדרך שבה יושמה הסטנדרטיזציה כמדד יחיד לבחינת ידע התלמידים ואיכות הלמידה.מדובר באשלייה ובהולכת שולל,וכמורה המגישה לבחינות הבגרות מזה 18 שנה,לעניות דעתי יודעת אני במה מדובר.תוכנית הלימודים העיונית אליה אני מגישה בהיקף של 5 יח"ל,מקצוע מוגבר-במסגרת מקובעת זו של תוכנית לימודים אני כבולה למטרות האופרטיביות,וכל שאני עושה הינו הקניית ידע,כאשר מועד הבגרות עומד לנגד עיניי,הרצון להגיע להישגים הגבוהים בארץ,ואני אכן מגיעה להגשמת היעד,אך חשה כי אני חוטאת למטרה-המירוץ אחר ההישגים ,העומס על התלמידים גורמים לעיתים למיאוס בחומר הנלמד ולהוצאת החשיבה הבקורתית וכל היופי הטמון במקצוע זה.לעומת זאת,בתוכנית הלימודים המעשית,במסגרתה נדרשים התלמידים להפיק פרוייקטי גמר אישיים ע"פ בחירתם בהיקף של 3 יח"ל-מדובר בחגיגה פדגוגית-חינוכית.הלמידה כולה מבוססת מעוף,יצירתיות וחשיבה בקורתית,אין דרישות סטנדרטיות כי אם כל פרוייקט נבחן לגופו ע"פ אמות מידה כוללניות ביותר המאפשרות חינוך פרוגרסיבי,ו"השמיים הם הגבול".יש לי הזכות לבחון ולהעמיק בהבדלים בין שתי שיטות הלימוד שתארתי ,ומסקנתי הינה חד משמעית-חינוך איכותי,השואף למצויינות,העומד ברמה גבוהה והתורם לחוויה החינוכית אינו תלוי סטנדרטיזציה.נהפך הוא.כאשר אני מסכמת עם תלמידיי את שנות התיכון ואת הלמידה המשמעותית ביותר מבחינתם,לאורך כל שנותיי אני פוגשת באותן תובנות מצד תלמידיי-הפרוייקט המעשי לבחינת הבגרות שלהם העצים וחיבר אותם לעשייה הלימודית האמיתית,והותיר בהם את הרצון להתמקצע בתחום התקשורת,להבדיל מהבחינות הסטנדרטיות בהן לא באו לידי ביטוי,אלא תיארו למידה המבוססת על שינון ידע גרידא.לסיכום,מדיניות הסטנדרטיזציה אינה מתאימה לתרבות המערב,בה התלמידים אינם נמדדים כמיקשה אחת,בדומה ל"רובוטים" המיוצרים בתרבות מדינות מזרח אסיה(אסוציאציה לסרט "החומה"/פינק פלויד).מחד גיסא, מקטנות,אנו מחנכים לשונות,ייחודיות כל פרט ויצירתיות, מאידך גיסא,מדיניות הסטנדרטים מהווה סתירה להכרה בייחודו של הפרט,ומכאן  ברור מדוע אין שיפור בהישגי התלמידים לאורך שלושה עשורים.האמצעי הנכון טמון ב"חנוך לילד ע"פ דרכו",כפי שהצגתי במהלך דבריי בתיאור הפרוייקט המעשי בבחינת הבגרות.ברצוני להדגיש שוב,העובדה המצערת אשר הוכחה במחקרים היא כי מדיניות הסטנדרטים לא שיפרה כלל את הישגי התלמידים,לאורך השנים,והפרזנטציות היצירתיות שהובאו היום בפניי רק הוכיחו כי ניתן ללמוד,להביע חשיבה בקורתית ואף להנות מחווית הלמידה.

סוד פענוח המעשה החינוכי ב"ים הגדול של האמת"

השיעורים האחרונים של פרופ' דוד חן בקורס "מדעי החינוך במאה ה-21" מטלטלים את נפשי,ועל כך כבר הצהרתי בפוסטים קודמים שלי.העלאת מקום וחשיבות התורשה לתודעה, בהשוואה לסביבה ולחינוך בביה"ס שמקומם רק כ-30 אחוז,מצליח לערער את מנוחתי ואת כל אמונותיי ועקרונות עבודתי.שהרי מה  מטרתינו כמחנכים?על מה אנו שוקדים ומנסים לעצב אם עבודתנו מסתכמת באותם 30 אחוז,הנראים במבט ראשון נטולי דומיננטיות והשפעה לטווח ארוך?ובכל זאת,ככל שאני מתעמקת בנושא ומתוך נסיוני היומיומי,יודעת אני כי אין ולא יהיה תחליף למורה ומחנך איכותי,המשמש דוגמא לתלמידיו ומקור השראה.ברצוני לצטט מדבריו של מיוריאל ספארק המבטאים את תחושת האמביוולנטיות בה אני נתונה:"לדידי,חינוך הוא להוציא אל פני השטח כל מה שכבר יש בנפשו של התלמיד ולא לדחוס לתוכו מה שאין בה".
גדולתו של המורה הינה ביכולת להוציא את הקיים בנפשו של התלמיד.המורים שבינינו יודעים כמה קושי טמון ביצירת האמון,אמפטיה,שייכות כך שתלמידינו יראו בנו,מוריהם,את ה"שער" אותו יוכלו לצלוח ללא היסוס וחרדות מפני אכזבה או כשלון פוטנציאלי.לכאורה ניתן לראות בדבריו אלו של ספארק אישוש לטענות והמחקרים המובאים בשיעוריו של פרופ' דוד חן אודות מקום התורשה והגנטיקה.אולם ברצוני לקחת דברים אלו צעד אחד קדימה-ליכולת של המורים והמעשה החינוכי להשפיע ולעצב הרבה מעבר לגבולות שמאפשרת לנו התורשה,בבחינת ברור לי שהילד אינו מגיע למערכת החינוך "טבולה רסה"(לוח חלק),אך מאידך הספקטרום בו אני יכולה כמורה לטעת בו בטחון עצמי ומוטיבציה ללמידה ,לבנות ולהיבנות ולהוציא אל השטח את יכולות וכישורי התלמיד,לעומת ההרס שיכולה המערכת ליצור ולגדוע באיבו את צמיחתו של ילד עם IQ של מחונן,כל אלה בידי המורה הם.ולכן,אני מרשה לעצמי להגדיר את עבודת המורה כשליחות.ומיישמת זאת מדי יום בדרך ההוראה שלי.
חברתי הטובה ד"ר גילה לוי עצמון מאתגרת אותי בשיחותינו,וחשפה בפניי את מחקרו של ג'ון האטי אודות מדדי החשיבות בהשפעת הסביבה אל מול התורשה.ואכן מתוך מליוני מורים היתה מסקנתו המשובבת לב לדידי:המשוב שנותנים המורים לתלמידיהם חשוב ואף קריטי לעיצוב אישיותם  כלומדים ולתהליך הלמידה ככלל,והשפעתו דומיננטית לעילא ולעילא ,בין אם נמצא התלמיד על סקאלת ה-IQ בחלקה הימני או השמאלי...
דרך משל אביא מקרה שארע היום בבוקר,בעיצומה של חופשת חנוכה.במסגרת עבודתי כמורה ורכזת מגמה מובילה בבית ספרי,פנו אליי מ"החלונות הגבוהים" בבקשה כי אעשה את הבלתי אפשרי בעליל (כמעט).קבוצה של עשרה תלמידים המוגדרים כנחשלים ונכשלים לאורך כל שנותיהם בתיכון,ולא יוכלו להיות זכאים לתעודת בגרות,המשתייכים לאגף שח"ר במשרד החינוך - התבקשתי להכינם לבחינת הבגרות שתתקיים בעוד מספר חודשים,למרות ועל אף הכל.מיותר לציין כי ברגע שהתבקשתי גם נעניתי.מיד ראיתי אל נכון את תפקידי כשגרירה,כשליחה,ובנתי כי לא מדובר בלימוד גרידא של התוכנית לבגרות,כי אם בהתמסרות הדורשת סבלנות והבנה בצד הצורך והמחוייבות בצידה לעידוד ,הכלה ומתן מוטיבציה עבור מי שכל חייו רק התנסה בכשלונות צורמים ,חוזרים ונשנים.לקחתי נשימה עמוקה ונכנסתי הבוקר לכיתה למרתון של מספר שעות,בפרוייקט נוסף שנטלתי על עצמי השנה.לא אלאה אתכם קוראיי הנאמנים בקשיים ההוראתיים לאורך כל שעות הבוקר,עד שעות הצהריים המאוחרות,אך בתום היום הארוך ובתחילת המסע הצפוי לנו בחודשים הקרובים עשיתי את הצעד הראשון בביטחה,וגם בתום היום הזה הודיתי לתלמידים על רצונם ללמוד,ההשקעה והזכות שנפלה בחלקי ללמדם.יישמתי היום הלכה למעשה את מסקנותיו של ג'ון האטי במחקרו עתיר הנשאלים.אין כמו המשוב,ההערכה והעידוד שאנו נוטעים בתלמידנו, בפרט אם הם חסרי "הגנים הנכונים" כפי שטרחו להגדירם בפניי."אפקט פיגמליון"כבודו במקומו מונח,אך אנו המורים ברי-דעת אנו לא ננוח ולא נשקט,יתרה מזו, נתקע יתד ונמשיך לעשות עבודתנו נאמנה ולסלול דרכנו בביטחה. ולי, לא נותר להיות אלא מסופקת מהיכולת להבין באופן מתודולוגי/מבוסס מחקרים,מטא-קוגניטיבי, מה שאני עושה לאורך שנותיי כמורה מכוח האינטואיציה ו"חוכמת הלב".
איני יכולה שלא לסיים בדבריו של אייזיק ניוטון:"אינני יודע איך העולם מסתכל עליי.לעצמי אני נראה כילד המשחק לחוף הים,משעשע את עצמו במציאת חלוקי אבן וצדפים יפים מהרגיל,שעה שהים הגדול של האמת מונח לפניי בלי שאפענח את סודו".

בר-קוד למיליון-שימוש במחולל QR כמשחק לימודי אטרקטיבי

"מעולם לא התחלתי לכתב שיר וידעתי כיצד יסתיים.כתיבת שיר היא תהליך של גילוי".(רוברט פרוסט).
בהשאלה לדבריו ובהכנעה גלויה אני חשה כך לגבי התהליך אותו אני חווה בלימודיי.הלימודים בקורסים השונים מהווים מבחינתי תהליך של גילוי מתמשך,ולעולם איני יודעת בוודאות מה ממתין לי מעבר לפינה.כך התגלגלו פני הדברים השבוע.בשיעור האחרון של פרופ' מיקי רונן אודות שילוב משחקים ממוחשבים בתהליך הלמידה,הפנתה המרצה את תשומת לבנו למחוללQR -QUICK RESPONSE,המוטמע כאפליקציה בסמארטפונים כבר-קוד ויכול לשמש להוראה ולמידה את תלמידיי ה"מכורים" לסמארטפונים שלהם.ביפן נעשה שימוש נרחב באפליקצייה זו,ומאז אותו שיעור איני יודעת את נפשי מרב אושר על התגלית המרעישה.בפרוייקט סיום הקורס הנני מתעתדת לפתח משחק מתוקשב בתחום הדעת שלי "תקשורת-מדיה ופרסום",תוך שימוש במחולל מופלא זה.כבר למחרת השיעור שיתפתי את תלמידיי האהובים ב"הפתעה" הנכונה להם,תוך מתן רמזים כוללניים בלבד,כגון טיזרים המוכרים להם מעולם הפרסום.מטרתי הלימודית הינה יישום החומר הנלמד לבחינת הבגרות בתקשורת באופן חוויתי,יצירתי,אחר!!!ממה שהורגל אליו עד כה.בלא שישימו לב,יידרשו תלמידיי במסגרת משחק "בר-קוד למליון ",להתנסות בעבודת צוות בתהליך פתרון השאלות,וכפי שלמדנו בקורס ,השימוש במשחק לימודי יוצר אתגר ותחרות,באופן המעצים את חווית הלמידה. כיצד תתנהל הפעילות עם המחולל: QR treasure hunt generator לסמארטפון?  הפעילות תכלל ניסוי שיתבצע בתלמידי שכבת יא,בין כתלי בית הספר במסגרת יום לימודים. בבית הספר יפוזרו חמישה עשר בר-קודים במקומות שונים.כל בר-קוד יכלל שאלה בתחום מושגים הנלמדים במסגרת תוכנית הלימודים בתקשורת.התלמידים יחולקו לצוותי משימה, כשבכל קבוצה יהיה לפחות טלפון סלולארי חכם אחד(סמארטפון בעגת המקצוענים). המטרה – לאסוף את מקסימום הבר-קודים בפרק הזמן הקצר ביותר. עם ההגעה לבר-קוד הוא יסרק ע"י הטלפון החכם וכך הצוות ייחשף לשאלה עליה הוא נדרש לענות (הקשורה כפי שציינתי לנושאי הלימוד). בסופה של כל שאלה, עליה ייענה הצוות בכתב, ישלח מסרון מהצוות ובו תקציר של התשובה. תשובה נכונה תזכה ברמז באשר לבר-קוד הבא במסלול.

בנוסף, הכלי המרכזי אשר ילווה ויתעד את הפעילות הינו  תצפית ב"זמן אמת". במהלך התצפית תירשם התנהלות התלמידים ומידת התעניינותם. בכל צוות אמנה צלם שיתעד את הפעילות בצוותו.

לאחר התלהבותי הראשונית ותכנון הפעילות לפרטי פרטים תוך התעמקות בשאלות הספציפיות הלקוחות מתחום הדעת שלי,נשלחו אליי מסרים תת-הכרתיים במקומות מגוונים בהם בקרתי במהלך הימים האחרונים,כמו אומרים לי זוהי הבחירה הנכונה...

במה דברים אמורים?איני מאמינה בעמימות,ולכן אשתף אתכם בשתי דוגמאות קונקרטיות.במוזיאון המדע בחיפה "המדעטק",אוששה השערתי אודות חווית הלמידה.על הקירות ברחבי המוזיאון נתלו בר-קודים לסריקה לקבלת מידע נוסף אודות מוצגים שונים,וילדיי היו מרותקים,סרקו את הבר-קודים ו...בלי שהרגישו למדו והחכימו.

בטכניקה זו  של סריקת בר-קוד תוך שימוש במחולל המתואר,השתמשו גם באחת מרשתות המזון הפונה בדיוק לקהל יעד זה,של צעירים וצעירים ברוחם.כל מה שהתבקשנו לעשות הוא לסרוק אתהבר-קוד בכדי לקבל הטבה בדמות מוצר חינם שיריץ אותנו מן הסתם שוב ,אל אחד מסניפי הרשת.אין ספק כי רשת זו צופה את הנולד.

כולי תקווה כי סקרנתי אתכם ונטעתי בכם ניצנים לרעיונות לשילוב יצירתי של משחק לימודי.מבטיחה לעדכן בחוויות ותובנות מהפעילות עצמה.

חוזרת לתחילת דבריי,לציטוט מדברי פרוסט.כעת מבינים כל קוראי הפוסט הזה את כוונתי,הלכה למעשה.ואף על משחק ניתן לומר כי הוא תהליך של גילוי,ועד שלא נשחק,לא נדע מה אנו עומדים לגלות...

מה בין עבודה בסביבה דיגיטלית לתמורות בחשיבה האנושית?

במסגרת בניית סקירת הספרות בעבודת הסמינר של אורנית חברתי ושלי,אני "פוגשת" מאמרים ומחקרים השואבים אותי לגלות ולהעצים את ידיעותיי בתחום התקשוב, וחשה אני כבתוך מסע שנפתוליו מושכים אותי ואני צוללת לתוכו,כמוצאת שלל רב. כך נסללה דרכי אל הגילוי והתובנות בעקבותיו, אשר יתוארו להלן.

השבוע התעמקתי במאמרם של ד"ר יפה בן עמי ופרופ/ דוד חן - "טכנולוגיות הידע הדיגיטליות - הרחבה של יכולות קוגניטיביות קיימות או שינוי קוגניטיבי איכותי? המסקנה הברורה העולה מן המחקר המוצג במאמר הינה כי העבודה בסביבה דיגיטלית מביאה לשינוי בתפקודי החשיבה הן מבחינה כמותית והן מבחינה איכותית. 

מושג מרכזי המנותח במאמר הינו "הגמישות המחשבתית". גמישות זו מתבטאת בפתיחות לבחינת פתרונות שונים ואלטרנטיבות לבעיות אותן לא ניתן לפתור בצורה פשוטה ("אין פתרון בית ספר") ובאופן עצמאי. על מנת להתמודד עם בעיות אלה יש צורך לשתף בידע ובהבניית הידע. יתרונה של הסביבה המתוקשבת בהקשר זה הינו בכך שהיא מאפשרת את התנאים לשיתופיות זו בכך שהיא נותנת במה לפתיחות, ולחופש ביטוי. כנגזרת מכך החשיבה האנושית אשר הורגלה להיות ליניארית ולוגית מוצאת עצמה מיושמת גם באופן רשתי ויצירתי.

כאשר אלו הם פני הדברים אני שואלת את עצמי כיצד מערכת החינוך נערכת להתמודד עם שינויים אלה? ברי כי תקשוב מערכת החינוך אין פירושו רק הכנסת מחשבים ומצגות לתוכניות הלימודים, כי אם צורך במכלול שלם של משתנים הכרוכים במחשוב, בפדגוגיה ובתהליכים שביניהם.

לעניות דעתי, בדומה למערכות אחרות בחברה ובמשק גם במערכת החינוך יש להוביל שינוי שיכלול סביבה חינוכית ולימודית חדשה. לצורך כך, יש להישען על היסודות הפסיכולוגיים של סביבת הלמידה, עליהם למדנו בקורסים השונים בתואר עד כה, ושעיקרם מתמקד בכך שהלמידה הינה תהליך קוגניטיבי קונסטרוקטיביסטי. ובמילים אחרות ידע אינו תוכן הנצבר אצל הלומד בזיכרון, כי אם משהו דינמי ומתפתח הנבנה בעצם התהליך שעובר הלומד. האחרון הופך את המידע לידע ע"י כך שהוא נותן פירושים, שואל שאלות, מנסח תשובות וכד'. המורה בתהליך זה הופך להיות המתווך המקנה ללומד את התנאים הדרושים לכך.

מכאן שבית הספר המקובל כיום הופך כלא מתאים (במובן של לא רלוונטי) לעידן הטכנולוגי. מעבר לכך, נראה כי גם הספר (וקשה לי כמי שכל כך אוהבת לקרא וגדלה על ברכי הספר לקבוע זאת ) מאבד מעוצמתו כרכיב לרכישת ידע. 

לאן פנינו מועדות? - אנו בראשיתה של מהפיכה אך דרך ארוכה לפנינו. מערכת החינוך הכרח שתבצע בדק בית באשר להתאמתה לעידן הטכנולוגי. במסגרת זו, יש לפתח אמצעים שיאפשרו להקנות לתלמידים מיומנויות אנליטיות כמו גם טכנולוגיות. בנוסף, יש לטפח אצל התלמידים את היכולת לשאול שאלות, לחשוב באופן מערכתי, לטפח מיומנויות בין-אישיות, סקרנות וסובלנות לשינוי. כנגזרת מכך יש לשנות את תוכניות הלימודים ולמקדן במדעים, טכנולוגיה ולימודי חברה, לגמישות מחשבתית וללמידה פעילה. אכן דרך ארוכה עוד לפנינו... 

סמינריון מוסיף המון....

בימים אלה, בעיצומה של שגרת העבודה והלימודים, אני מוצאת עצמי לא אחת שקועה במאמר מרתק המנתח זויות התבוננות שונות במתודולוגית התקשוב בחינוך בראי התנהלות מערכת החינוך העכשווית. זאת, במסגרת העבודה על הסמינריון עליו חברתי אורנית ואני עמלות, העוסק ביחסי הגומלין שבין למידה באמצעות יחידות לימוד מקוונות לבין המוטיבציה של התלמידים בתיכון לתהליך הלמידה. 

מעבר לכך שעולה ומקננת בי בחוזקה התחושה כי "עוד ארוכה הדרך..." וכי מערכת החינוך (בעיקר בביה"ס התיכון) עוד רחוקה שנות אור מלהיות מתוקשבת, ניכר כי עצם החשיפה לרציונאל העומד בבסיס שילוב התקשוב בחינוך, הוא לכשעצמו מסייע לי להתבונן על ההוראה באור אחר. בבסיס ההוראה - החיבור "הקדוש" שבין פדגוגיה לטכנולוגיה שתכליתו לספק ללומד את כל העושר והמורכבות הטמונים בעולם שבו הוא חי, על מנת שיוכל להבנות את הידע שלו. זאת, במציאות של עושר מידע, הסרת מחסומים גיאוגרפיים,או בעגה המקצועית "הכפר הגלובאלי", חיבור בין תרבויות ועמים.כנגזרת מכך, שיטות ההוראה המסורתיות בהן בית הספר, המורה ותכנית הלימודים אשר היוו את הבסיס האיתן ללמידה הופכות פחות ופחות רלוונטיות, ובמקומם מוטמעות מתודולוגיות ושיטות הוראה אחרות. הלמידה העצמית המקוונת הינה דוגמא בולטת לכך.

אין להתכחש לעצם העובדה שבסופו של דבר התלמידים החשופים לשינויים הטכנולוגיים בחיי היום-יום מגיעים לבתי הספר ,למין "בועה" וכמו חזרו לאחור במסע בזמן. השימוש בלוח וטושים (לפחות התקדמנו מלוח וגיר), המורה כמרצה פרונטאלי, בית הספר כמקום פיסי ללמידה, כל אלה הולכים ומתרחקים מההווי היום-יומי של תלמידנו. חלקם יודעים לעשות את ההבחנה ולהמשיך הלאה, ואילו חלקם האחר מפתח תחושת סלידה משיטת הלימוד המסורתית.

החוכמה שלנו כמורים הינה לדעת לשלב בין הדברים. ברי, כי יש מקום ליצירת מכנה משותף אחד לכל בני האדם, ולפיכך יש ללמד לפי תוכנית לימודים סדורה. כמובן שלא ניתן להסתפק בכך ויש לעדכנה חדשות לבקרים, אולם זהו הבסיס וכנראה שהמקום שיודע להכיל זאת בצורה הטובה ביותר הינו בית הספר. מנגד, מחובתנו להתאים את תוכנית הלימוד ליכולות החדשות אליהן נחשפים התלמידים וכאן בדיוק משתלב התקשוב. היכולת לפתח סביבת למידה בונה המאפשרת חקר ויצירתיות, מענה למעוף, העמקה בתחומי עניין ודמיון, מהווה משתנה מפתח בהצלחת ההוראה. אין פירושו של דבר כי המחשב אמור להחליף את המורים ואת בתי הספר. ממש לא. מקומם של אלה לא יפקד ובמיוחד שמדובר בחינוך של בני אדם ולא בטיפוח דור של רובוטים. ערכים לדוגמא אינם ניתנים ללמידה באמצעות מחשב, ולמורים, להורים ולבתי הספר יש חלק מכריע בך. ועוד לא דיברתי על השונות בין התלמידים, המקצועות המורכבים המחייבים את המורה להיות נוכח ומרכזי בתהליך הלמידה ועוד.

בסיכומו של דבר, מאד ברור לי מה צריכה לכלול סקירת הספרות בעבודת הסמינריון שלנו, כבסיס לניתוח מחקר הפעולה הבודק את המוטיבציה של תלמידינו ללמידה . עם זאת, הנני כבר חסרת סבלנות להיווכח במימצאי המחקר ובחינתם בראי הרקע התיאורטי.

"אין הבור מתמלא מחליתו"

פירוש הביטוי המופיע בכותרת:אין בור מים מתמלא רק ממי הגשמים החודרים לתוכו,דרך חוליית הבור.ה"חולייה"הוא שמה של האבן החלולה באמצעה,אשר הונחהעל פיו של בור המים.כל בר דעת מבין,כי הבור חייב להתמלא גם מהמים הזורמים לידו,ושנדרש לאסוף ולמשוך אותם אל הבור,באמצעות צינורות ותעלות.
ולמה הדבר דומה?כדברי המלומד מיודעינו אבשלום קור,למטאפורה לבני האדם.הבריות אינם יכולים להתפרנס רק מעצמם,אין אדם יכול להתפרנס ולהשיג את צרכיו ללא עזרת אחרים.
כאשר לימדתי ביטוי/ניב זה את תלמידיי השבוע כבסיס למהות עבודת הצוותים שלהם בפרוייקטים שהם מכינים לבחינת הבגרות,חשפתי בפניהם את תפיסת העולם שלי,בה אני מאמינה ואת ההתנסות הפרטית-אישית שלי במסגרת לימודיי לתואר שני,תהליך המלווה אותי באינטנסיביות בשנה פלוס האחרונה.מושג השיתופיות,הסיוע ההדדי,עבודת הצוות האמיתית והתחושה כי אני לא לבד ויש תמיד על מי לסמוך.
הלימודים האינטנסיביים במגמת התקשוב,מעצם הוויתם ולהבדיל ממסלולי לימוד אחרים,מזמנים כל העת התנסויות חדשות,תהליכים דינאמיים ואינטרקטיביים.לאף מסלול אין קבוצה בפייסבוק,שהחלה כקבוצה למטרות למידה באחד הקורסים,ומאז הקמתה מתפקדת במקביל גם ככתובת לכל צורך וכמעט מיד זוכים למענה של אחת מאיתנו.
לאורך כל הדרך הארוכה שחברותיי המדהימות ואני עושות בתואר הזה,התחושה היא כי זכינו.זכינו בקבוצה איכותית,וכמו בכיתה,הנבנית ומתעצבת מעצם הדינמיקה הפנימית שלה,כך גם במסלול התובעני והמרתק כאחד ,של התואר הייחודי שלנו-אמנם אין אנו יוצרים יש מאין,אך ללא כל ספק,אנו אחראים לתוצרים המתקבלים,מובילים שינוי בחשיבה ובתהליכי ההוראה שלנו עצמנו בעולם מתוקשב שהגלובאליות נר לרגליו,וכנהוג בעקרון הגשטאלט:השלם גדול מסכום חלקיו,כך גם קבוצתנו-המכלול גדול ועצום הוא מסך כל הפרטים המרכיבים את הקבוצה.
דוגמא מוחשית לכך חשתי בשיעור האחרון שהתקיים השבוע בקורס של פרופ' מיקי רונן "שילוב הדמיות ומשחקים לימודיים מתוקשבים".לאחר שלמדנו בשיעורים הראשונים בקורס על כל המרכיבים במוטיבציה פנימית ויעילות לימודית בהוראה מבוססת מחשב ע"פ MALONE,נדרשנו לנתח את המרכיבים הקיימים במשחק לימודי כלשהו הקיים ברשת,תוך תיעוד והערכת המשחק.כל העבודות של כולם הועלו לפורום ע"פ גישת השיתופיות המנחה אותנו לאורך כל הדרך,וזורמת כבר בעורקינו,וכל שנותר הוא רק להמתין לשיעור מרתק,בו ניחשף לאינספור משחקים לימודיים בתחומי דעת שונים כאשר השמיים הם הגבול.ישבתי לי בשיעור ופשוט התענגתי על הגילויים של חבריי וחשתי בדיוק למה כוונו הוגי הניב בתלמוד הבבלי,מסכת ברכות,דף ג',עמ' ב' עימו פתחתי את דבריי."אין הבור מתמלא מחליתו"-אין ולו אחד היכול להצליח ללא עזרת האחרים,ובלמידה מתוקשבת,מקוונת וכל התארים הנקשרים לנושא לאחרונה בשל האטרקטיביות בבסיסו,חשוב לזכור כלל מרכזי:האימפקט של התקשוב בלמידה והוראה, ימצא את ביטויו וייעודו האמיתי רק במידה ויפותחו רשתות אשר יאפשרו לשתף ולצרוך תכנים לימודיים,כמו גם הידודיים(אינטראקטיביים).

"אדם הולך הביתה" - לא רק תיעוד ביוגרפי, כי אם מודל ללמידה מתוקשבת

אמש סיימתי לקרוא את ספרו המרתק של פרופ' יורם עשת אלקלעי, "אדם הולך הביתה". הספר, המתאר את פציעתו הקשה של פרופ' עשת במלחמת יום הכיפורים ואת החלמתו כנגד כל הסיכויים, הוא אות ומופת לכל מי שכוח רצון, ואהבת חיים זורמים בעורקיו. 

הספר כתיאור ביוגרפי, כתוב בלשון פיוטית ומצליח להעביר את הקורא מסע בזמן המתחיל במושב בערבה, עובר דרך מרחב סיני, ממשיך לבית החולים וחוזר לערבה. זאת, בפרק זמן של מספר שנים, עם עליות ומורדות אך במגמת התקדמות. מוראות המלחמה המתוארות בסיפור מפורטות להפליא, באופן שהקורא מזדהה עם חווית המלחמה ותהליך השיקום הארוך שלאחריה, כאילו היה שם לצידו של המחבר.

מאז שסיימתי את הקריאה אני לא מפסיקה לחשוב על יחסי הגומלין ההדוקים שבין הסיפור האישי המדהים לבין חקר טכנולוגיית הלמידה - תחום עיסוקו של הפרופסור.

לטעמי המפתח לחיבור הזה טמון בעוצמת החוויה ובכוח הרצון לממש תהליך למידה מחדש (לאחר הפציעה) ולבחור בחיים למרות כל המוגבלויות. זאת, תחת ההבנה כי ניתן לגשר על המיגבלות, בין אם באמצעים רוחניים (לנשמה) ובין אם באמצעים פיסיים-טכנולוגיים (לשכל).
הצעד הראשון (שהחל בקושי), המילה הראשונה שהצליח לקרוא, ההבנה כי מה שהיה לעולם לא יחזור, המאבק היום-יומי בזכרונות המסויטים, הדרך חזרה לבנו בן השנתיים ולאשתו נגה, כל אלה מצבי קיצון עימם התמודד המחבר שהשפיעו על תודעתו והפכו אותו למה שהוא כיום.
בחלקו האחרון של הספר מתאר פרופ' עשת את הלמידה שלו כסטודנט בשנה הראשונה באוניברסיטה העברית, ב-1974, עת נאלץ לכתוב ביד ימין, לאור העובדה שיד שמאל שלו שותקה בפציעה. הוא מנסה לרשום במחברתו את דבריו של המרצה בחוג לארכיאולוגיה, אך הוא אינו זוכר ואינו מבין ואינו מספיק. לטובת העתקה של שיעור אחד נדרשו ליורם 12 שעות עבודה. כאן טמונים הזרעים של משיכתו לתחום.
ברי, כי אין מחשב שבעולם שיהווה תחליף לבן אנוש. אולם יש בו בכדי לסייע ולגשר על מיגבלות ומוגבלויות אישיות ובכך להקנות משמעות לחייו של מי שבאיבחה אחת השתנו חייו מקצה לקצה. ההכרה בכך, היא זו שהביאה את פרופ' עשת להעמיק חקר בתחום ולקדם את החינוך הטכנולוגי.
המלצתי לכל חבריי לספסל הלימודים - קיראו את הספר, שאבו ממנו השראה, הכירו ביכולתכם לעצב ולחנך וזיכרו כי עומדים לרשותכם מיטב הכלים הפדגוגיים והטכנולגיים המאפשרים הגעה לכל תלמיד, כמעט בכל מצב.
ולסיכום קטע מהספר, אשר נדמה כי כיום יש בידינו את הכלים והפתרונות הטכנולוגיים למנוע מתלמידנו חוויות מפוקפקות מסוג זה -
"כל הלילה לא ישנתי מרוב התרגשות, ולמחרת, מיד לאחר ארוחת הבוקר, אני ממהר לחדר הריפוי בעיסוק וללא הקדמות מסביר לחרטומן (כינויה של המרפאה בעיסוק) שפעם הייתי שמאלי ומבקש שתלמד אותי לכתוב בידי הבריאה. מרוב בושה אני לא מגלה לה שגם לקרוא אינני מצליח. היא נותנת בי את המבט הרך השמור אצלה למקרים מיוחדים, כאילו גילתה ילד עזוב בפינה. מה, אתה לא יכול לכתוב? איך זה שלא ידענו? אף אחד לא שאל אותי על כך, אני משיב, ומנסה להיזכר אם באינספור השאלות ששאל אותי פרופ' צור כשהגעתי אליו ביומי הראשון בשיקום נשאלתי אם אני יודע לקרוא או לכתוב. אני די בטוח שלא. היו שם רק שאלות על דברים מעשיים, כמו לרכוס כפתורים, לשרוך נעליים, ללכת, לשבת..."

חוויות עיצוב דיגיטלי במוזיאון העיצוב הישראלי בחולון-הצצה אל עולם דיגיטלי ואינטראקטיבי

עד היום כאשר לימדתי את תלמידיי לבחינת הבגרות בתקשורת את נושא האינטראקטיביות התמקדתי בביאור המונח ומתן דוגמאות בהתאם שנותרו בגדר הדמיון.הגדרת המונח הינה יכולתה של מערכת לנהל דו-שיח עם מפעיליה:תקשורת אינטראקטיבית היא תקשורת הנעשית בטכנולוגיה היוצרת חוויה.דפוס התקשורת האינטראקטיבי העיקרי הוא שיחה בין מוען לנמען,ודפוס התקשורת המוכר ביותר הוא בין הנמען למחשב.
החוויה האינטראקטיבית מתבטאת בסוגי מדיה רבים,אולם רק אתמול התוודעתי באופן אבסולוטי למשמעות המונח כאשר בקרתי בתערוכה DE-CODE-חוויות עיצוב דיגיטלי אשר נפתחה השבוע במוזיאון העיצוב בחולון.במשפט אחד השווה אלף מילים:"רוצו לראות.עד היום לא ראיתם כלום".אולי יומרני מדי לקבוע מסקנות כה מרחיקות לכת,אך בטוחתני כי לא נחוותה חוויה העושה שימוש בחושים ובו זמנית חוקרת את פוטנציאל הטכנולוגיה ויכולתנו לתקשר עימה באופן כה חד ושובה לב.
התערוכה הוצגה לראשונה במוזיאון ויקטוריה ואלברט (A&V)בלונדון.אזרק באופן אסוציאטיבי אל המסך(בהשאלה אל הדף)ויז'ואלס המציפים אותי בהיזכרי ב"מסע" הפרטי שלי בתערוכה,דבר שיאפשר לכם קוראים יקרים,להיווכח כיצד טכנולוגיות דיגיטליות,אנימציות על גבי מסכים קטנים לצד מיצבים גדולי מימדים,גרפיקות דיגיטליות ואינטרקטיביות -כל אלה יצרו מבט חדש שלי על הדימויים סביבי.
פתיתי שלג שיצרו את דיוקני,מסך ענק של תמונות תמונות של זוגות שהחלו להתנשק במקביל לתזוזתי מול המסך,פרח שצמח באופן דיגיטלי אל מול עיניי,ציורי גוף,מציאות מדומה,אבקני פרח שן הארי המתעופפים ברוח בהתאם למידת הפעלת מייבש השיער,שלכת דיגיטלית ועוד מיצגים מאלפים הגורמים להשתאות והתלהבות ילדית כאחד,ומעל הכל מציבים את הטכנולוגיה ויכולתנו לקיים עימה אינטרקציה במקום עליו לא חלמנו.וודאי לא אנו המהגרים הדיגיטליים.ילדיי אשר ביקרו עימי בתערוכה חוו את החחויה האינטראקטיבית ממקום אחר לחלוטין,בעיקר ההתנסותי והבוחן את קצה גבול הטכנולוגיה.
התערוכה עוסקת בשלושה נושאי ליבה:קוד,אינטראקטיביות ורשת תקשורת,כאשר האחרון עושה שימוש בעקבות הדיגיטליים שנותרים מתקשורת יומיומית,בלוגים בקהילות מדיה חברתיות,ותקשורת ניידת או מערכות לוויניות.
בסרטון המצ"ב ניתן לראות את החוויה,אך מנסיוני שלי וכצופה בסרטון לפני הביקור ואחריו,אין לדמיין מה עושה ההתנסות בקוביות המתוארות וככלל באובייקטים השונים.
ובהתאמה לתורתו של דיואי הנלמדת בקורסי הליבה שלנו במסגרת התואר,המוטו המלווה אותי "למידה מקורה בהתנסות וחוויה",לא ייתכן שתלמידיי ילמדו את נושא האינטראקטיביות ולא יתנסו בחוויה המוצעת במוזיאון.מבטיחה להעביר רשמים מביקורם.

כשמה כן היא.התערוכה DE-CODE הינה צעד גדול אל תוך המאה ה-21.

"או שאתה חלק מהפתרון או שאתה חלק מהבעייה"/אלדריג' קליבר

אין לי כל צל של ספק בהשפעת היותי תלמידה,וסימני השאלה עימם אני יוצאת מדי שבוע מיום הלימודים על מהות עבודתי,יחסי הכוחות בין מורים ותלמידים,ההוויה החינוכית וכל עמודי הבטחון אשר היו מושרשים ונטועים בי עד הגעתי ללימודים המרתקים הללו,ואשר הופכים אט אט ל...סיכות בטחון...דימוי יצירתי ומקורי,תודו.
בסמסטר הנוכחי לומדת אני שני קורסי ליבה בתחום החינוך ,השומטים תחת רגליי את הידע ונסיון המטא קוגניטיבי שהיה לי על ההוויה ששמה חינוך.וזהו הרבה יותר ממקום עבודה ,זו הוויה שלמה הממלאת את חיי ומשפיעה על השקפת עולמי בכלל תחומי החיים.אני אוהבת בכל לבי את תלמידיי,את תחום הדעת ומעל הכל את הזכות שניתנה לי להיות מובילת דרך,הסמן והפנס של בני הנוער הפרטיים שלי(והם מאות),במנהרה העמומה של החיים.
בקורסים הללו ,בהובלת פרופ' דוד חן ופרופ' עמי וולנסקי כפטריות אחרי הגשם סימני שאלה כה רבים,שאני מודה על נסיוני הרב בתחום ועל כך שאיני פרח הוראה היוצא אל השטח מהחוג להכשרת מורים באוניברסיטה,ואולי אם היו הקורסים הללו פוגשים אותי בעיתוי המתואר,הייתי במקום אחר לגמרי,מותירה את השאלות לאחרים,ללא פתרון.ואולי נסיוני עומד לי לרועץ דווקא?שכן מנקודת הזמן ובתחושותיי כי הגעתי לשיא מסויים(ואף זכיתי להכרה על כך ממשרד החינוך),השאלות והספקות המועלים אודות מקומו של החינוך,מעמד המורה והרלוונטיות שלו לתלמיד כיום בעידן הטכנולוגיה,כל השאלות הללו מקננות בי ואינן נותנות לי מנוח,עד כדי דיון פתוח על כך עם תלמידיי שיש לי הזכות לשתף אותם בשל בגרותם ויכולת הניתוח והפרשנות שלהם.(אוטוטו בצבא...).
פרופ' דוד חן הציג שתי קטגוריות:האדם כלוח חלק ע"פ הגישה הביהיביוריסטית,כאשר החינוך הוא חזות הכל אל מול האדם האחראי לגורלו ע"פ גישת התלמיד האוטונומי והתפיסה הקוגניטיביסטית.במבט ראשון הסכמתי מיד עם התפיסה השנייה,וראיתי את דיואי לנגד עיניי.כה מתבקש להאמין ולהוקיר גישה זו,ולפעל על פיה במציאות החינוכית שלנו,ולקדם את ערכיה אולם,וזהו אולם גדול-ישנן כיתות ובתוכן עשרות תלמידים שאנו פוגשים בשיעורים,בישיבות הפדגוגיות אל תוך הלילה,ערב אחר ערב,אשר ניתן לסווגן לצערנו לגישה הראשונה.תלמידים אלו באים אלינו כלוח חלק,ולמעשה כל עיצוב הידע והכלים שאותם יקחו לחיים הינו בידינו המחנכים שלהם.קשה,קשה ואף עצוב לחשב שאלו הפ פני הדברים,אך מה שאני עושה שנים קבל לראשונה המשגה ותוקף בשיעור,ואז הבנתי שאם אנו,ציבור המורים,לא נשכיל להבין כי אנו חלק מהפתרון או הפתרון במלואו,נוותר לעולם חלק מהבעייה,וחמור מכך,נצטרך להתמודד עם בעיות חמורות יותר.
כחלק מהתובנות שלי,הצגתי בפני תלמידיי את המפותשהראה פרו' דוד חן בשיעור האחרון אודות השימוש בפייסבוק בעולם,האור והחושך המטאפורי המבטא את המורכבות והשונות באיכות החיים ובנגישות לטכנולוגיה,וכטיזר מחשבתי הצגתי לדיון גם את מספר דוברי האנגלית,ערבית ועברית.כפי שאני מצאתי עצמי נדהמת בשיעור לאור הנתונים,כך נדהמו תלמידיי,והדיון הרחיק לכת לנושאים הנלמדים בתוכנית הלימודים בתקשורת כגון:גלובליזציה ולוקליזציה על הסכנות הטמונות בהן,רב-תרבותיות,פוסט-מודרניזם ואינטראקטיביות.
שיעור מרתק כבר אמרתי?הן כתלמידה והן כמורה...
בסיום השיעור של פרופ' דוד חן נותרתי מסוקרנת לקראת השיעור הבא,ועם שאלות וספקות מה חשוב ללמד בעידן בו קיים גידול אקספוננציאלי בכמות הידע.ברגעים אלו,לאחר כמה וכמה שעות לימוד שבהן היו כל יושבי החדר עם ברק בעיניים כולל אותי,אין לי ספק שתחום הדעת שלי הוא מחוייב המציאות,כי יש בו את כל המכלול(פרט לאלגוריתמים ודומיהם...),וכמותו כל תחום דעת הפותח את התלמיד לחשיבה ,לחקר,לגילוי ידע חדש ולבקורת - כל אלה טוות יחד כמארג תלמיד אוטונומי,פעיל חושב ומתבטא,תורם ופרודוקטיבי לעצמו ולסביבתו.
הקונוטציה העולה בי כעת היא איך לא:"האדם הוא תבנית נוף...מורתו/בית-ספרו".ותחשבו על זה ידידיי...

"כי מהתנסויות ויישומים טכנולוגיים תצא תורה!"

השבוע "פגשתי" את פרופ' דוד חן פעמיים.בפעם הראשונה באופן פורמלי במסגרת השיעור שלנו ביום שני,ובפעם השנייה באופן מפתיע התנוססה תמונתו שופעת חיוכים,לבוש גלימה ועוטה כובע לראשו, ביום רביעי בבוקר על אחד השולחנות בחדר המורים בבית ספרי.שפשפתי את עיניי,שמא אני הוזה,אך לא.היה זה דוד חן בכבודו ובעצמו בתמונת טקס סיום התואר של חברתי,שחל ערב קודם לכן.מיותר לציין את שמחתנו הגואה בשמחתה על הסיום הנכסף,סיום המתקרב אלינו במהרה,ולמעשה זו הישורת האחרונה שעלינו לצלוח.רשמי חברתי מהטקס היו התרגשות מהולה בכבוד והערכה לטקס מושקע ואיכותי,ואני מאחלת לכולנו את ברכת הלומדים ללא ליאות:"בקרוב אצלנו".(או שמא ברכת הפולנים לחתונה,לידה,וכל יתר צימוקים ושקדים...)לצד השמחה לקראת הישורת האחרונה,התחושות אמביוולנטיות ומהולות בעצב-על הסיפוק והחוויה בלמידה,על החברות המקסימות שהפכו לחלק אינטגרלי מסדר יומי ומהלך מחשבתי,ופרט למטלות אתגעגע לכל.עובדה המחזקת את דבריי ואת בחירתי במקום הנכון ללימוד הנושא ה"חם"-תקשוב ושילוב טכנולוגיה בהוראה קיבלה חיזוק בשיחה שניהלתי השבוע עם סטודנטית שהחלה ללמוד במסלול זהה באחת האוניברסיטאות היוקרתיות במקומותינו."לא דובים ולא יער" כנאמר-נושא התקשוב מחוייב להיות יישומי,לאפשר כלים,התנסויות ומיומנויות אשר ניתן יהיה לצאת עימן לשטח ההוראה הלכה למעשה,ודי לכל התאוריות המשמימות רחמנא ליצלן,שבינן ובין שילוב הטכנולוגיה אין ולו דבר.מרצים במגדל השן שאין להם מושג ירוק בטכנולוגיות חדשניות אינם יכולים להיות מרצים בחוג העוסק רובו ככולו בהקניית היישומים הטכנולוגיים.כאן ,כמו בחינוך ככלל,המעשים,הביצוע לכשעצמו הם הם תכלית הכל,ולחלוטין לא אינסוף מאמרים באנגלית המציגים מחקרים ותיאוריות אך אינם עוסקים בדבר האמיתי לשמו מגיע סטודנט ללימודים גבוהים:ידע,ידע ושוב ידע.
כעת,לאחר שנת לימודים מפרכת ומתישה,אני מודה לד"ר גילה קורץ על העקשנות והדבקות במטרה,ועל יכולתה לעמוד בפרץ התלונות,הבכיות ואף הדמעות שלנו נוכח הקשיים עימם התמודדנו בלימוד התנסות והתמודדות עם הכלים היישומיים השונים.כי רק כך הלמידה אכן אפקטיבית.למעשה גם עצם הכתיבה בבלוג ותחזוקו מאפשרים את ההתנסות.לא קריאת מאמרים על כתיבה בבלוג,אלא בנייתו כל כולו בעצמנו,ולמידה מטעויות כל העת מתוך רצון לשפר ולהתרומם מעלה.


גם הסמסטר הנוכחי טומן בחובו הפתעות והתנסויות בתחום המשחק כדרך ללמידה מתוך חוויה וסיפוק.כמטלה ראשונה התבקשנו לציין מהי הפעילות המהנה אותנו,ואילו סוגי משחקים מועדפים עלינו.עצם קיום המטלה המפעילה את המטא-קוגניציה בתחום אליו מעולם לא נדרשנו,היתה מהנה בעיניי.חברותיי לקורס בחרו בדרכים יצירתיות ולאו דווקא ניסוח כתוב של התובנות,כי אם מצגת פרזי,סרטון וכו.לו היה בידי זמן,הייתי נוהגת כמותן.גאוותי בכולנו על הרצינות וההעמקה הדומיננטיים בקבוצתנו בכל נושא אליו נידרש.זוהי בעיניי פתיחה נפלאה ואחרת לקורס,המעמידה את הרלוונטיות של עולמות התוכן שלנו כנקודת המוצא.בהמשך לקו המחשבה אותו הנני מציגה בפוסט זה,הקורסים השונים במהלך לימודינו הינם אפקטיביים,יישומיים וקונסטרוקטיביסטיים.באופן זה,בחרנו חברתי אורנית ואני להסתמך על אחד הכלים שבנינו בעמל רב במסגרת התואר,ככלי המחקרי לעבודת הסמינריון שלנו,שוב מתוך ראיית הערך המוסף שנביא אנו להטמעת התקשוב בבית הספר התיכון.מדובר במשימה מאתגרת שהסתום בה רב על הגלוי,אך אנו מאמינות בבחירתנו בבחינת "מי שמאמין לא מפחד,את האמונה לאבד...".

"המסורת המערבית תמיד הדגישה בחינוך את הידע ואת כושר הניתוח,התיאור והוויכוח.לכל יש מקום,אבל פן נרחב אחד של הפעילות האנושית,שחשיבותו רבה ביותר בימינו,הוזנח לגמרי.הביצוע הוא המקיים את החברה."
אדוארד דה-בונו


מילת המפתח-הביצוע.כאשר הגעתי ללימודי התואר השני חשבתי שלימודי התואר הראשון בחינוך בשילוב התנסותי בשטח זה כמעט שני עשורים,לא יותירו מקום לחידושים בתחום עבורי.כוונתי לתיאוריות חינוכיות וקווי היסוד המנחים אג'נדות חינוכיות לאורך ההסטוריה.מאז החל הסמסטר הנוכחי,ולאחר שלושה שיעורים בלבד בשני קורסי הליבה של פרופ' דוד חן ופרופ' עמי וולנסקי בנושאים מדעי החינוך במאה ה-21 וסוגיות במדיניות החינוך,אני מוצאת עצמי בסערה שהכל מטלטל בה,והספק/הבקורת עולים על הוודאי והעובדות היצוקות זה שנים בצור מחשבתי.אני יכולה להעיד על עצמי כי הסינרגיה בין שני הקורסים המשלימים ראיית עולם לתמונה הוליסטית,יוצרים אצלי תהיות וספקנות אודות מעמד החינוך,מערערים אצלי עובדות וסכימות חשיבה שבהן האמנתי שנים,ויותר מכל גורמים לי לרצות להילחם וליישם מוטיבים מרכזיים בתהליך החינוכי.פתחתי את הפוסט בציטטה של אדוארד דה-בונו הוגה ששת כובעי החשיבה,מתוך ההבנה שהביצוע הינו בר השפעה ומכריע בתפיסתי כמורה.כל עוד לא בצעתי את השינוי לאור התובנות מן השיעורים במהלך לימודיי - לא עשיתי כהוא זה.
למחרת יום הלימודים במכללה,פתחתי את אחד השיעורים בסרטון מתוך הסרט "החומה" של פינק פלויד,המובא בשיעור השני של פרופ' דוד חן,ובקשתי מתלמידיי שלא הכירו את המסר המופיע כחוט השני בסרט,ונפגשו בו לראשונה בשיעור,לערוך את ההשוואה הבלתי נמנעת באינטרקציית מורה-תלמיד בין הסרט למציאות חייהם.היתה זו פתיחה מרתקת ומאתגרת לשיעור,שיעור שלא ישכחו.
בשיעוריי אני משלבת תכנים לא קונבנציונליים לתוכנית הלימודים,מספר דקות מהשיעור המבוססות על רצון להעשיר את עולם התוכן וליצור בוגרים שישתלבו בשוק התקשורת,ויהיו בעלי ידע עולם ועושר אינטלקטואלי.ולכן,כאשר הציג דוד חן את תפיסת העולם העומדת על שלושה היבטים בחינוך:אמת,מוסר ואסתטיקה(טבע כיצירה,אמנויות במובן הרחב),חשתי שהנה אני מקבלת גושפנקא על כך שאני עושה את הדבר הנכון.ומדובר היה עד אותו רגע באינטואיציה גרידא.
גולת הכותרת של השיעור של פרופ' דוד חן היתה מגולמת בממצאי המחקר של טד סיזר על משתני ההצלחה בבתי ספר על יסודיים.לראשונה קבלתי מסד נתונים מוכח אודות מספר משתנים המהווים את נקודות המפתח בהתנהלות ביה"ס התיכון.אין לי שמץ של ספק כי אלמד מחקר זה לעומק מתוך רצון ליישם בבית ספרי מדדי הצלחה מוכחים אלו,וחובה לחשוף בפנינו אנשי החינוך מחקרים חשובים וחדשניים ולנענע את זרי הדפנה עליהם ישובים בביטחה אנשי מערכת החינוך,ללא הבנה כי יש מקום לשינוי.וחובה עלינו לצעוד ברוח הזמן והשינויים.


סקינר מיודענו אמר בחוכמה:
חינוך הוא מה שנשאר לך מבית הספר אחרי ששכחת כל מה שלמדת בו."
מילים כדורבנות,וכל המרבה הרי זה משובח.


ועוד תודה אחת קטנה-לכל חברותיי המפרגנות ללא ליאות ומכל הלב על אופן הכתיבה שלי בבלוג,ועל ההצעה לפנות לכתיבה ממוסדת כי"אני כשרון מבוזבז", ו/או להמשיך לכתב גם לאחר סיום תקופת הלימודים.לא אאכזב אתכן חברותיי היקרות,כפי שהמצב מצטייר לאשורו,אני מאוהבת בבלוג שלי ולא אזנח אותו לאנחות עם סיום הלימודים.הוא ימשיך לחיות,לנשום ולבעוט.ואתן תמשכנה לקרא ולפרגן.אוהבת.

הצעד הראשון במסע אל בחינת בגרות מתוקשבת

"תמונה שווה אלף מילים"....ואל תתנו לעצמכם לטעות-אני הילדה הקטנה באדום.וכך אני מרגישה שמחה וטובת לב על האייפד שקבלתי מבעלי חסר הקרחת,העניבה והחיוך הזועף...גם הוא שמח וטוב לב על האייפד והמלחמה בבית החלה.נראה מי יישבר ראשון ויוותר לאחרים.וזו עוד אחת מהשלכות לימודי התקשוב על חיינו כמשפחה.החשיפה לכלים הטכנולוגיים ולאפשרויות הגלומות בהם,והתמונה מגלמת בהומור את התחושות המתלוות לכל החידושים הנגזרים מחווית השימוש בטכנולוגיה.
ומכאן,למרות שציינתי בסוף הפוסט הקודם שלי כי אתייחס למר אנדיאס שלייכר,איני יכולה שלא התייחס לאירוע מחולל שינוי מבחינתי ומבחינת מערכת החינוך ככלל.השבוע נכחתי בהשתלמות מורים בתחום הדעת שלי - תקשורת,בה נכחו עשרות מורים מרחבי הארץ.אחד השינויים המטלטלים את המערכת הם ללא ספק שילוב הטכנולוגיה.בשנה שעברה נערך נסיון להפוך את בחינות הבגרות בתקשורת למתוקשבות,ומכלל בתי הספר אליהם הוצגה הפנייה,מסתבר שהייתי המורה היחידה שנענתה לאתגר,והנסיון לצערי לא יצא לפועל.כאשר פנו אליי בשנה שעברה זוכרת אני את תחושת הריגוש שאחזה בי נוכח האפשרות ליישם צעד חדשני ולהפוך את התיאורייה המלווה את לימודינו לשינוי בפרקטיקה ובחשיבה המלווה את תוכנית הלימודים בתחום הדעת שלנו.
במהלך ההשתלמות העלה שוב המפקח את הצורך המחוייב בשינוי זה-הפיכת בחינות הבגרות למתוקשבות,והדבר העלה רחש ואי-נוחות בקהל המורים,ואני יכולה להעיד על עצמי שהייתי חשה בדיוק כמותם בנקודת הזמן הזו לפני שנה,בטרם החלתי את לימודיי.באותו רגע חשתי שאולי זה הייעוד בלימודיי-להוות השגרירה אשר תנחיל את השינוי ותהא לעזר ולסיוע בהטמעתו בבתי הספר.גייסתי קורטוב של בטחון עצמי ופשוט שטחתי את הרציונאל של החשיבות בקיום בחינות מתוקשבות ובהיכולת להפוך את בחינת הבגרות לעניין מרתק וחוויתי באמצעות שילוב סרטונים וקטעי מקור עדכניים ורלוונטיים וכיו"ב במקום טקסטים שנס ליחם מרגע כתיבתם ועד קיום הבחינה,בשל חוסר אקטואליות.תקשורת זהו המקצוע בהא הידיעה לשילוב קטעי מקור עדכניים ורלוונטיים.
גם בשיעוריי כיום זהו השינוי המהותי-עדכניות ורלוונטיות בדוגמאות בהקשר לחומר הנלמד,ולכן אין שיעור אחד הדומה לקודמו.ובכך מסייעת לי הטכנולוגיה.
והניסוי יוצא לדרך.המפקח על טכנולוגיות התקשורת במשרד החינוך הטיל עליי את האחריות לסייע ל-20 בתי ספר אשר יטמיעו את השינוי כבר השנה ,דבר הדורש גם חשיבה מחודשת אודות הידע הנדרש בבחינה והאפשרות ליישמו.זהו חידוש מבטיח ופורץ דרך,ולמרות הקשיים שאתקל בהם בדרך,אני מאושרת על כי נפלה בחלקי הזכות להיות אחת מפורצות הדרך -אל עתיד חדשני הצועד ברוח הזמן ובכך נאדיר את המקצוע שלנו,ואת הרלוונטיות של ביה"ס עבור התלמידים.
סיום מעגלי-חוזרת אל התמונה בראשית הפוסט-הדברים הללו שמחזיקים הילדים בתמונה הם הם הרלוונטיים עבורם,כל חייהם ואינם יכולים לשרוד בלעדיהם.(למורת רוחו של האב,וגם חוסר הבנתו את המציאות)
מדוע שלא נרתם את הכלים הללו לצרכינו הלימודיים-הוראתיים?וכבר מדובר על כך שהסמארטפון האישי יהווה את מאגר המידע של התלמיד וחיבורו לכל מסך מחשב אקראי יאפשר את הלמידה האופטימלית המיוחלת.
נאמין,נעשה ונצליח!

הפוסט הזה יהא ראשון בסידרה של פוסטים בהם אתייחס לנקודות ריאות שונות אשר יתקפו ויבחנו את הנושא "פדגוגיה בעידן המידע" ,כפי שבאו לידי ביטוי בכנס מרתק בו השתתפתי,מטעם גוף המכונה "היוזמה למחקר יישומי בחינוך".מדובר בוועדה בעלת אוריינטציה מחקרית אשר בבסיסה מחקר מתווה-דרך :הצעה לארגון לימודים מחודש.הכנס הביא עימו משתתפים וגופים רמי-מעלה אשר מסקנותיהם ותובנותיהם הביאוני לרפלקציה ייחודית על תחום התקשוב,ופתחו בפניי צוהר נוסף למתרחש בעולם בכל הקשור להטמעת הטכנולוגיה בבתי הספר.
בפוסט הראשון רוצה לפתוח אני דווקא בהיבט הרגשי שהותיר בי מפגש עם אדם מופלא,מפגש בלתי-אמצעי ואישי עם חתן פרס נובל לכימיה 2011,אשר פגשתי בכנס והשיחה שקיימנו בארבע עיניים הותירה בי את חותמה ימים רבים לאחר מכן,וברגעים אלו ממש בעודי כותבת על כך אוחזת בי התרגשות לנוכח המעמד המרגש.באופן ספונטני למדי פנה אליי פרופ' דן שכטמן (אשר התעקש כי אכנה אותו דני),ושאל לפשר מעשיי בכנס.מהן  ציפיותיי,מאיזה תחום אני מגיעה,וכיו"ב.נעניתי כמובן בשמחה,והתפתחה לה שיחה שהובילה למקומם של לימודי המדעים בביה"ס התיכון,לתקשוב ככלל ולמצבה של מערכת החינוך והעוסקים במלאכה-אוכלוסיית המורים המעולים שלא תמיד רואים ברכה בעמלם היומיומי המתמשך.זכיתי לאוזן קשבת ולתובנות כדורבנות מצד חתן פרס הנובל שהבין לליבי וידע בדיוק על מה אני מדברת,ולבסוף אף הוזמנו תלמידיי לפגישה עימו בטכניון,ביתו ומבצרו האינטלקטואלי.
בהרצאתו במסגרת דברי הפתיחה של הכנס,ציין דוגמאות אודות תרבות הסמוך הישראלית ובאנלוגיה לתהליך הפרקולציה בו נוצרים חורים בגוש מתכת המוביל חשמל,כך מערכת החינוך לימים תידרש להתמודד עם בעייה לאומית אדירה,לפיה מחצית מתלמידי ישראל לא ייחשפו לשום תחום דעת מתחומי המדעים,וההשלכות מכך ברורות לעתיד המדינה.
באותו הקשר-תקוותי היא כי יותר ויותר תלמידים ייחשפו לחינוך מבוסס טכנולוגיות,והלוואי והתקשוב יתפס תאוצה,ויהא חלק משיגרת יומנו בלימודי כלל תחומי הדעת.
אתמול חוויתי את אחד מפירות הלימודים כפי שהגדירה זאת חברתי גילה בשיחתנו הטלפונית.החדר היחיד בביה"ס המחובר לטכנולוגיות,בו התחלתי להשתמש השנה דרך קבע בשיעוריי,היה תפוס לאורך כל שעות היום בשל פעילויות לקראת יום רבין.נאלצתי לכתת רגליי עם תלמידיי בחיפוש נואש אחר חדרי לימוד.אחד התלמידים פנה אליי ושאל ברצינות תהומית:האם לא יתקיים היום שיעור מתוקשב?"מיותר לציין כי נותרתי פעורת פה....וזהו הפרי הראשון בשנה"ל הנוכחית.תלמידים שלא ידעו את דור המדבר אלא הגיעו ישירות לארץ המובטחת...
בפוסט הבא אציג את ממצאי מר אנדריאס שלייכר יועץ מיוחד למזכירות ה-OECD בנושא מדיניות החינוך המתוקשב.כל מילה שלו מרתקת וחדשנית,פותחת אותנו בפני עולמות ונקודות ריאות מתקדמות.

הפוסט הינו ראי הנפש

ברוכה הבאה,רונית.כן,רונית לא טעית.נכנסתי לבלוג של עצמי כמוצופה חיצונית לאחר זמן מה בו במכוון התנתקתי מהבלוג,אך היתה זו התנתקות רק לכאורה,רק באופן מושאל,שהרי בתוך תוכי יודעת אני כי התמכרתי.התמכרות שמצאה את ביטוייה במטא-קוגניציה,בתרגום כל פעילות או התוודעות של מיגוון נושאים בחיי לכתיבת פוסט בהתייחס אליהם,ברצון שלי לשתף כל אדם חדש הנקרה בדרכי ב...בלוג שלי.אז עברה לה שנה קלנדרית,והנה אני כאן שוב,שונה ואחרת,קוראת את הפוסטים הראשונים שלי,ולא מאמינה שזו אני.שכברת הדרך הזו היא שלי.לגמרי שלי.והיכולת הזו להתבונן בהתפתחות שחווינו כמו זחל הבוקע מהגולם,היא מדהימה בעיניי,ואיני מכירה עוד שום מסגרת וודאי לא לימודית,המאפשרת התבוננות מעמיקה שכזו,אשר למעשה מגלמת בתוכה עולם ומלואו של נבכי הנפש,האיד,האגו והסופראגו שזורים בו יחדיו,ללא קווים מפרידים וודאי ללא הבחנה רציונאלית.
רוצה לומר כי הכתיבה בבלוג מהווה התנסות יוצאת דופן ומרנינה כל בן אנוש באם הכתיבה היא בדמו,וגם אם לאו.למדנו להכיר צדדים באישיותנו ובאישיות חברינו לספסל הלימודים,בדרך שלא היתה מתאפשרת בכל אמצעי אחר.ועל כך תודות לקברניטי החוג ובראשם ד"ר גילה קורץ על הגאוניות,כן כן,גאוניות שליוותה את החשיבה טרום הפרוייקט שלא הכרנו בחשיבותה עד שלא נכנסנו בעובי הקורה,והבנו על בשרנו את מידת ההצלחה של הכתיבה בבלוג להבניית הרפלקציה בתהליך הלמידה שלנו.
למדנו בשיעור של פרופ' עמי וולנסקי אודות דיואי אשר טען כי למידה אמיתית מתרחשת באמצעות חוויה והתנסות.אכן צדק דיואי.צדק בגדול, ואני חשה זאת לאורך כל הדרך בהקשר לבלוג שלי.זוהי הלמידה האמיתית והמשמעותית לדידי.
אכן,כל המחשבות רצות להן בראשי,ובמכוון איני עורכת ומשנה את הפוסט הזה.זוהי מטרתו:כנאמר, "העיניים הן ראי הנפש",באנלוגיה לכך ארשה לעצמי זו הפעם לומר "הפוסט הינו ראי הנפש",ואני  אוהבת אותו באשר הוא.בייחוד לאחר שנה תמימה בה איפשר לי הבלוג שלי לתת דרור לנפשי ולמחשבותיי.
תודה לכם חבריי קוראיי הנאמנים שאפשרתם לי להמשיך ולעוף....

תקשורת ללא גבולות גם במקומות בהם הכרח לשרטט את הגבול!

בזמן שאני יושבת לכתוב פוסט זה, איני יכולה שלא לחשוב מה עובר ברגעים אלו על גלעד שליט? האם הוא בכלל במצב שהוא מסוגל לעכל את כל מה שרוחש וגועש בארצנו הקטנטונת בציפייה לבואו? לפני מספר שעות שמעתי את אביבה שליט פונה לתקשורת בבקשה כי תניח למשפחה ולגלעד לנפשם. ערב הדיון בבג"צ בדבר תקפות העיסקה, בהדגישה את הזדהותה עם משפחות השכול ואת חששה ממצבו של גלעד, לא יכלה אביבה שלא להזכיר את התקשורת. 

ההיערכות המופרזת של התקשורת, במיוחד הישראלית לסיקור חזרתו של גלעד דומה להיערכות צבא ערב קרב מכריע. עשרות צלמים גודשים את מצפה הילה בכניסה לישוב, על הגגות, בבתי השכנים ובטוחני שביום פקודה אף יעלו מסוק לאויר שיצלם את המתרחש בבית ובסביבה. ואני שואלת מדוע? האם לא די בסיקור אינפורמטיבי של טקס קבלת הפנים הצנוע שאמור להתקיים בבסיס חה"א, במעמד ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל? מה לנו שאנו מקדשים את יצר המציצנות?

נכון שגלעד שליט הפך לחייל המסוקר ביותר במדינה. בנם של כל אזרחי ישראל הדורשים בשלומו ומצפים לחזרתו (ואני לא נכנסת לשאלת המחיר שכן זה מצדיק דיון נפרד). נכון גם שבמידה והתקשורת לא הייתה מתגייסת לחזרתו של גלעד כנראה שהסוגיה לא היתה מצליחה להישמר במקום גבוה בסדר היום של המדינה. למעשה אין מחאה, נאום, פגישה עם גורם זר, ראיון של מקבלי ההחלטות במדינה ו/או של ראשי מערכת הביטחון בהם לא עסקו בעניין חזרתו של גלעד שליט להוריו ולמשפחתו. ברי, כי ללא הקמפיין התקשורתי הרחב כל זה לא היה קורה. אבל לעניות דעתי גם לכך יש סוף ועל התקשורת להכיר בכך ולהבין שתפקידה הסתיים.

אך זו מסרבת לעשות כן. היא ממשיכה להיערך למשדר חדשותי מיוחד שיסקר כל צעד ושעל ביישום העיסקה עם החמאס, עד להגעתו של גלעד לביתו במצפה הילה. ולאחר מכן, בטוחני כי היא תחכה בפתח הבית עד ליציאת מישהו מבני משפחתו שימסור הודעה בתקווה להרגיע את הרוחות, ומשזה לא יספק אותה היא תמתין עד ליציאתו של גלעד וכן הלאה...זאת, באצטלה של זכות הציבור לדעת.

ואני אומרת תפסיקו למכור לנו דרמה אנושית שמבחינתכם מהווה אינדיקציה להצלחתכם להפעיל לחץ על מקבלי ההחלטות בישראל להסכים לעיסקה וושבעצם נועדה לייצר בעבורכם רייטניג והכנסה. לא כל דבר נמדד בכסף. ניתן לשרטט גבולות וכללי עשה ואל תעשה. זוהי לא פגיעה בדמוקרטיה. זו שמירה על הדמוקרטיה.

זה המקום לתהות גם עד כמה התקשורת התנהלה בפרשת שליט בהתאם לנורמות המקצועיות המצופות ממנה? למעשה התקשורת לא קידמה דיון רציני בשאלה האם ההחלטה ללכת על עיסקה עם החמאס ולשחרר בעבור גלעד מאות מחבלים ורוצחים היא המהלך הנכון? כבר בשלבים המוקדמים התקשורת חטאה לתפקידה, בכך שנקטה עמדה חד משמעית בעד העיסקה ולמעשה אטמה את עצמה לדעות אחרות. כאזרחית וכאמא לילדים, אני חושבת שאין מוצא במקרה של חטיפת חייל ו/או אזרח להשיבו הביתה, כי אם לנהל מו"מ עם החוטפים לשחרור, קל וחומר שאין אפשרות לממש אופציה צבאית. לאורך ההיסטוריה למדנו שאין ברירה אחרת ולא צריך על גבו של גלעד לדבוק בעקרונות אחרים. עם זאת, מהתקשורת מצופה התנהלות אחרת, אובייקטיבית, פחות רגשית וכזו שלא נועדה לקנות לה קהל תומכים ו/או לפנות למכנה המשותף של הציבור. בפרשת גלעד שליט התקשורת הישראלית חטאה לתפקידה והיא ממשיכה להתנהל כ"צהובון" שמחפש את הכותרת המדברת ואת התמונה ששווה אלף מילים. 

ומה הלאה? מעבר להנמכת הפרופיל המשמעותית ממשפחת שליט, אני מקווה שלא נשחק לידי ארגון החמאס בכך שנעסוק באסירים המרצחים המשוחררים. נייצר בעבורם פולחן אישיות ע"י הצגת תמונותיהם, נפנוף אצבעותיהם באותיות וי המסמלות את אות הניצחון ואזכור פועלם מהעבר. עם כל הקושי שבדבר לא צריכים להוסיף חטא על פשע. מדובר בחבורת מרצחים שפילה, שבצר לנו שחררנו אותם בעבור ערך כבוד האדם ודבקותנו בעיקרון המקראי "השבת בנים לגבולם". כמדינה, ביכולתנו להתמודד עם ההשלכות שעלולות להיות לכך על מצבנו הביטחוני. לא צריך לייצר בעבור חבורה שפילה זו סנטימנט מכל סוג שהוא. פשוט להסתפק בדיווח אינפורמטיבי קר ויבש מבלי לפרט בתמונות ובמלל אודותם.

ולסיום, ברצוני להביא דברים שנכתבו ע"י עיתונאית כוויתית, בעיתון מוביל בכווית, בהם היא מביעה תחושת התפעלות ורצון לחיות במדינה המקדשת את שלום אזרחיה והמוכנה לשחרר בעבור השבת חייל אחד אלף עשרים ושבע מחבלים. תעודת גאווה למדינה. אני מאד מזדהה עם דברים אלו המהווים את הטוב והייחוד שיש בארצנו ובעמנו ומפנה קריאה נרגשת לתקשורת לנהוג באחריות, בזהירות וברגישות ולהבין שהצבת גבולות אין פירושה פגיעה בכיסוי החדשותי תקשורתי, כי אם בגרות ומחשבה. ויפה שעה אחת קודם.

הפוסט הזה מוקדש לסטיב ג'ובס...

מה לא נאמר על סטיב ג'ובס-האדם,האגדה אשר חייו נגדעו השבוע,ולמרות כל הפרסומים החדשותיים והבאזזז סביב מותו,מוות מסתיים בקול דממה דקה.החלטתי להקדיש לך סטיב את הפוסט הזה,ולהודות לך באופן אישי על השינוי שהכנסת בחיי,ובתוך תוכי באמצעות האני מאמין שלך שפורסם והגיע אל לבי באמצעות אותו שינוי טכנולוגי,אני חשה שדבריך נגעו בי באופן אישי,ויכולנו לשבת ולשוחח על כוס קפה ולהגיע לסמביוזה מנטלית כמו היינו בדינמיקה קבוצתית.בלי בעייה כלל.
אחת מאבני הדרך המניעות את חיי היא חשיבה יצירתית,ובציטוט הבא שלך טמון כל הקסם אודות האינטרקציה בין הטכנולוגיה בתיווך היצירתיות.
"יצירתיות היא רק לחבר דברים. כששואלים אנשים יצירתיים איך הם עשו משהו, הם מרגישים קצת אשם כי הם לא באמת עשו אותו, הם רק ראו משהו, והם היו מסוגלים לחבר את החוויה שלהם וליצור דבר חדש". ". (ראיון ל"Wired", 1996
ציטוט זה שלך מדהים בעיניי משום יכולתו לתמצת במשפט אחד כיצד ניתן להתייחס לכל דבר בחיינו בדרך מעט שונה,העושה את כל ההבדל."לחבר את החוויה וליצור דבר חדש",ואני מגדירה זאת בחסמים מול מפתחות לחשיבה יצירתית.אין עוד חשיבה קונבנציונאלית והיצמדות לכללים,חוקים וגישות מוכרות,כי אם יש לפתוח את המחשבה עם מפתח השינוי-אפשר לשבור את הכללים,ניתן לדלג מעליהם וכל אחד יכול להיות יצירתי ולהביא לפתרונות יצירתיים.צריך רק לרצות ואז החוויה,הפתרון יגיע.כמו גדול.
ציטוט נוסף שלך סטיב שנגע בי :"הטכנולוגיות שלנו יכולות להפוך את החיים ליותר קלים, הם מאפשרות לנו לגעת באנשים שלא היינו מגיעים אליהם אחרת. יכול להיות שיש לך ילד עם פגם מולד ובעזרת הטכנולוגיה תוכל ליצור קשר עם הורים אחרים וקבוצות תמיכה, להשיג מידע רפואי ומידע על תרופות חדשות – הדברים האלה משפיעים בצורה עמוקה על החיים".
דברים אלה נאמרו גם הם ב-1996,ובשנת 2005 חרב עליי למספר חודשים עולמי כאשר בני ,אוצרי, נולד פג במשקל של הרבה פחות מקילו סוכר,והיה בסכנת חיים.מוזר לחשוב על כך אך רק הטכנולוגיה הצילה אותי כאשר איפשרה לי ליצור קשר בלתי אמצעי בפורומים של הורים לפגים,היה זה המקום היחיד שבאמת איפשר לי לקבל תשובות,עצות,מקום לבכות ולשתף לגעת באנשים ולתת להם לגעת ,ממש כפי שתארת סטיב.אכן,ההשפעה היתה כה מכרעת על חיי,והיה לכך אף חלק בהצלת בני.
והציטוט האחרון אליו ארצה להתייחס ,אשר נאמר על ידך סטיב ב-2003 בראיון ל"רולינג סטון":
"אני חושב שהטכנולוגיה מקרבת עולמות ותמשיך לעשות כן. יש צדדים שליליים לכל דבר - הצד המשחית ביותר של טכנולוגיה לדעתי הוא הטלוויזיה, אבל שוב, טלוויזיה במיטבה יכולה להיות מדהימה". מילים כדורבנות,ולו בשל אותה תובנה אשר חוויתי שלשום עם תלמידיי.כמורה לתקשורת אני מסכימה להיבט המשחית של הטלוויזיה בהבניית ותפיסת המציאות,הדברים החשובים בחיים ושינוי סדרי העדיפויות במאה ה-21.אולם,הסיפא של דבריך אודות היכולת המדהימה שלה, נגלתה לעיניי והציפה אותי,כתמיד,באושר גדול על שימוש מושכל שאני עושה בתקשורת בכלל ובטלויזיה בפרט למען תלמידיי האהובים.הקרנתי להם את הסרט "תיכון ההזדמנות האחרונה" אשר הוקרן בטלוויזיה במסגרת התוכנית "עובדה" בערוץ 2 לפני כשנה,בבימויו של בן שני.לאחר הקרנת הסרט אודות בני נוער נכשלים ונחשלים במערכת החינוך,נוער בסיכון שנותר ללא מוצא כמעט,מגיע לתיכון "ברנקו וייס" ברמלה ומוצא את נקודת האור הסוללת לו בתקווה את מסלול חייו.לאחר הסרט המרגש עד דמעות,"יצא"אליהם מהמסך מנהל ביה"ס חילי טרופר אשר קיים  עימם שיחה מרתקת על כל הטוב שבנפש האדם והחברה.אין ספק כי השיחה היתה אחת המדהימות שחוויתי בחיי,ולמרות הכל,אותו מפגש לא היה יכול להיות כה מרגש ומדהים בעיניי ללא הכוח שהביאה עימה הטלוויזיה בסרט מופלא זה המתאר באופן כה אותנטי את המציאות ופורט על רגשות הצופים כפי שרק ויזואליות טלוויזיונית יכולה להביע.וכדבריך,סטיב,טלוויזיה במיטבה יכולה להיות מדהימה.ומהמיקרו למקרו-טכנולוגיה במיטבה יכולה להיות אף היא מדהימה,אם נדע לצרוך אותה באופן מושכל ובקורתי,ממש כמו את אמצעי התקשורת.
סטיב ג'ובס-האיש והאגדה-
תהא נשמתך צרורה בצרור החיים.

בראש השנה תשע"ב - "שנהיה לאפליקציה ולא לזנב"

אנו נמצאים בעיצומם של ימים של חשבון נפש, סיכומים של השנה החולפת בינינו לבין עצמנו, אפופים ברגשות והגיגים אודות התחלות חדשות ומסוקרנים מהזרעים שתנביט השנה החדשה הבעל"ט.

לקראת ערב החד הייתי בארוע משפחתי, אשר השולחנות עוצבו בו באגרות ברכה מקוריות כפי שגדלנו עם הציורים והנצנצים, והחלונות הנפתחים שכה ריגשו אותי בילדותי. נשבעתי לעצמי באותו רגע, שאני לא שולחת אפילו לא מסרון אחד עם ברכת שנה טובה לאהובים שלי, אלא מברכת בקול האישי, בברכה המתאימה לכל אחד ואחת, באהבה כנה ואמיתית, ולא בכדי לצאת לידי חובה או לשבור שיא בסגנון העתק הדבק. עמדתי במשימה שהצבתי לעצמי. דיברתי עם האנשים החשובים לי, שחלקם הופתעו במידה מסוימת, כי הטכנולוגיה יצרה לצערי אדם מסוג חדש המורגל לקבל ברכות משוכללות ותוצר אפליקציות מעשירות, אך נעדרות מגע אנושי ויחס אישי הטבועים באישיות שלי. מאידך, לא ציפו לקבל מסרון או אי-מייל ממני, מהיכרותם אותי. ובהקשר זה, בני, תלמיד כיתה א' הכין למורתו אגרת ברכה מצויירת ומקושטת פרי ידיו, ומה שריגש אותו יותר מכל הברכות היתה המעטפה שקיבל בתיבת הדואר ובתוכה אגרת ברכה מנוקדת לעילא ועילא ממורתו, המיועדת רק לו (וכוונתי לתיבת הדואר האמיתית בכניסה לבניין בו אנו מתגוררים, למעטפה עם בול ולמכתב כתוב על נייר. כן זה ולא תיבת דואר מקוונת או מכתב מקוון).

עם זאת, השנה יותר מכל (ואולי בגלל שחל שינוי במודעות שלי לנושא) פגשתי לקרא השנה החדשה במגוון של שינויים טכנולוגיים הרלוונטיים במיוחד לחג, המהווים את מנהגי וסממני החג. זקני השבט לעולם לא יקבלו את התחליף לתקיעת השופר, כפי שמשמיעה האפליקציה החינמית shofar , המשמיעה בלחיצת כפתור פשוטה את כל ארבע סוגי התקיעות: תקיעה, שברים, תרועה ותרועה גדולה.

האמת אין תחליף לדבר האמיתי ולמשמעויות שהוא נושא עימו, אולם כיאה לעוסקים בחינוך, ניתן להסתייע בכך במהלך שיעור הכנה לסימני החג. לפחות לשם לימוד ההבחנה בין סוגי התקיעות עבור תלמידי כיתות בית הספר היסודי. אין ספק ששמיעת התקיעות הלכה למעשה, בלווי השמות יחדד את הקשר של ילדי ישראל לחג. ואם זו לא טכנולוגיה בשרות הפדגוגיה אז מה כן?

ואם בטכנולוגיה בשרות החינוך לקראת החג עסקינן, ברצוני לשתף אתכם גם בחזון ישעיהו, גירסת 2.0. בימים האחרונים חנך מוזיאון ישראל את "מגילות ים המלח הפרויקט הדיגיטלי", המאפשר לחקור את כתבי היד העתיקים מתקופת בית שני ברזולוציה גבוהה. האתר, אשר פותח בשיתוף גוגל, מנגיש בטעינה מהירה דימויים מהמגילות באיכות גבוהה, כולל אפשרות חיפוש ושיתוף וגם קטעי וידאו וטקסט. לחשוב על כך שמגילות שנכתבו בשנת 125 לפני הספירה ובהן אזכורים לראש השנה וליום כיפור, מופיעות פתאם באופן ממוחשב הנגיש לכל יהודי באשר הוא, זה פשוט דבר מדהים.

באשר לברכות המוכנות לראש השנה - באפליקציות כמו i bracha , או i greet יש לי השגות אישיות. עדיין אני רואה בכך דרך מלאכותית ולא אמיתית לתקשורת חגיגית בין חברים, משפחה ואחרים. אולי בשל היותי מהגרת דיגיטלית ואולי בשל הרגישות לאדם כיצור אנושי ולא כרובוט דמוי אדם, אני מבכרת להימנע מכך, בשל היותי רונית המאמינה ביחסים הבינאישיים ובאמת הטהורה.

אמנם התלהבתי כששמעתי את הברכה המוזיקלית עם פרצוף מזמר של החבר ששלח את הברכה באפליקציית "שנה טובה", אך עצם המגבלה ל-iphone   4-3 , החזירה אותי מיידית לרצון לברך בעצמי בשיר ובזמר את חבריי (ולשמוע את הצחוק בקולם מנגד...). 

מה מוטב האדם מן המחשב - על גלובליזיציה, טכנולוגיה וחינוך.

לא אחת אני שואלת את עצמי מה היה קורה באם תהליך הגלובלזיציה לא היה קורם עור וגידים והטכנולוגיה היתה נשארת בשנות ה-70'? מעבר לכך שלא הייתי לומדת את מה שאני לומדת עכשיו בהנאה רבה, כנראה שלא היינו מפסידים הרבה. האמנם?

לאחרונה, בעבודתה של ד"ר חגית טל מישר, חקרנו את השפעות הגלולבליזציה על ההתפתחות הטכנולוגית וכנגזרת מכך על תוכניות החינוך. אחת המסקנות הברורות שעלתה מעבודה זו עסקה בהתפרקותן של היישויות המדינתיות, כתוצאה מתהליכי הגלובלזציה ועל הפיכת העולם לכפר גלובלי אחד היודע לגשר על הפערים הגיאוגרפיים באמצעות הטכנולוגיה. לכאורה מהלך טכני שאין בו אלה העצמה של תופעות כלכליות, חברתיות, ביטחוניות ואחרות שבמקום שיתקיימו במסגרת המדינה הן הופכות לנחלת כלל העולם. מסקנתי המאד ברורה מכך הינה שלא כך הוא. מדובר בתופעה משמעותית הנוגעת ברובד הערכים הבסיסי של כל אחד מאיתנו. למעשה מדובר בפירוק של עולם הערכים עליהם גדלנו המציב את המדינה במרכז והנסוב סביב מורשת, היסטוריה, לאום, וביצירת עולם ערכים חדש המורכב מעקרונות אוניברסליים, המעמידים את האדם במרכז. אדם זה פועל תחת הרציונאל של מקסום תועלות אישיות. 

שינוי משמעותי זה משליך בראש ובראשונה על תחום החינוך. המצפן "האנאלוגי" שהגדיר את עקרונות היסוד לתוכניות החינוך השתנה למצפן "דיגיטלי" אוניברסלי המצריך תוכניות חינוך מסוג אחר. במקום ללמד מורשת, היסטוריה, מתמטיקה, לשון וספרות יש צורך בלימוד מדעים מדויקים, מתודולוגיות מחקר, מחשבים וכד'. לימודים מאד תכליתיים ושכלתניים הבאים על חשבון פיתוח הנפש. כל מה שלא נכנס לקטגוריה היצרנית ניתן לוותר עליו, שכן "זמן זה כסף" ולא כדאי לבזבז את המשאב היקר על "דברים לא חיוניים"!

בניגוד למיטב המומחים בתחום אני רואה בעידן החינוכי הזה רובוטיזציה של תחום החינוך. לעניות דעתי, לא ניתן לחנך רק לצרכים פרקטיי, תוך הזנחת ההיסטוריה והמורשת. כל היופי בחינוך הינו הגיוון ורוחב היריעה. האדם הינו יצור מורכב אשר יש להשקיע בו ולפתח אותו עפ"י כישוריו ויכולותיו, הן לצרכים פיזיים והן לצרכים מטה-פיזיים. מערכת חינוך שלא יודעת לייצר מענה לשני עולמות התוכן הללו הרי שהיא לוקה בחסר.

אין פירושו של דבר שאני מתעלמת מהשינויים בסביבה. ממש לא. אני קוראת לאמץ אותם ולהטמיע אותם בתהליכים החינוכיים, אולם במינון נכון. לא ניתן לטמון את הראש בחול, להתעלם מתהליכי הגלובליזציה ומהשינויים הטכנולוגיים ולהמשיך ללמד את אותן תוכניות חינוך, עם אותן שיטות הוראה. חייבים לבצע התאמות ושילובים. תוכניות חינוך, המהוות את אבני היסוד ההכשרתיים של כל חברה, צריכות להכיל גם ספרות וגם מדעים, גם היסטוריה ומורשת וגם מחשבים, גם זכויות אדם וגם כללי עשה ואל תעשה. חשיבות השינויים הטכנולוגיים בהקשר זה, הינה ביצירת הפלטפורמות הראויות לכך. זאת, באופן המאפשר הכנסת יותר תכולות לימודיות חינוכיות בפחות זמן. כיום, לתלמידים נפתח עידן טכנולוגי המאפשר נגישות לאוקיינוס של מידע בכל נושא שעולה על דעתם ועליהם לדוג את מה שמעניין אותם. זאת בכל מקום ובכל נקודת זמן.

זה לא מייתר את תפקיד המורים. באחריותם של המורים לחנך את הדור הצעיר לאזרחות טובה, למוסר ולערכים - נושאי בסיס להם המחשבים לא יתנו מענה.

ולסיום, לעניות דעתי, מחובתנו לשמור על זהותנו, על אחת כמה וכמה בעידן של עולם ככפר גלובאלי אחד. אחרת מה מוטב האדם מהמחשב.

מרישום לפורום,דרך עוז לתמורה וכלה ב"ציפור הנפש"-דור 3.5

מאז חזרנו מחופשת הקיץ עמוסת המטלות המתוקשבות שחוללו שינוי תהומי בתפיסת ההוראה שלנו,ומזה חודש כמעט במעגל העבודה,אני מוצאת עצמי באינסוף סיטואציות המבשרות את השינוי המתחולל בי עקב הלימודים האינטנסיביים  במסלול התקשוב שאנו חווים.ובד בבד,חשה שאין אפשרות אחרת לחיות את החיים ולנהל אותם כי אם באמצעות שילוב הטכנולוגיה כמגדלור בדרכנו מכוונת המאה ה-21.דוגמאות יש באמתחתי למכביר כמו הפורום למורי תחום הידע שלי ,בו עלינו להתנהל ולהתעדכן מדי יום ומורים מרחבי הארץ פשוט לא נכנסו לפורום בשל חוסר ידע כיצד נרשמים אליו,פעולה פשוטה למדי,אך דורשת אוריינטציה תקשובית.מצאתי עצמי מנחה מספר מורים בכייף גדול בתהליך ההרשמה,ונזכרתי כיצד הייתי אך לפני מספר חודשים בצד זה של המתרס(או לחלופין המחשב),נעזרת בחברותיי המקסימות אורנית,גילה ומיכל ברישום לסקייפ,בהכנסת אלמנטים לבלוג וכיו"ב.רק אדם החווה את אותו תהליך המוביל לשינוי,יכול להבין את חוסר האונים הראשוני הזה,עד להצלחה הצפויה בהתמודדות עם חסמי הטכנולוגיה. גם בתהליך הרישום לרפורמת "עוז לתמורה"נדרשה הרשמה באמצעות האינטרנט ומתן סיסמא והרשאת כניסה,פרט פשוט לכאורה אשר היקשה על מספר לא מבוטל של מורים לבצע מהלך חשוב אשר ישנה את עתידם המקצועי.גם כאן,סייעתי בתחושת סיפוק על האפשרות לסייע מכל הלב.והבנתי את מקור הקושי,וזהו האינוונטר המשמעותי ביותר בכל תהליך השינוי אותו חווים תלמידי מסלול התקשוב.גם הם "סחבו"בעליות והתמודדו עם קשיים טכנולוגיים לא מבוטלים,אך עשינו זאת והגענו למעלה ההר.
דוגמא נוספת-השתתפתי כהורה בישיבת ועד הורים בביה"ס בו לומדת בתי,ושוב צפו ועלו בעיות בשל העדר קשר ישיר בין חברי הוועד הרבים(יש לומר-עשרות).פתרון קטן מצדי-יצירת פורום מתוקשב של כלל חברי הוועד והקשר יניב פירות.באותה אסיפה סערו הרוחות באשר להרסנותו של הפייסבוק בחיי בני הנוער,ואני ציינתי את מקומו של הפייסבוק ככלי ללמידה המתאים לאוכלוסיית בני הנוער וחשתי סיפוק לפקוח את עני חבריי ההורים כי יש גם טוב בפייסבוק,אם הוא במידה ותחת שליטה וגבולות למטרות למידה וחשיפת ידע."מי מכשכש בזנב של מי?"הדהדו באוזניי מילותיה של ד"ר שרה שדה, עימה למדנו בסמסטר הראשון,כאשר עדיין לא הבנו מי נגד מי ,ומה זה כל הסיפור הזה של טכנולוגיה בשירות הפדגוגיה.
ואילו כיום,בימים אלו, איני רואה את מקומי כמורה במערכת החינוך שאינה עושה שימוש בטכנולוגיה להעשרת הפדגוגיה.רק אתמול נדרשתי ללמד את תלמידיי על סוגי מחקר והכללים לבניית שאלון(ןלא ריאיון... לאחר המבחן בשיטות מחקר שהתקיים השבוע...)כשלב ראשוני בפרוייקטי הגמר שלהם,ובתכנון השיעור לא חלמתי כיצד אני עושה זאת ללא מצגת,כפי שלמדנו בקורס המקוון של ד"ר יונה מילר בשיטות מחקר.ואכן,לראשונה בחיי לימדתי נושא לא פשוט מעין זה וודאי שמורכב לתלמידיי,באופן מתוקשב תוך שימוש במצגת עם דוגמאות מהשטח ואף שילוב טבלאות וגרפים הממחישים הלכה למעשה את ההבדלים בין השיטות-מחקר כמותי ואיכותי,ובאשר לכללים לבניית השאלון,הדגמתי הלכה למעשה מתוך עולם הידע שהעניקה לנו יונה במסגרת הקורס.תלמידיי חשו ברמה הגבוהה של השיעור,ואני בהתאמה דרשתי "נאה דורש נאה מקיים"-אילו המיומנויות הנדרשות במאה ה-21,ושמחתי בלבי כי אני בשאיפתי מעלה לרמת למידה איכותית ובלתי מתפשרת,משקפת להם דוגמא חיה לחזון האוטופי אודות התנהלות שיעור ע"פ משנתו של ד"ר עופר רימון,ראש המינהל למדע וטכנולוגיה, האמון על הטמעת תוכנית התקשוב במשרד החינוך.
ולסיום ,אנקדוטה: בני,תלמיד כיתה א',היליד הדיגיטלי המתוק שלי,נחשף בעיתון לילדים למשחק אינטרקטיבי חדש בשם "צ'טמן".כמובן שנעתרתי לתחנוניו ורכשתי לו את הדמות המקסימה הזו ,והוא בלי בעייה הסביר למוכר מה עושים איתה כיצד היא מתחברת לסקייפ ולפייסבוק(ICQ עוד אין לו למזלי...),והתקין את התוכנה להפעלת הצ'טמן לגמרי לבדו במחשב.
ובעולם טכנולוגי שכזה,על אוטוסטרדת המידע,ברור כי השקת ספר הילדים המיתולוגי "ציפור הנפש" כאפליקצייה מבית "עברית לילדים"(ספר דיגיטלי),הציפור היא רק "סנונית ראשונה"בכיבוש ליבות הילדים של היום.פלא ששלושים אלף משתמשים הורידו למחשביהם את האפליקצייה המאפשרת קריאת ספרים בעברית במכשירי האייפד,ואלפי ספרים נרכשים באמצעותה?דור 3.5 נותן את הטון ,ומפיח חיים חדשים בנכסי צאן הברזל עליהם גדלנו אנו,המהגרים הדיגיטליים.
וחזור לתובנות:כולי תקווה כי כאשר בני יגיע לתיכון,כל חדר כיתה יהא מצוייד בברקו,מסך וחיבור לאינטרנט במקום הלוח המסורתי,והשיעור האינטרקטיבי לא יהווה עוד אטרקציה יוצאת דופן במחוזותינו.רוצה לומר,המושגים "הטמעת התקשוב","תוכנית התקשוב הלאומית",יהוו רק נדבך בספרי ההסטוריה.במהרה בימינו.

אין שחור ולבן,אין מונופול על התשובה...קווים לדמותו של הגל השלישי-גל הידע

השבוע האחרון בו חזרנו לשיגרת עבודה ולימודים,חולל מהפכה בתובנות שלי ובראייתי את השינוי שהתחולל בי בשנה האחרונה לאור לימודי התקשוב ושילובם הלכה למעשה באופן ההוראה שלי.אני יכולה להעיד על עצמי כי אני מבולבלת ונרגשת כאחד משפע הכלים והאפשרויות הטכנולוגיות אשר הצטברו בארגז הכלים שלי כמורה וכאדם בהתנהלות היומיומית,ואין ספק כי אני באה ממקום אחר בכל שיעור ושיעור,ויש הרבה כאלה במהלך כל יום עבודה.ואני שואלת את עצמי כיצד ניהלתי שיעורים עד היום.ראשית,אני לא מוותרת על החדר האור-קולי,וכיוון שיש רק שניים כאלה בכל ביה"ס,כמעט בכל יום בשבוע האחרון מצאתי עצמי בויכוח מול מורה זה או אחר על הזכות להשתמש בחדר,כאשר מנגד מורה הזקוק/ה לחדר לא בשל האפשרויות הטכנולוגיות שבו,אלא בשל שיבוץ אקראי לאור מצוקת חדרי הכיתות בביה"ס.הלו,אנו במאה ה-21.
אדם שאינו מוותר על החלומות שלו - ראוי בעיניי.אני-הולכת בעקבות החלום וחיה לאורו.וכך,חוויתי יחד עם תלמידיי את חווית ההוראה החדשה,והתלהבותי ניכרה בשפת הגוף שלי.בכך אין לי ספק.השינוי המחשבתי בתפקידי כמורה בפרט,ובתפיסת ההוראה ככלל שינתה לדידי את אופי ומטרות השיעור.בתחום הדעת שלי-תקשורת,הדברים מצאו את ביטויים בהתאמת עולם התוכן לאופן ולדרך בה הועבר התוכן.כדוגמא,לא ניתן לדבר על חשיבה יצירתית כמרכיב בסיסי בפרוייקטי הגמר של תלמידיי ללא המחשת הנושא הלכה למעשה באופן יצירתי...ומי מאפשר זאת אם לא הטכנולוגיה?לא שעד היום לימדתי את הנושא בצורה לא יצירתית ,אך אין ספק כי השימוש בטכנולוגיה משדרג את האפשרויות הפוטנציאליות,ומאפשר למידה פעילה מבוססת התנסות,דיאלוגית ורלוונטית עשרות מונים מהלמידה המסורתית.
כיום,הקונסטרוקטיביזם הוא נר לרגליי.התלמידים שלנו נמצאים ע"פ אלווין טופלר ב"גל השלישי"-גל הידע של המאה ה-21.הניו-אייג' מתבטא במודעות של האדם לעצמו,ביצירתיות,סקרנות,מוטיבציה פנימית,יכולת פיתוח,מולטי-דיאלוג.ובל נשכח כי הדיאלוג הוא טכנולוגי והוא נחשב בר-קיימא בהיותו בקשר עם העולם.אשרי כמורה על האפשרות להיות חלק מהחוויה הזו,מהתהליך הזה של עקרונות ותיאוריות הקורמים עור וגידים והופכים למציאות חיה אל מול עיניי.מהו הגל השלישי הזה שכולם כה מיטיבים לנסח את הגדרותיו ומרכיביו?האם כל התיאורטיקנים גם היו מיטיבים ליישמו בשטח ,בכיתה,הלכה למעשה?דה-פקטו,בגל הידע,אין תפיסת הוראה אחת,אין חוקים וסדירויות,הכל מהיר ושוטף,ובכל זאת בסוף השנה אנו נדרשים לבחינת בגרות מובנית ושיטתית כמו ב"גל השני"-הגל התעשייתי.מבלבל,לא?דה-יורה,אנו בגל השלישי-גל הידע.דה-פקטו,אנו בין הגל התעשייתי לגל הידע.וזהו המקור לבלבול.הפתרון מצוי לדעתי בהבנה שתפקיד המורה השתנה,ואנו לא עוד מקור הסמכות הבלעדית להעברת ידע כי אם בעלי האוטוריטה לניהול ידע.כאשר אני חושבת על המציאות של ביה"ס כיום,עולות לנגד עיניי תופעות של פוסטמודרניזם,חברה רב-תרבותית,אינטליגנציות מרובות,כלכלת הזנב הארוך המתארת ריבוי מקצועות לימוד,ריבוי התמחויות.
המחצית הראשונה של המאה ה-20 התאפיינה בפרוגרסיביזם.כיום,אין לכך מקום לאור ערעור תבניות הידע ועדכונו בעידן של אוטוסטרדת המידע.נוכחנו השנה אינספור פעמים בדוגמאות כיצד האדם יוצר את הידע בעצמו,ואף נדרשנו בקורס של ד"ר ליאת אייל לנתח האם המידע אליו אנו נחשפים קביל,אם לאו.האם המידע מבוסס ידע אקדמי או פרי מוחו הקודח של מפרסמו.נקודה זו מעלה שאלות רבות באשר לרלוונטיות הקוריקולום המנחה את התכנים הנלמדים,בעוד שלמידה משמעותית מבוססת על מודל הקונטרא-מרחבי הלמידה.המודל המנצח בעיניי הוא הקונסטרוקטיביזם-המורה והתלמיד אקטיביים,המורה המומחה בדיסציפלינה מלווה הבניית ידע חדש תוך התבססות על ידע קיים והצפת ידע אינטואיטיבי,הלמידה רלוונטית ללומד,ושני הצדדים גם יחד מחוברים ,מזינים וניזונים מלמידה משמעותית.
לסיום,יצאתי עם תלמידיי השנה במידה מסויימת למסע אל הלא-נודע.השיעורים אינם במודל המסורתי של העברת חומר הלימוד ממני אליהם,כפי שניסח יורם הרפז,אלא שיעורי הצפה של למידה אינסופית המשנה את התובנות שלהם על העולם ומעודדת חשיבת עומק.
את השיעור סיימתי באופן יצירתי בהשמעת השיר של שלום חנוך האגדי "הולך נגד הרוח",עם מטלה לניתוח משפט המפתח בשיר ,ועם השאלה כשאלת מחשבה:"המאה ה-21 תהיה טובה או רעה יותר?"
אתם מוזמנים להקדיש לכך דקה או שתיים של מחשבה...יצירתית.

מהיי-טק היי לקונסטרוקטיביזם

פרוייקט הייטק-היי מהו?ראשית,ברמה המעשית מדובר בשתי כיתות בהן אלמד השנה בהשראת פרוייקט זה.הכל חדשני,התנסותי,קונסטרוקטיביזם בהתהוותו.מדובר בפרוייקט אשר ייושם בביה"ס על שכבותיו השונות,החל מהשבועות הקרובים.בתחילת דרכו מתייחס לכיתה ייחודית וחדשנית המבוססת על לימוד מספר מקצועות בשיטת PBL-PROJECT BASED LEARNING.
התוצר הינו המניע העיקרי ללמידה,תוך מילוי משימות אינטלקטואליות,מושתת על אסטרטגיות למידה המאפשרות אינטרקציות חברתיות ,כאשר נקודת המוצא ללמידה מבוססת פרוייקטים,פיתוח חשיבה בקורתית המאפשרת פוליסמיות,רלוונטיות והגשמה אישית עבור כל תלמיד.
הפרוייקט הינו שיטת לימוד המותאמת למיומנויות המאה ה-21 ,תוך שימוש בטכנולוגיות,דרכי הוראה חלופיות,הגשמת כל תלמיד כאינדיבידואל בהתבסס על נקודות החוזק שלו,ופיתוח ה"אני" של התלמיד לקראת תוצר המהווה ע"פ התוכנית את המניע העיקרי ללמידה.
גולת הכותרת מעבר לכל המילים המרשימות הללו היא הלמידה הקונסטרוקטיביסטית.ישבתי בימי ההיערכות לפתיחת השנה,עת הציגו לנו מטעם מכון חיצוני את הדגשים לפרוייקט ההיי-טק היי וחשבתי לעצמי מה תרמו לי הלימודים השנה בכניסה "חלקה" לתוך הפרוייקט הזה,שרוב רובם של המורים אינם יודעים "איך לאכול אותו" כמו כל המצאה חדשנית וייחודית.התרומה העיקרית היתה ההתנסות שלי עצמי בתהליך של למידה משמעותית תוך מילוי משימות ,מפגש עם אסטרטגיות מגוונות מקדמות למידה,מתן חופש למחשבה בקורתית,יצירתית ,עצמאית והרבה חיפוש פנימי.והידיעה מעל הכל-כי השאלה חשובה לא פחות מהתשובה,אם לא יותר...
להלך מחשבה זה מתחברת הכתבה אשר פורסמה שלשום במוסף "גלריה" של עיתון הארץ,בה רואיינה ד"ר גילה קורץ שלנו אודות הפער הטכנולוגי בו חיים הילדים בין המציאות העגומה בה פוגשים ילדינו במערכת החינוך ובין החיים המקוונים ועתירי הטכנולוגיה המחכים להם בבית.אכן "חיים כפולים" כפי שהגדירה העתונאית תמר רותם במאמר "ילדים דיגיטליים בעולם אנלוגי".אני מתחברת מאד לדבריה של ד"ר גילה קורץ כי תפקידם של אנשי החינוך להבין את המרחבים החדשים  שהילדים בונים לעצמם במשחקי המחשב המורכבים כגון "סקונד לייף" ו"סים",ולעמוד על ההבדלים ולחדד את השוני בין הדמות האמיתית לוירטואלית.(הדמות שיצרו לעצמם במשחק).
ובכלל,מקומה של הטכנולוגיה בחיינו ובקשר שלנו עם תלמידינו הבוגרים.תלמידיי הינם בני 16-18,ועליהם לא חל איסור השימוש בפייסבוק,ואני החלתי לאחרונה לנצלו לצורכי למידה ושיתוף במידע עם התלמידים.כאשר נכנסתי לכיתה היום חשתי כי אני מחוברת הרבה יותר ויודעת עליהם כבני אדם הרבה יותר מאשר בעבר.כמו אני מכירה חברים ותיקים.וההתרגשות היתה בשיאה.פנו אליי גם כמה תלמידים לגבי נושאים בלימוד עצמי וממש ביקשו בתחינה שאתייחס לשאלות שהעבירו לי בפייסבוק.כשנעניתי שניתן לעשות זאת פנים אל פנים אמרו שמעדיפים בפייסבוק,כי אלו החיים האמיתיים.אילו החיים האמיתיים.כך המתבגרים של היום.ועלינו ,המורים,להתמודד עם השינויים הללו,וודאי שלא להילחם בהם אלא לרתום אותם לצורכינו.ובניגוד לכותרת שהופיעה היום באחד העיתונים כי המורים ברמה גבוהה והתלמידים לא,אני לחלוטין לא מסכימה עם אמירה זו המצביעה על אי ראיית השינויים הללו.לטעמי,הילדים והנוער ככלל לומדים המון אך בדרכים לא קונבנציונליות,באמצעות חשיפתם לכל הטכנולוגיות המוצעות להם,ואוכלוסיית המורים אינה מדביקה את הפער,וחלקם אכן לא רלוונטיים עבור תלמידיהם ולצערי לא ירחק היום בו לא יוכלו לתקשר עימם.
היה לי מאד מאתגר לדעת כי תלמידיי ואני מדברים באותה שפה,וכי אני יכולה להבין על מה בדיוק הם מדברים.
ולסיום אנקדוטה מקסימה המגוללת כל מה שאמרתי וחשבתי לכדי נרטיב אחד מתוחכם:בדרום אפריקה השיקה סוכנות בלונד 2.0 הישראלית פעילות ממוקדת לקהל יעד צעיר במטרה לחבר בין חברת HP לעולם הלימודים וביה"ס.הגולשים העלו סיפורים מרתקים ומוזרים בהקשר ליום הראשון בבית הספר.נאמר שהיה על כל אחד מאיתנו לעשות זאת ברגע זה-האם פשוט הדבר?ממש לא.אז אנשי התוכן של הסוכנות המדוברת,המבינים את עוצמתה של המילה הכתובה,הבינו זאת,והעצימו את כוחה של המילה בסביבה הדיגיטלית.מה הכוונה? מבין הסיפורים שהועלו ע"י הגולשים ,אלו שזכו להכי הרבה לייקים היו גם הזוכים ,איך לא, במוצרים כמו מחשבים ניידים מתוצרת החברה המסחרית עליה דובר.
אם נחשב לרגע קט,מדובר בפעילות תוכן פשוטה, אך בצידה רעיון גאוני בשיווק ,משולב בהבנת קהל היעד החי את החיים האמיתיים - בסביבה הדיגיטלית.
שנה מאתגרת,מלאת סיפוק ועשייה משמעותית לכולנו.ורק בריאות אמן!

למידה כפוטנציאל לחוויה או חוויה כפוטנציאל ללמידה?

"חוויה ברמה בינלאומית עם אמצעי ההמחשה הטכנולוגיים המתקדמים ביותר בעולם:מסכים אינטרקטיביים,מופעים אורקוליים,הולוגרמות,מיצגים ממוחשבים מלהיבים,עמדות מידע מאתגרות...." כך "מוכרים" כיום חווית ביקור במוזיאון.אלו פני המוזיאון של המאה ה-21.וללא הטיית שם התואר אינטרקטיבי  וממוחשב על כל הטיותיו,אין למוזיאון זכות קיום.האם זה מלמד משהו עלינו,צרכני ומבקרי המוזיאון?
אין ספק כי פני העולם השתנו.וכך,גם אופן הלמידה.כיום משווקים כל למידה כפוטנציאל לחוויה...ואולי חתירת כל מרכזי המבקרים הינה להיפוך הדברים-כל חוויה כפוטנציאל ללמידה.ע"פ עקרון ה-EDUCATION+ENTERTAINMENT הנאה וידע משלימים זה את זה בסינרגיה,וההשלכה המיידית היא כי ניתן ללמד למעשה כל נושא או תחום דעת ,אם מעניין את הלומד אם לאו,בתנאי שמדובר בלמידה הנשענת על חוויה.אינטרקטיביות כבר אמרנו?חדשנות והתנסות אישית הזכרנו?ומה כל אלה אם לא למידה קונסטרוקטיביסטית שעל קנקנה עמדנו זה אך לפני שני סמסטרים?
בביקורי במרכז מבקרים העונה לכל התיאורים שהצגתי עד כה,בעיקר הבטתי מהצד על תגובות והשתתפות פעילה בחתך גילאים הטרוגני בפעילויות וההתנסויות השונות בהם נטלו חלק במוזיאון.אני חייבת להודות כי נדהמתי לגלות את הבקיאות שגילו לאחר מכן בהתייחס לנושא לא מוכר בו נפגשו לראשונה.האם החוויה האינטרקטיבית וההתנסות הקונסטרוקטיביסטית מנצחים בגדול?האם אין מנוס בדור של ילדינו-דור שגדל לתוך המאה ה-21 משילוב החוויה בתהליך החינוכי-לימודי?היכן האיזון?מדובר בשאלות רטוריות מן הסתם,ולכל איש חינוך שמורות תשובותיו עימו.
ולמען הגילוי הנאות-נהניתי הנאה צרופה במרכז המבקרים המדובר,התנסיתי ולמדתי,חוויתי והתלהבתי.ומעל הכל-הבנתי את התלהבות סובביי והייתי חלק אינטגרלי מהם.
אני חוזרת למציאות.חשה כמו מסע במנהרת זמן.לקראת החזרה לביה"ס צצות כפטריות מדי יום בתקשורת הכתובה יוזמות חדשות בתחום החינוך,הנחיות,ספרים,תוכניות לימוד ומה לא.התרשמותי האישית כי מעבר לכך שמדובר בחינוך ככלל וביה"ס בפרט בשל היות הנושא על סדר היום הציבורי,התחושה הרווחת היא כי ילדי ישראל נמצאים בנסיגה באשר ללקסיקה שלהם(אוצר-המילים),ירידה בקריאה,ניתוח טקסטים וכתיבת חיבורים.בכל ה"רעות החולות" הללו מואשמת הצפייה בטלוויזיה והשיעבוד לטכנולוגיה.שתי יוזמות חינוכיות שהוצעו ע"י משרד החינוך לאור יישום הלקחים מהתוצאות המתסכלות הללו הן:תוכנית לימודים העוסקת בכתיבת חיבורים ומאמרים וניתוח טקסטים ודו"חות - לתלמידי חטיבות הביניים,והכנסת ספר לימוד חדש ללימודי השפה העברית המיועד לתלמידי כיתות ה-ו המדגיש את ההיבט האטימולוגי של כל מילה.ממש כמו מילון.כאשר הציגו את היוזמה בתקשורת,נתנו לדוגמא את משמעויות המילים היומיומיות כמו "מחשב","הזדמנות","המנון",וטענו כי ילדים העושים את צעדיהם הראשונים בהבנת השפה,מן הראוי שיעמדו על משמעויות המילים באופן פשוט ומובן.אני נותרתי תמהה :מדוע הטוענים כנגד הטכנולוגיה כגורם לירידה בקריאה ואוצר מילים דל לילדי ישראל,אינם מצליחים לצאת ממעגל הקסמים,ולהמחיש את היוזמות ללא איזכור של אותה טכנולוגיה ממש?רוצה לומר,מדוע המושג הראשון העולה במוחם של מציגי היוזמה הוא האחד ולא אחר-"מחשב"???התשובה לדידי טמונה בשאלה או בתובנה כי הטכנולוגיה אינה "הרעה החולה" האחראית לכל חוליי והדרדרות תלמידי ישראל,אלא עלינו לראותה בשירות הפדגוגיה.ואם נשכיל להבין וליישם זאת,וזה מחזיר אותי לחוויה המתוארת בתחילת דבריי,אם נשכיל לעשות שימוש מוגבר באמצעים טכנולוגיים כמעודדי ומגבירי למידה,נעשה את הצעד הקטן במסע הארוך אל האופק המזהיר.ואני אכן מאמינה בכך באמת ובתמים.אשמח לשמוע את קולכם בעניין.

"הישן החדש"-תקשוב בחינוך ועיצוב-האם תחומים משיקים הם?

השבוע הגעתי למסקנה גורפת:כאשר אדם נמצא בתוך תהליך מתהווה המשפיע על אישיותו,אותו תהליך מלווה אותו ומשתלט על אופן החשיבה בלי משים,גם במסגרות הנראות לכאורה חסרות כל קשר לאותו תהליך.נשמע עמום במקצת?במה דברים אמורים?השבוע בקרתי עם משפחתי במוזיאון העיצוב בחולון.מוזיאון ברמה בינלאומית,שלכאורה הקשר בין המוצגים אשר הוצגו בו ובין תקשוב בחינוך,הינו מינורי או שמא לא קיים כלל.וכאן אני שבה וחוזרת למסקנה עימה פתחתי את דבריי.להלן אפרט כיצד מצאתי אנוכי את הקשר בין המוצגים בתערוכה הנודדת "הישן החדש" ,ובין היבטים שונים הנקשרים לתקשוב בחינוך.ראשית,התערוכה מציגה את הסינרגיה בין מוטיבים מסורתיים מן העבר בתחום העיצוב כגון:שטיחים ואריגים ,ריהוט מסורתי וחומרים שנהגו להשתמש בהם לפני עשרות שנים,ובין הפרשנות היצירתית שנתנו לאותם אלמנטים שציינתי המעצבים בני ימינו.מדהים לראות אילו פרשנויות נותנים אנשים בני גילי לערך לסממנים ,סמלים ואייקונים מהילדות ומתקופות הסטוריות עליהן למדנו בספרים.
בעודי בוחנת את המוצגים השונים עלתה בי המחשבה על שני הקטבים של אותו תהליך,אותו אנו חווים ומפנימים של תקשוב בחינוך:המסורת ומנגד החדשנות.הדיאלקטיקה הזו שאינה נותנת לנו מנוח,ואנו נעים במטא-קוגניציה על הציר בין שני הקטבים הללו,ומתקשים למצא לעיתים את היחס המאזן ביניהם.מחד גיסא,מאפייני המסורת הבאים לידי ביטוי באחידות וסטנדרטיזציה,ואם בחינוך עסקינן אזי מדובר בחינוך המסורתי,בגישות ההוראה הפרונטליות,בשליטת המורה במידע וכיו"ב.במקום שבו הייתי אני לפני שנה,וכך גם תכננתי את מרבית שיעוריי בביה"ס.אך ראיתי למרחוק,ובחרתי בשל כך בלימודי התקשוב.ועדיין לא ראיתי כה רחוק...להבדיל מהיום שקו האופק אי שם מבצבץ...
מאידך גיסא,מאפייני החדשנות הבאים לידי ביטוי באינטגרציה,ריבוי,גיוון,ייחודיות,רב-מימדיות,ואם חינוך עסקינן אזי מדובר בשילוב התקשוב בחינוך,בזרימת המידע ובשיתופיות,ללא מיסגור המאפשר נגישות למידע ורב-ערוציות,חינוך אינטרקטיבי,קונסטרוקטיביסטי ומיידי.
כמו המוצגים היצירתיים בתערוכת העיצוב ,עליה אני ממליצה בלי קשר בחום רב,הגיתי ביני לבין עצמי כי תוכנית התקשוב הלאומית נמצאת על הציר הזה שבין "הישן החדש",להבדיל מישן מול חדש.אין הכוונה לזנוח את כל מה שידענו וגדלנו עליו,כי אם ליצור תהליך היברידי.כפי שבתערוכת העיצוב מדובר בחפץ בן-כלאיים תוצאה של הכלאה או הרכבה בין שני מינים שונים לדוגמא:כסא וגלגלים יוצרים "כסא גלגלים",או מה יכול להיווצר ממטאטא וכסא? כך גם דפוסים מהחינוך המסורתי והפרונטלי ייטמעו בתוך הטכנולוגיות ויחידות הלימוד המתוקשבות האינטרקטיביות,ויווצר עם הזמן תהליך תקשוב במערכת החינוך,שרובו ככולו היברידי.מה דעתכם רבותיי?דמיינו את בית הספר שלכם או של ילדיכם.האם תוכלו להפוך אותו לישן-חדש?כיצד?מה תבחרו לשנות?מה להותיר כמות שהוא?ושאלת השאלות-כיצד ייראה ביה"ס שלכם בעוד 100 שנה?במונחים של היום-ישן או חדש יותר?מסורתי או חדשני יותר?ואולי היברידי?

כנס התקשוב כמחולל הארה על לימודי מסלול "תקשוב ולמידה" לתואר שני

אתחיל מהסוף.ישבתי לצד ד"ר עופר רימון,מנהל המינהל למדע וטכנולוגיה במשרד החינוך,האישיות הבכירה ביותר בהקשר לתוכנית התקשוב הלאומית והאמון על כל השינויים בהטמעת התקשוב במדינת ישראל,אדם מרשים ללא כל צל של ספק,ושיתפתי אותו בשיא הפשטות והצניעות ביחידת הלימוד בתחום הדעת בתקשורת וחברה,עליה עמלנו חודשים רבים במסגרת הקורס "שימוש בטכנולוגיות למידה" אצל ד"ר גילה קורץ.עופר מאד התרשם ולו בשל העובדה כי לא קיימים עדיין חומרי למידה מתוקשבים המלווים את תכני בחינת הבגרות והמיועדים לאוכלוסיית תלמידי התיכון,ואז חשבתי לעצמי :האם אני הסנונית הראשונה,החלוצה שתעלה ללא היסוס חומרי למידה לתיכון?
כיצד החל הכל?לפני יומיים השתתפתי בכנס התקשוב בו הוצגו בפני רכזי התקשוב ומנחי אשכולות תקשוב עיקרי התוכנית להתאמת מערכת החינוך למאה ה-21,בדגש על בתי הספר אשר נבחרו להשתתף במחקר,בחלוקה לבתי ספר בקבוצת הניסוי והבקורת.במקביל הוצגו גם מאפייני שלוש החברות שנבחרו ע"י משרד החינוך לשמש כסביבות הלמידה המתוקשבות בהטמעת תוכנית התקשוב.תחושתי לאורך הכנס כולו היתה כמעין תחושת דז'ה-וו,הייתי כאן זה מכבר.ולמה כוונתי?לפתע כל העקרונות,התהליכים שאני חווה בקורסים השונים,הלמידה המתפתחת,אבני הדרך-הכל הפך לנגד עיניי למישנה סדורה,קיבל תיקוף והשתלב בתוך ים המידע באופן מאד הגיוני,היררכי וספירלי.בניגוד לדברים שונים שנאמרו וגרמו לתסיסת מה באולם ההרצאות(שאיני מבינה את פשרה),אני חשתי רגועה ומלאת סיפוק על כל הידע שרכשנו במהלך שנה עמוסת האתגרים והעשייה המרובה,והנה הכל מתחיל לשאת פרי,ונופל על מצע בשל.
הסדנאות אודות שלוש החברות,שפגשנו באופן בלתי אמצעי בשיעור של ד"ר אתי כוכבי-מט"ח,גלים ועת הדעת,גרמו לי להתבונן באופן שונה ולמוד נסיון על הסביבה,כאשר סביבי רכזי תקשוב ומנחים הנתקליחם בסביבה המדוברת לראשונה.ואז סגרתי עם עצמי מעגל.וידעתי שעשיתי את הבחירה הנכונה,וזהו הזמן והמקום לא לקפוא על השמרים אלא לצאת עם הרעיונות החוצה,לשתף ולהשתלב בעולם המקסים הזה,ללא חששות והיסוס.הסטנדרטים להם אנו נדרשים בתואר הזה גבוהים ביותר,ומקומם לא יסולא בפז.ומקבוצתנו האיכותית תצא הבשורה.בכך הנני בטוחה.
ד"ר עופר רימון הציג את התפוקות הנדרשות בהטמעת תוכנית התקשוב:תוכנית עבודה,ניהול פדגוגי מתוקשב,שילוב טכנולוגיה בתהליכי הוראה למידה והערכה(הל"ה),שיתוף ותקשורת,פורטל חינוכי בית ספרי,תוכנית אינטרנט בטוח מובנית עם שפ"י.ומה קסם לי,באופן אישי,יותר מכל?המחשבה שיבוא יום והוא אינו רחוק ובו יהיו מרחבים כיתתיים מתוקשבים-היינו לכל אחת מהכיתות שלי יהיה אתר משלה,ובו כל המשימות,שאלות ואני בטוחה בפריחה מחודשת של חלק מהתלמידים שזה המצע לו הם זקוקים,לאחר כל המחקרים בהם למדנו על השוני בין תלמיד מופנם למוחצן ודרך הביטוי באמצעות הטכנולוגיה.ומה לגבי שיתוף ותקשורת?קיימות ארבע רמות שגרמו לי לדמיין כיצד הן קורמות עור וגידים ואיך כל העולם שלי משתנה ומועשר:הרמה הראשונה-שיתוף של התלמידים בינם לבין עצמם,הרמה השנייה-תקשורת בין מורים חבריי במקומות ג"ג רחוקים מה שקרוי בעגה המקצועית למידת עמיתים,הרמה השלישית-תקשורת בין המנהל לצוות המורים,והרמה הרביעית-תקשורת בין ביה"ס לבית התלמיד.
מה שבטוח אני איני מסכימה באופן אישי עם לארי קובן והמסקנות עליהן התבסס בספרו:OVERSOLD &UNDERUSED בהקשר למקומן של הטכנולוגיות בחינוך.לטעמי וכפי שאני רואה את השתלשלות הדברים המחשב לא יוותר במחסני ביה"ס מיותם וחסר שימוש.
"האמונה היא הבסיס לכל חיפוש רוחני
             השורש לכל לימוד ועשייה
                         הצינור לכל טובה וברכה."

הדרך אל השינוי/האושר הפנימי מתחילה כאן...

פעמים רבות בחיינו אנו חווים תהליכים,מסעות נפשיים,ולא יודעים שיש להם שמות בספרות המחקרית.לכן "קרביי"רעשו כאשר נחשפתי בשיעור של ד"ר ליאת אייל לנושא "מחקר הפעולה",ויתרה מזאת-התלהבתי כי נדרש ממני ומחברתי אורנית להציג את חלקנו,כחלק ממטלות הקורס,דווקא הנושא מחקר הפעולה.כנראה שיש הכוונה לכל מעשינו,קטן כגדול.
לפני שאציג את תמצית הנושא,ברצוני לצטט מדבריו של ישעיהו ברלין שהיו מאז ומתמיד "נר לרגליי" ושימשו אותי כדפוס חשיבה והתנהגות בנקודות שונות בחיי.
"אני מבקש שחיי והחלטותיי יהיו תלויים בי עצמי,לא בכוחות חיצוניים כלשהם.
להיות מונע ע"י שיקולים,ע"י תכליות מודעות,שהם משלי,ולא ע"י גורמים המשפיעים עליי כביכול מבחוץ.
אני מבקש להיות מישהו,לא משהו.עושה,מחליט,לא מי שמחליטים בשבילו.
מכון עצמי ולא מופעל ע"י הטבע החיצון או ע"י בני אדם אחרים,כאילו הייתי חפץ או בעל-חיים,או עבד שאינו יכול למלא תפקיד אנושי,כלומר,ללא יכולת לעצב מטרות ומדיניות משלי ולהוציאן לפועל.
אני מבקש,מעל הכל,להיות מודע לעצמי,כיצור חושב,רוצה,פעיל,נושא באחריות לבחירותיי,ומסוגל להסבירן ע"י התייחסות לרעיונותיי ולמטרותיי שלי."
בעודי כותבת דברים מרגשים אלו,חלפו לנגד עיניי סצינות מתוך סרט מדהים בו צפיתי אתמול, העוסק באותה נקודת מבט על החיים:המודעות,השלמות עם ההחלטות והאני מאמין של האדם,באשר יהיה.הסרט "בעולם טוב יותר"אשר זכה בפרס האוסקר ובפרס גלובוס הזהב 2011 בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר, מדגיש וממחיש כיצד פועל אדם הלכה למעשה לאור האמיתות הללו.מומלץ בחום!
כיצד הדברים שהצגתי מתקשרים למחקר הפעולה?אילו למעשה הדרכים בהן ניתן לתפעלו.מחקר פעולה הינו מחקר על עצמי ועל עבודתי ,המתפתח באופן ספיראלי,ולא ניתן להצביע בוודאות על נקודת הסיום שלו,שכן המסקנות בשלב נקודתי של המחקר מובילות לשאלת מחקר חדשה וחוזר חלילה.מתי לאחרונה שילבתם חשיבה רפלקטיבית בתחום עיסוקכם?אם כך,זה מה שמחייב אותנו מחקר הפעולה לעשות.לקחת קושי ,להתמקד בצורך אישי שלנו,ו"לטפל" בו.לראות לנגד עינינו את היכולת לשפר,ליצור שינוי בהתנהגות ובדפוסי חשיבה בקרב תלמידיי.
בהכנת המצגת שלנו בנושא מחקר פעולה התייחסנו למאמר של פרופ' מיכל צלרמאיר הנחשבת אחת האושיות המובילות בתחום זה,"ניתוח נתונים במחקר פעולה-סיפור מסע לגילוי עצמי".המאמר בוחן את מחקר הפעולה כנרטיב אוטוביוגרפי,תוך ניתוח וסקירת התהליך שחוותה מ.א. סטודנטית לתואר שני המשמשת כמורה לכיתות א-ב.מתוך העמקה בקושי שהועלה במאמר בנושא שיפור והקניית הקריאה,ובמקביל רצון לשפר את הבנת הנקרא,העליתי לעצמי שאלות הקשורות בצורך אישי שלי בשדרוג ההוראה שלי.בסיכום דברינו הצגנו בשיעור את השורה התחתונה במחקר פעולה לעניות דעתנו-תהליך התעוררות ומודעות מושכלת ,רצון במקביל לצורך בשינוי בעבודה ובהתנהלות המקצועית,בד בבד לתמורה בזהות המקצועית ומערכות היחסים המקצועיות.
לא בכדי כיניתי את הפוסט הזה כפי שכיניתי-ההכרה במחקר הפעולה היא הצעד הראשון בדרך אל האושר והסיפוק הקיומי,הנובע מההבנה בחשיבות השינוי.ובאופן זה,המורה הוא גם מורה דרך...והדרך - פנים רבות לה.

דרוש שומר ל"כלב השמירה של הדמוקרטיה"

התקשורת היא כלב השמירה של הדמוקרטיה-ציטוט אהוב על העוסקים בתחום הדעת ,שבינו ובין המציאות תהום עמוקה.עמוקה מדי.וככל שהטכנולוגיה משמשת כלי להעברת המסרים ולמעשה מנווטת את חיינו ועושה עליהם מניפולציה תמידית,אני מודה ביני לבין עצמי שאין מקצוע חשוב ומהותי יותר מהחיבור הבלתי נמנע של הטכנולוגיה לתחום הדעת בו אני עוסקת-תקשורת.היכן היתה התקשורת המסחרית בסיקור הפנגת ה-100,00?בגמר "כוכב נולד",חשוב הרבה יותר ממתן ביטוי לרחש ולמצוקות החברתיות,אך......המחוייבות למפרסמים וחלילה איבוד פוטנציאלי של קמפיינים פרסומיים הכריע את הכף.והיו רק פריצות לשידור מההפגנה.ובשבת האחרונה?מה השתנה?עמדות שידור מכל רחבי הארץ,ביטול לוח השידורים המתוכנן,והכל למען מתן ביטוי לשיח הציבורי שאין עוד לערער על קיומו.
אני עוקבת בדריכות אחר תפקוד התקשורת בסיקור המחאה.בתחילת הדרך עוד התרשמתי כי הכתבים המשדרים מהשטח המאופיינים בסגנון עתונאי המזוהה עם אסכולת הניו-ג'ורנליזם,נותנים את הטון,אך מהר מאד התבדיתי ונוכחתי שוב בפער בין הערוצים והמדיות השונות.שיעור מצויין ליישום הצריכה המושכלת והבקורתית של אמצעי התקשורת,לכך אנו מחנכים ומכוונים בלימודי תחום הדעת המרתק הזה.בעוד שהרשתות החברתיות הוכיחו הלכה למעשה את עוצמתן בזיהוי וסיקור אובייקטיבי של המציאות,ללא מניפולציות ,כלי התקשורת המסורתיים היינו-עתונות כתובה,טלוויזיה,רדיו נכשלו בתפקידם.האם נרדמו בשמירה,או שמא מונעים ע"י כוחות מניפולטיביים חזקים מהם שאינם מאפשרים את הגילוי הנאות של פני הדברים?שמונעים מהקשר הון-שלטון המותיר אותם חסרי ברירה ביחס לדיווח עתונאי הוגן ונטול אינטרסים כלכליים?
המחאה הציבורית העלתה שוב שחור על גבי לבן וללא משוא פנים את דילמת הריכוזיות בשוק התקשורת הישראלי.המשפחות השולטות,הקונגלומרטים,לא מותירות לציבור מרחב מילוט ומנסות "לסגור"עליו מכל כיוון,עד כדי צמצום החשיבה ללא אפשרות בקורת או הסתייגות.כל זה נכון עד עידן הרשתות החברתיות ובעיקר הפייסבוק.לא נשתף פעולה עוד עם תקשורת המונעת מאינטרסים כלכליים גרידא,לא נהיה חלק ממרחב ציבורי הנשלט ע"י מספר טייקונים וקונגלומרטים,נהווה חלק דומיננטי ואקטיבי רק בשיח ציבורי אותנטי ,אובייקטיבי,המייצג מגוון דיעות וזרמים באוכלוסייה,בדיוק כפי שמאפשרים כלי התקשורת והטכנולוגיות החדשות דוגמת פייסבוק,בלוגים,טוויטר וכיו"ב.
כי אין כמו תקשורת הנאמנה להגדרת תפקידה,ואין כמו כתב-עתונאי הנותן ביטוי אמיתי ללא שיפוט,נטיות אישיות ורצון להיות בעל הסקופ היומי על חשבון האמת.או-אז כולנו הופכים קורבנות של השלטון,התקשורת ושל עצמנו.
אנו כציבור חייבים למצוא את הכוח להמשיך,לדבוק באמונה שלבנו מכתיב לנו,בשכל הישר,בצריכה בקורתית ומושכלת של מקורות המידע האינסופיים ובחשיבה העצמאית.ולהיות אופטימיים שנצליח כי "השלם גדול מסך כל חלקיו".

המתח בין הגלובאלי ללוקאלי-בדרך להרמוניה או לדיסהרמוניה

בקורס "היבטים גלובאליים של התקשוב" עולות תובנות באשר למתח המתהווה בין שתי תופעות מנוגדות שאינן עולות בקנה אחד.בפוסט קודם שלי התייחסתי לתופעת הגלובליזציה,והפעם ברצוני להתמקד בתופעה המנוגדת ואף מתנגשת עם תופעת "הכפר הגלובאלי"-והיא הלוקליזציה:תופעה המדגישה את ההיבטים המקומיים,הנוגעים לזהות ולתרבות המקומית,הנוגעים למדינה ולא לכלל העולם.תכנים דמוקרטיים ליברליים יכולים להיתפס למשל כאיום ממשי על זהותן התרבותית של מדינות כמו המזרח הרחוק,מדינות האסלאם ועוד.ע"פ תופעת הלוקליזציה,המדינות המעוניינות לשמר את תרבותן הייחודית,למעשה רוצות בסה"כ להתגונן מפני השתלטות תרבות אחרת עליהן,ובעיקר מדובר על האימפריאליזם התרבותי-השתלטות התרבות האמריקאית.
הטכנולוגיה הדיגיטלית בעלת פוטנציאל עצום להרמוניה כלל-עולמית בזכות שיתוף הפעולה ברחבי העולם.כך,מנסה אני לדמיין תחושות של קהלים שלמים במדינות שונות למראה תמונותיו של נשיא מצרים המושפל בביהמ"ש,במדי האסיר,מאחורי הסורג.האם ניעור כאן גורם מאחד ששימש פוטנציאל לתרבות ותכנים אוניברסליים?נקודה למחשבה,לאור המהפכה בעולם הערבי ששינה את פניו בחצי השנה האחרונה.
ובאשר לקוטב השני במשוואה-מול הכפר הגלובאלי,מול הכוח המאחד,קיים הרצון לזהות התרבותית,אשר בחובו כוחות מסתגרים,מתבדלים מהמערב המתועש,תוך מתן דגש לתרבות הייחודית המקומית,לתכנים לאומיים ולשירותים איזוריים.
וכאן המקום לתאר את המתרחש בתוככי המעצמה הסינית.העקרון המנחה הוא דיסהרמוניה מוחלטת בין הגלובלי ללוקאלי,העדפת הלוקלי ע"י הממשל הסיני עד כדי דחיקת החברות המערביות דוגמת גוגל,טוויטר ופייסבוק החוצה,מחוץ לגבולות סין."מליארד סינים לא טועים",ובפרפרזה "מליארד סינים לא ...גולשים".המנטרה חוזרת על עצמה:חברות סיניות רוכשות בעידוד הממשל חברות בינלאומיות באצטלת הגלובליזציה,ואו אז יונקות את כל הידע הטכנולוגי המערבי,ו..."הכושי עשה את שלו,הכושי יכול ללכת".דוחקות וגורמות לעזיבתן של החברות הבינלאומיות.כך קרה במקרה של גוגל כאשר מנוע החיפוש הסיני ביידו  הביא לעזיבתה,בהמשך פייסבוק פינתה בעל כורחה את מקומה לחברת רן רן הסינית שנה בלבד לאחר מכן,ומספר המנויים ברשת החברתית הסינית קרוב ל200 מליון.בסין נטו.קטן עליהם.
גם יו-טיוב וטוויטר לא נבדלות בגורלן פשוט כי הגישה אליהן נחסמה בשם חופש הביטוי.במקומם פרצו בהצלחה אדירה יוקו וטודאו (היו-טיוב הסיני),וחברת וויבו(טוויטר הסינית).השאלה הנשאלת היא מה עומד בבסיס הלוקליזציה?האם הרצון לשמר זהות ייחודית,תרבותית או שמא מניעים קפיטליסטיים גרידא?ואולי מדובר בשילוב בין הגורמים?מה שבטוח,הסינים הרוצים לשמר את ייחודיותם,רוצים לשלוט בתכנים ולומר את "המילה האחרונה", לאחר שחיקו את הטכנולוגיה המערבית,ולכן יש לשחק ולהתכוונן ע"פ כללי המשחק במגרש הסיני.
מהמרים מי הבא בתור על הכוונת  הסינית? מה שבטוח,זה רחוק מלהיות ולהיקרא גלובאלי.

הבחירה האמיתית שלי

יש רגעים המזכירים לנו מדוע בחרנו להתמקצע ולעסוק בתחום העיסוק שלנו.רגע מכונן מעין זה היה לי אתמול,בעת שצפינו בסרטון "איך ללמוד מטעויות?" במסגרת הקורס של ד"ר ליאת אייל.ראיתי בחורה נמרצת,עם אהבה בעיניים,בעלת תפיסת עולם מאד הוליסטית ואופטימית לגבי הלמידה,ולא רק שאמרתי לעצמי אני מאחלת לבני העולה לכיתה א' מורה כזו,אלא שלרגע ראיתי השתקפות שלי עצמי."אין הנחתום מעיד על עיסתו",וודאי שלא אעיד על עצמי,אך מה שאני כן יכולה לומר,בהתאמה לגיבורת הסרטון דיאנה לאופלברג הוא כי שלוש המפתחות לפיהם היא נוהגת מקובלים עליי במאת האחוזים:למידה חוויתית,העצמת כח התלמידים ע"י אתגרים,חשיבה עצמאית ובקורתית,התמודדות עם השונה והלא-טריוויאלי,ומפתח שלישי ואחרון שהחלטתי לתת לו יתר ביטוי הוא:קבלת הכשלונות.
בעקבות הסרטון מאיר המחשבה נדרשנו לכתב פיסקה משלימה למשפטי טיזר ,כך אני קוראת להם,ואולי ליאת תאמץ את הצעתי.משפטים שרק ההתחלה נתונה,יוצרת סקרנות ומקום לביטוי עצמאי פורש כנפיים.שיתפתי בפיסקה שכתבתי את חבריי לקורס,וכעת ברצוני לשתף את קוראיי הנאמנים,ולו בשל התחושה כי אני מייצגת קוראים נוספים ומורים רבים הנכנסים לתוכנית התקשוב הלאומית.ולהלן הפיסקה:
"הייתי רוצה לנסות פעולה או רעיון שיש לי והוא הכנסת הלוח החכם לכל שיעור שלי.אני מודעת כעת ליכולתה המופלאה של הטכנולוגיה להפך כל שיעור למרתק,מעניין ורלוונטי לתלמידיי,ואיני יכולה וגם לא רוצה לחזר אחורה,לשיעורים פרונטליים גרידא,שמה שמעורר אותם הם הדיונים הסוערים בהקשר לנושא הרלוונטי לעולם התלמידים.איני יכולה לדמיין שיעורים ללא הטכנולוגיה שתלמידיי התיכוניסטים כה חיים אותה.כיצד אני מעבירה את מאוויי לשטח,הלכה למעשה?כיצד ללא חשש אני עושה זאת כאילו נולדתי עם הטכנולוגיה ביד?מדוע אני בתחושות אמביוולנטיות הנעות בין הצלחה פוטנציאלית לכשלון פוטנציאלי?"
בהמשך יום הלימודים חשבתי על כך שפנו אלאוכלוסיית המורים ברחבי הארץ בתחום הדעת שלי בבקשה להפוך את בחינת הבגרות למתוקשבת ,והמהלך לא יצא אל הפועל,כיוון שאני המורה היחידה בארץ אשר הסכימה למהלך!!! אני מבינה בהחלט את המציאות הזו,גם אני הייתי באותו מקום לפני תחילת לימודיי,וכיום לא רואה תסריט אחר מלבד הנעת המהלך לבחינות בגרות מתוקשבות,בדיוק כפי שקורה בחלק מתחומי דעת אחרים.אולם עלינו להיות מציאותיים,ולהכיר בחשיבות התמיכה הטכנית,לצד המורים,שאם לא כן,כל החלומות ומערכי השיעור הנהדרים יירדו לטמיון לאחר כמה כשלונות צורבים של מורה מול כיתה שלא תצליח בשל בעיות טכניות להעביר את השיעור כפי שחלמה.ואני במכוון משתמשת בטרמינולוגייה מעולם החלומות,כי כך אני רואה זאת .כחלום הקורם אט-אט את נדבכיו,ולבסוף יגיע ליקיצה,למימוש.
אני חוזרת לדיאנה,חברתי מהסרט.כייף שיש אנשים כמוך,מקור להשראה,ואני ממליצה לכל מורה,הורה ואדם באשר הוא,לצפות בסרטון זה ולצאת מחוזקים מהעובדה שיש אנשים כאלו בעולם החינוך,עם אור ואהבה בעיניים ובלב לתלמידים שלהם,ועם אמונה אמיתית בדרך שלהם.ואם השפעתי ולו על קורא אחד שלי,אשרי וטוב לי.
נתראה באחד בספטמבר!!!
אשמח לתגובות.....

יחי האנטי-גלובליזציה!!!

בשיעור של ד"ר חגית טל-מישר במסגרת הקורס "היבטים גלובליים של התקשוב" דנו בהעמקה במהות תהליך הגלובליזציה ,השלכותיו והמתח שבין הלוקאלי לגלובלי.לאור הנושא המעניין אותי באופן אישי,רציתי להצביע על מספר נקודות לחשיבה אמביוולנטית ,בשל המחאה החברתית הגואה ותופסת תאוצה במדינתנו הקטנטונת.
ראשית,גלובליזציה הינה תהליך בו הופך העולם ל"כפר גלובלי" אחד קטן,בו לזרימת המידע והמסחר אין גבולות,לתהליך יש היבטים כלכליים,תרבותיים,אקולוגיים ועוד.הגלובליזציה נשענת על טכנולוגיות התקשורת כגון לווינים,רשתות האינטרנט וכו,ומאפשרת להעביר מידע מעבר לגבולות המדינות,בעת ובעונה אחת.זהו אולי ההסבר לשלט שראו עיניי ברחוב רוטשילד בת"א,בעת שבאתי להזדהות עם המחאה החברתית:"כאן כיכר תחריר".ונשאלת השאלה:האם המהפכה בעולם הערבי והצלחתה מעל המצופה,הולידה את הקטליזטור לניצני המהפכה הנוכחית ,אם כל המהפכות בישראל?
והיכן ההיבט הלוקאלי בא לידי ביטוי? שהרי רבות מדובר כי המחאה החברתית מוצאת את ביטוייה במדינות אירופה,ובאימפריית ארה"ב שוב מדובר על סכנות מפני מיתון כלכלי נוסף.אולם הסלוגנים המלווים את המחאה הישראלית מתמקדים בדמויות ובאירועים המוכרים לאזרח הישראלי ומהווים חלק מהדנ"א שלו,וזר לא יבין זאת.המחאה מופנית כלפי ביבי,דנקנר ותשובה."שרה תגידי לו"-על אחד מהשלטים שנישאו בהפגנה וצוטטו יותר מפעם...שלט נוסף:"דמוקרטיה:העם בוחר 120 דיקטטורים לארבע שנים"...ביבי אפס העם אחד"..."מדינת ישראל יקרה לנו"(יקרה תרתי משמע).זהו ההיבט הלוקלי המדגיש את ההיבטים הנוגעים למדינה ולתושביה,ומהווים לעיתים את התגובה הנגדית לאימפריאיזם התרבותי(האמריקניזציה).
ומעל כל אלה-אני לוקחת את המטא-קוגניציה צעד אחד קדימה,ולא רחוק מדי.המחאה הזו בדמות "העם דורש צדק     חברתי "מבטאת את תופעת האנטי-גלובליזציה.במה מדובר?בארגון חברתי אנטי-קפיטליסטי,הפועל בדרכים רדיקליות למען שינוי סדר היום הציבורי הקיים.הארגון מצביע על סכנות הגלובליזציה ועל הקשר בינה ובין היבטים של עוולות חברתיות כולל ניצול שיטתי ע"י בעלי הון המבקשים מיקסום רווחים בכל מחיר והפיכת המרחב הציבורי לסחורה.תנועת מחאה זו שמה לה למטרה לצמצם את כוח השפעתם של התאגידים רבי העוצמה כדי להשיב את השליטה על חיי היומיום לאזרחים מהמעמדות השונים.
יחי האנטי-גלובליזציה!!!
הערב אני נתונה בתחושה שהטלוויזיה וככלל אמצעי התקשורת שומרים על האינטרס הציבורי,מעצם ניתוח וסקירת התכנים הויזואליים.לאנשי הטלוויזיה יש אג'נדה,תחושה של שליחות וניכר אף בשפת הגוף הבלתי-אמצעית שלהם שהם מזוהים עם המחאה,מעין סגנון עתונאי המכונה "ניו-ג'ורנליזם".השידורים במיטבם,אינם מצויים תחת שיקולי רווח והפסד,הם אינם סחורה .להיפך-הם יכולים לתרום תרומה משמעותית לשמירת הדמוקרטיה ומהווים שיעור מכונן לחיזוק ערכי החברה והאזרחות האקטיבית.והכל בזכות הטכנולוגיה הדיגיטלית המהווה כוח עצום,מצמצמת את טווחי המרחק והזמן ויוצרת תרבות אוניברסלית ,לפיה ערכים חברתיים הומאניים הם מעל הכל.